ביאור:שמירת התורה בימינו - מצילה גם ממות בטוח

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

בס"ד כ"ט אדר התשס"ו

ויקרא - כי יגעת בי ישראל

--- להצלחת דני ב"ר מנשה כשר---

ספר ויקרא הוא הספר השלישי מתוך חמשת חומשי התורה, שם הספר נקרא על שם הפרשה הראשונה, הנפתחת במילה ויקרא. משמעות מילת ויקרא מורה על כך שהקריאה נאמרת מרחוק. כשם שבקריאה דידן קרא ה' אל משה מאהל מועד, בזמן שמשה לא היה יכול להיות נוכח שם. לפיכך כשה' קרא אל משה, מטבע הדברים קולו של ה' היה אמור להשמע לאוו דוקא לאוזנו של משה. וכן מצאנו שכאשר ה' רצה לדבר רק עם משה, נאמר: וידבר ה' אל משה לאמר. לפיכך משמעות פתיחת ספר ויקרא במילים: "ויקרא אל משה", מלמדת כי הקריאה נועדה לאוזני כלל ישראל. ומילת "משה" האמורה כאן היא בבחינת אדם, שה' קורא לו בכל הדורות ומודיע לו שקול התורה יכול להגיע אליו בנקל. וכן אמר ה"דגל אפרים" שאת הקול שקרא ה' אל משה היו כלל ישראל יכולים לשמוע, אלא שישראל חסמו את הקול, כמו שנאמר "כי אם עונתיכם היו מבדלים בינכם לבין אלהיכם וחטאותכם הסתירו פנים מכם משמוע" (ישעיה נ"ט, ב'). לעומת זאת אצל משה רע"ה לא היו חסימות, לפיכך רק הוא יכול היה לשמוע את דבר ה'. וכן נאמר במשנה: "אמר רבי יהושע בן לוי, בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר הורב ומכרזת ואומרת, אוי להם לבריות מעלבונה של תורה" (אבות, ו', ב'). הבעש"ט שאל על משנה זו: ממה נפשך, אם הכרזת בת קול נשמעת, למה אין אדם שומע? ואם אי אפשר לשמוע הכרזת בת קול, לשם מה ההכרזה? התשובה לכך היא: שלמעלה הוא עולם המחשבות, והכרוז הוא מחשבות והרהורי לב טובים, לכן אין רשע שאין לו הרהורים טובים בכל יום, מכח הכרזת בת קול מהר חורב. אולם כשבאים ההרהורים הטובים לרשע, הוא מתעלם מהם, ומעבירם מלבו, ומפנה לבו לבטלה. במאמר זה נבחן את קלות מצוות התורה הנובעת מן הפרשה, ואת ההתעלמות מקיום המצוות כנובע מן ההפטרה:

א. מתנת הקרבנות.

ב. הקלות שבעבודת ה'.

ג. קלות עבודת ה' ע"פ משל המגיד מדובנא.

ד. קלות עבודת ה' בימינו.

ה. ההתעלמות מההשגחה האלוהית.

מתנת הקרבנות:

הקריאה אל למשה האמורה בפתח ספר ויקרא, משלימה את הבטחת ה' לאברהם אבינו, בברית בין הבתרים. כאמור בגמ': "אמר לפניו: רבש"ע, הודיעני במה אירשנה. א"ל: קחה לי עגלה משולשת ועז משולשת וגו' אמר לפניו: רבש"ע, תינח בזמן שבית המקדש קיים, בזמן שאין בית המקדש קיים מה תהא עליהם? אמר לו: כבר תקנתי להם סדר קרבנות, בזמן שקוראין בהן לפני, מעלה אני עליהם כאילו הקריבום לפני, ואני מוחל להם על כל עונותיהם" (תענית דף כז:, מגילה לא:). כלומר, ה' הבטיח לאברהם כי בזכות הקרבנות ירש זרעו את הארץ לכל הדורות. למרות שהקורבנות אינם קיימים לעולם, משום שכאשר שחרב בית המקדש בטלו הקורבנות. לפיכך "אמר רבי יצחק: מאי דכתיב זאת תורת החטאת וזאת תורת האשם? כל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת, וכל העוסק בתורת אשם כאילו הקריב אשם" (מנחות, ק"י.). הקרבת הקרבנות הם בבחינת חסד שה' עשה עם עמו ישראל. לפי שהקרבנות מאפשרים לנכשל בחטא, לכפר על חטאיו ולהטהר, במקום להענש קשות. אפשרות זו שניתנה לישראל לכפר על חטאותיהם באמצעות הקרבן, מעידה על כך שבעיני ה' חטאי ישראל אינם שורשיים ועמוקים, אלא שטחיים וחיצוניים. דהיינו, החטאים הם כמו כתם שדבק לבגד, ותפקיד הקרבנות הוא לכבס ולנקות את הבגד מן הלכלוך. וע"י כך נטהר ישראל מן הקלקולים החיצוניים. כלומר, החטא אינו מבטא קלקול מהותי ושורשי בנשמה, אשר לא ניתן לתקנו, ולשנות את המציאות לטובה. אלא החטא מבטא את מעידת הגוף, וירידה זמנית מגובה נשמתו הטהורה. כמאמר ריש לקיש: "אין אדם חוטא אלא אם כן נכנסת בו רוח שטות" (סוטה, ג.). לפיכך ניתן לתקן את החטא ולהתעלות חזרה. מסר זה הוא המתנה אשר נתן ה' לישראל בפתח פרשת ויקרא, מיד לאחר השלמת הקמת המשכן.

כוונת הקרבנות:

נאמר בתורה: "אדם כי יקריב מכם קרבן לה'". דהיינו, האדם צריך להקריב את הקרבן ממנו. פירושו של דבר: הרצון להביא קרבן לפני ה' צריך לבוא מתוך לבו, ומעומק מחשבתו של האדם. בכך מבטא האדם את שאיפת עומק נשמתו להתקרבות לאל, עד כדי הנכונות להקריב למענו את את נפשו. כפי שנאמר: "ונפש כי תקריב". כלומר, הקרבן אינו ענין טכני או מוחשי בלבד. אלא הקרבן לה', כשמו כן הוא: התקרבות האדם מישראל אל אביו שבשמים. לפיכך בעת שהאדם מקריב את הקרבן מרצונו לשם ה', גם הקב"ה מחזיר לו באותה הדרך ומקבל את קרבנו ברצון. כפי שנאמר: "ריח ניחוח לה'", ואונקלוס תרגם מושג זה: "קורבן דמתקבל ברעווא קדם ה'", דהיינו, קרבן המתקבל ברצון לפני ה'.

מטעם זה ערכו הכספי של הקרבן, אינו מעלה או מוריד את קבלתו בעיני ה'. כפי שמצאנו שכל הקרבנות מתקבלים באופן זהה אצל הקב"ה. דהיינו, הן קרבן הבקר היקר, והן הקרבנות זולים יותר, כגון: הקרבנות מן הצאן והעוף, ואף המנחה. בכולם מתוארת קבלתם באותה הלשון: "אשה ריח ניחוח לה'". וכן נאמר במשנה: "נאמרבעולת הבהמה 'אשה ריח ניחוח', ובעולת העוף 'אשה ריח ניחוח', ובמנחה 'אשה ריח ניחוח', ללמד שאחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוון אדם את את דעתו לשמים" (מנחות, י"ג, י"א).

ודע, שכוונת הלב בעבודת ה' אינה בבחינת "הידור מצוה", משום שהתורה דורשת "ולעבדו בכל לבבכם". דהיינו, שעבודת ה' לא תהיה מן השפה ולחוץ, אלא עבודה מכל הלב. גם למ"ד שהמצוות אינן צריכות כוונה, אין זה אומר שלא צריך לכוון, אלא שבדיעבד אם עשה המצוה ללא כוונה יצא.

הקלות שבעבודת ה':

עבודת הקרבנות כנ"ל, מעידה על הקלות והגמישות של תורת האל, ועל היות התורה חיים. כפי שנאמר: לשמוע בקלו ולדבקה בו כי הוא חייך וארך ימיך (דברים, ל', כ'). לפיכך אם האדם מרגיש שקשה לו לשמור את מצוות התורה, אין זה אלא משום שאינו מבין את קלות השמירה על מצוות התורה. כאמור בהפטרת השבוע: "ולא אותי קראת יעקב כי יגעת בי ישראל" (ישעיה, מ"ג, כ"ב). וכן אמרו חז"ל: "אמר רבי יודן: משל לעבדו של מלך שעשה סעודה, וזימן את כל בני המלך, ולא זימן את המלך. אמר המלך: הלואי שהשוה אותי לבני ביתי, אלא: ולא אותי קראת יעקב, קאי וטרי כל יומא ולא לעי, וצלויי קמי את לעי. קאי וטרי כל יומא ולא לעי, וא"ל חבריה: איתא צלי, והוא אומר: לית אנא יכיל (ילקוט שמעוני, ישעיה, פר' מ"ג סימן תנ"ז). דהיינו, האדם יכול לעמוד ולשוחח עם חבירו כל היום, על מזג האויר, חדשות, פוליטיקה, קניות וכו' ואינו מתעייף. ואולם שמגיעה השעה להתפלל ערבית, או ללמוד תורה, לפתע האדם מתעייף. משום יצה"ר מכניס בלבו את ההרגשה שעבודת ה' היא מעמסה כבדה. לעומת זאת מי שעובד את ה' מכל לבו, אין לו יגיעה כלל, אלא תענוג והתרוממות רוח, מה שאין כן למי שעובד למען מטרות אחרות. לפיכך המתעייף מעבודת ה', אין הוא יכול לבוא בבקשות לה' יתברך, היות והוא לא עבד את ה' כפי שנתבקש ממנו. משום שהעובד את ה' לשמה, הוא מקבל תענוג בעצם העבודה. שנאמר: "אז תתענג על ה'" (ישעיה, נ"ח, י"ד). דהיינו, פירוש "אז" הוא מקודם, שהוא בתחילת עבודתו, יש לו תענוג "על ה'". דהיינו, בעבודתו לה' לבדו האדם מתענג, משום שזכה להיות עבד למלך מלכי המלכים. לפיכך אין דרכה של עבודת ה' להתבצע בדרך של עבודת כפייה. אלא מתוך אמונת הלב, כי האמונה היא מעל הדעת, ובזמן שאדם מקבל עליו עול מלכות שמים, הוא מקבל חיות לנשמה, ושמחה בעבודתו. על כן התורה מצווה על האדם: מחד גיסא להרגיש שמחה וטוב לבב בקיום המצוות, ומאידך גיסא כשנבצר ממנו לקיים מצוה אין הוא צריך שמוח. אלא להרגיש בבחינת "אנוס רחמנה פטריה" (ע"ז, נ"ד.), וכ"המצטער פטור מן הסוכה

ודע, שמי שאינו שמח בעוה"ז במצוות ולימוד התורה, לא יהנה בחיי העוה"ב. משום שבעוה"ב ה' מלמד את הצדיקים תורה. ומה שהיה לשיכים (במדבר, ל"ג, נ"ה) בעיניו בעוה"ז, יהיה לו לצנינים בצידיו בעוה"ב. לפיכך צריך האדם להצטייד בעוה"ז באהבת התורה ושמחה בעת קיום המצוות כהכנה לחיי העולם הבא.

קלות עבודת ה' ע"פ משל המגיד מדובנא:

משל לסוחר באבני חן שהיה רגיל להזדמן לכרך מדי פעם לרגלי מסחרו, משכבר הימים היה מתאכסן במלון מסוים באותו מקום. וכמנהג העשירים היה עולה בגפו לחדרו שבמלון, כשאחד מנערי המלון מביא אחריו לחדרו את מזוודתו המכילה את סחורתו. ומנהג קבוע היה לו להעניק מדי פעם מטבע לאותו נער נושא המזוודה עבור טרחתו. ויהי היום ואותו סוחר הגיע כדרכו למלון, וכדרכו עלה לחדר המיועד לו, והמתין לנער נושא החבילה. הנער אומנם הגיע, אך שלא כבשאר הימים, הגיע הנער כשהוא מנתשם ומתנשף, ודרש תשלום כפול ומכופל על טרחתו, בהסבירו שהפעם נשתנתה מלאכתו מכל שאר הפעמים. כי בעוד שמימים ימימה המזוודה קלה הייתה, הפעם הייתה כבדה מנשוא. כשמוע הסוחר דברים אלו החווירו פניו וכמעט שנתעלף. משהתאושש גער בנער: אבוי לך נער שוטה את כל הוני הורדת לטמיון. החלפת את חבילתי המלאה יהלומים ואבני חן, באחרת המלאה חפצים של מה בכך. וזה לך האות שהרי מזוודה המלאה על גדותיה ביהלומים אינה כבדה כלל ועיקר. המזוודה הכבדה לא שלי היא. הוא אשר אמר הנביא, סיים המגיד מדובנא את דרשתו: "ולא אותי קראת יעקב כי יגעת בי ישראל" (ישעיה, מ"ג, כ"ב). אם יגע הינך בעבודת הבורא, לא אותי קראת. לו בשם ה' היית קורא, וגישתך לתורה ולמצוות הייתה כפי שמחויב בה בן ישראל, לא היית מתייגע.

קלות עבודת ה' בימינו:

בימינו כאשר אנו מצויים בעיצומו של עידן הטכנולוגיה המתקדמת, נעשתה עבודת ה' לקלה ביותר. משום שלרוב הבעיות ההלכתיות הנובעות מהתפתחות האנושות והטכנולוגיה, נמצא פתרון טכנולוגי זול פשוט וקל, המאפשר לכל אדם לקיים את מצוות התורה בלי שום טורח כלל. לפיכך בימינו נשמעת קריאתה של בת קול ביתר שאת: "אוי להם לבריות מעלבונה של תורה" (אבות, ו', ב'). במיוחד לנוכח העובדות שאנו רואים במציאות ימינו, שאצל שומרי התורה והמצוות איכות החיים טובה יותר. לדוגמא: שומרי השבת מתענגים ואינם נפגעים בשבת כלל. לעומת זאת אצל מחללי השבת: ישנם הנהרגים ונפצעים בתאונות דרכים, או שיכורים, או משתוללים במועדוני-שיכורים, או אלימים, או דוקרים בסכינים, ועוד כל מיני חולאים רעים, כדאיתא "בסיפא" של עיתוני כל יום ראשון. וזאת משום שמחללי השבת לא הפנימו את המסר: "שיותר משישראל שמרו על השבת השבת שמרה עליהם". לפיכך הם מוסיפים על חטאתם פשע, ומוסיפים חילול שבת על חילול שבת, בהעסקת שומרים, ושוטרים, חוקרים, פסיכולוגים וכו', בין היתר במימון שומרי השבת, וזאת ע"מ למגר את התופעה כביכול. כמעשה חכמי חלם אשר היה בעירם גשר שנפער בו חור, והיו העוברים ושבים נופלים ונשברים. טיכסו חכמי חלם עיצה, והחליטו לבנות בית חולים גדול מתחת החור הפעור בגשר, ע"מ לקצר את זמן הגעת הנופלים, והפצועים לבית החולים. לו חכמו חכמי חלם היו מבינים, שלסגור את החור בגשר יותר זול, יותר פשוט, ויותר יעיל, מאשר לבנות בית חולים שלם, אשר במקרה הטוב יכול להועיל לפצועים, אך אין ביכולתו למנוע פצועים ולהחיות מתים. וכן תמצא בכל תחומי החיים, שאחוז יושבי בתי הסהר, הרוצחים, האנסים, השודדים, הגנבים, הנרקומנים, האלימים, חולי הנפש, המתגרשים, חסרי הנימוס וכד' גבוה לאין שיעור אצל עוזבי התורה, לעומת החרדים ושומרי התורה. כדבר האמור: "ולא אותי קראת יעקב כי יגעת בי ישראל" (ישעיה, מ"ג, כ"ב). דהיינו, כאשר אין קוראים את דבר ה' שבתורה לא נהנים, אלא מתייגעים ללא כל צורך.

ודע, שעל כל דבר שבעולם מממן הציבור מחקרים, וחוקרים, ומוסדות אקדמיים, ומדענים, וסטטיסטיקות, במטרה לשפר את איכות החיים של האדם. אולם המחקרים הממומנים בחלקם ע"י הציבור הדתי, מתעלמים מן המסקנה המתבקשת, המצילה חיים וגורמת לאיכות חיים טובה, לפיה: שמירת התורה מצילה ומגינה מפני תופעות השליליות בחברה. וכן "א"ר יוסף: מצוה, בעידנא דעסיק בה, מגנא ומצלא. בעידנא דלא עסיק בה, אגוני מגנא, אצולי לא מצלא. תורה, בין בעידנא דעסיק בה, ובין בעידנא דלא עסיק בה, מגנא ומצלא" (סוטה, כ"א.). לדוגמא: איסור העישון במקומות ציבוריים מבוסס על "הסתברות סטטיסטית" לפיה, כביכול אחוז החולים במחלות ריאות, גדול יותר בקרב שואפי העישון, מאשר אצל הלא מעשנים (רק שחוקרים "שכחו" שרוב רובו של העשן, נפלט מן התעשיות והמכוניות). באותה שיטה לא נבדקה "הסתברות סטטיסטית", בשאלה הקיומית: כמה שומרי שבת נהרגים ונפצעים בתאונות דרכים בשבת, לעומת מחללי השבת? משום שאין צורך במדענים גדולים כדי לראות בעינים, כי אף יהודי דתי לא נהרג בתאונת דרכים בשבת, ולא נדקר במועדוני השיכורים. מכאן, שעל פי אותה "הסתברות סטטיסטית", איסור נסיעה בשבת וסגירת מועדוני השיכורים בלילות שבת, תמנע בודאות וללא כל צל צילו של ספק את מותם הטראגי של רבים. אך כפי שאמר הנביא: "כי אם עונתיכם היו מבדלים בינכם לבין אלהיכם וחטאותכם הסתירו פנים מכם משמוע" (ישעיה נ"ט, ב'). כלומר, החוקרים האקדמאים מסתירים את המסקנה המתבקשת הזו. מחשש שהדבר יחייב את הממשל ואת החוקרים עצמם, לחייב בחוק את שמירת התורה והמצוות, אך אין להם שום חפץ לגילוי האמת הפשוטה. משום שעוזבי התורה אוטמים את אזניהם מלשמוע את בת קול, המכרזת ואומרת גם באמצעי התקשורת החילוניים: "אוי להם לבריות מעלבונה של תורה".

התעלמות מההשגחה האלוהית:

ההתעלמות מההשגחה האלוהית, והסתרת הניצוץ האלוהי הקיים בנשמותיהם של כלל ישראל, מהווה את הגורם העיקרי לחוסר הנכונות להכיר טובה לבורא עולם, באמצעות שמירת מצוותיו. דהיינו, בבחינת "ולא אותי קראת יעקב כי יגעת בי ישראל" (ישעיה, מ"ג, כ"ב). משל למה הדבר דומה: למלך גדול שהיה לו בן אהוב מאוד, והמלך בנה לבנו ארמון מפואר, והשפיע עליו מכל טוב ממלכתו. ראו זאת שרי המלך, קנאו בבן המלך וחרה אפם, עד לכדי שנאה תהומית לבן המלך. לפיכך הסיתו את בן המלך, עד ששיכנעוהו למרוד באביו. ואכן בן המלך מרד באביו ונכשל. כעס המלך על בנו וגירשו מן הארמון. אך מכיון שחשש המלך לחיי בנו בכורו, שלח בסתר את עבדיו, כדי שיעקבו אחר בנו כל הזמן, וישמרו שלא יקרה לו אסון. יום אחד קפץ על הבן המלך כלב ענק, מיד קפץ אחד מעבדי המלך והיכה למוות את הכלב הרע. חשב הבן לעצמו שזה מקרה. כעבור כמה ימים הופיע אחד משונאיו של בן המלך ורצה להורגו, ושוב הופיע אחד מעבדי המלך והציל אותו. שוב חשב הבן לעצמו שזה מקרה. כעבור כמה ימים שט בן המלך בנהר ונתהפכה ספינתו, ושוב הופיע אחד מעבדי המלך מן האוניה הסמוכה והציל אותו. הרגיש בן המלך בלבו שאין זה צירוף מקרים, אלא הצלותיו נבעו מהשגחתו הנסתרת של אביו המלך. לפיכך חזרה אהבתו של הבן לאביו ביתר עוז, משום שראה במוחש שעל אף שאביו גירשו מן הארמון, עדין אביו ממשיך לאהוב אותו ולדאוג לו. מיד חזר בן המלך לארמונו של אביו המלך, ושב בתשובה על מעשהו. המלך קבל את בנו האהוב בשמחה והחזירו לארמונו. והנמשל הוא לאדם מישראל ולעם ישראל, שחטאו כלפי הקב"ה, והענישם ה' בגלות ובייסורים. אך למרות זאת מאהבתו את ישראל, ה' שומרם מאסונות, ועושה עמם ניסים נסתרים, אשר נראים כמקרה. ריבוי ההצלות מלמד את כל ברי הדעת, כי ההצלות הם מעשה שמירתו הנסתרת של ה' יתברך. אך ישנם ישראלים המתייגעים לבצע את המסקנה המתבקשת: לאהוב את ה' יתברך, ולחזור בתשובה שלמה, ועל ידי כך לזכות לשוב ולהסתופף תחת כנפי השכינה. כתחליף לזה הם משכנעים את עצמם, שכל מעשה ה' בם בגדר של מקריות.

סיכום:

מן האמור לעיל עולה כי ה' נתן לישראל מצוות קלות כדי לזכותם בחיים טובים בעולם הזה, ולשכר כפול בעולם הבא. לפיכך המתייגע והמתעלם ממצוות האל מפסיד פעמיים. יה"ר שיזכנו ה' לניסים ונפלאות, ונשמח ונעלוז לספר בשבחי אל חי. כתוב בתחילת הפטרת פרשת ויקרא: "עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו" (ישעיה, מ"ג, כ"א).

העל"ח רפאל ב"ר אשר חגבי (חגי רפי)

מקורות

על-פי מאמר של רפאל בר אשר חגבי שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2006-05-19.

דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.

קיצור דרך: tnk1/messages/sofrim_hagay_mxjva_9