ביאור:שמות י יט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.



וַיַּהֲפֹךְ יְהוָה רוּחַ יָם חָזָק מְאֹד וַיִּשָּׂא אֶת הָאַרְבֶּה וַיִּתְקָעֵהוּ יָמָּה סּוּף לֹא נִשְׁאַר אַרְבֶּה אֶחָד בְּכֹל גְּבוּל מִצְרָיִם.
-- שמות י, יט

פירושו של הלל הלפרין[עריכה]

הים התיכון נמצא מצפון למצרים, אז איך רוח ים, גרמה לארבה להיתקע בים סוף? ואם תגיד שרוח ים היא רוח ממערב למזרח, הרי ידוע שרק חלק ממזרח מצרים גובל בים סוף, אז איך כל הארבה נתקע בים סוף (כפי המשתמע מהטקסט) בעקבות הרוח?

כנראה הארבה נע צפונה ואכל כל חלקה טובה, ולבסוף הוא התבגר והתעופף וניסה לחסל את היבול של ארץ גושן הנמצאת בצפון מזרח מצרים.

אבל אז נוצר שקע ברומטרי מעל ארץ ישראל, שגרם לרוח מערבית בגובה פני הים, ולזרימה של אויר קר מכיוון צפון לדרום. הרוח המערבית גרמה לארבה לטוס לכיוון מזרחה, לכיוון צפון מזרח מצרים. והאוויר הקר גרם לארבה לאבד את התיאבון (וכך ניצלה גושן).

כשהארבה היה מעל ימת מנזלה בצפון מזרח מצרים, הקור היה כה חזק שגרם לשיתוק הארבה ולהפלתו לים. ימת מנזלה היא ים סוף על שם שהיא בסוף מצרים, או על שם שרובה ביצה, ובעברית עתיקה, סוף = ביצה.