ביאור:שמואל ב ח טו

פרשת דברים נקראת לפני ט’ באב, והיא נקראת גם שבת "חזון".

מהו אותו חזון לאורו צריך לצעוד עם ישראל? מהו המצפן הערכי והמוסרי שאנו צריכים לצעוד לאורו?

דוד בן גןריון מציין על בסיס האמור בספר משלי, ומדגיש את חשיבותו של החזון לעם ישראל:"באין חזון יפרע עם", ודווקא מפני גודל החזון ועומסו הרב עלינו להאציל מאור החזון על כל המעשה שאנו עושים. רק עם מצפן החזון בידינו נוכל להתגבר על הגלים הסוערים של תקופתינו המסוכסכת.

בהפטרה הנקראת מספר ישעיהו אנו מקבלים טעימה מאותו חזון: "ציון במשפט תיפדה ושביה בצדקה".

לאורך הדורות היווה המשפט והצדקה את הייחודיות של עם ישראל, דווקא השילוב בין המשפט לבין הצדקה הוא היוצר את התמהיל הראוי.

על אברהם אבינו נאמר: "כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה’ לעשות צדקה ומשפט" (בראשית "וירא"), ועל דוד המלך נאמר: "ויהי דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו" (שמואל ב ח טו). מהו אותו שילוב ייחודי המתאים לחזונו של עם ישראל, וכיצד ניתן בכלל לשלב בין המשפט לבין הצדקה?

המשפט חד כתער; יש בו דינים מדוייקים וישרים. והצדקה היא עגולה ומכילה, ויש בה הליכה של לפנים משורת הדין. מחד נאמר על המשפט והדין: "כי אלמלא מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלעו", ומאידך אומר רבי יוחנן בן זכאי כי: "לא חרבה ירושלים אלא משום שדנו בה דין תורה"; כלומר: מחד, הדין והמשפט הינם הכרחיים; מאידך, אין הם מספיקים כדי לכונן חברה צודקת וערכית.

במקום אחר נאמר: "מהו דין אמת? זהו דין תורה; ומהו דין אמת לאמיתה? זוהי ההליכה לפנים משורת הדין"; שמידת האמת לבדה אין בה כדי לעמוד על צרכי החברה המתוקנת, הואיל ולפעמים היא יכולה להיות נוקשה מידי וחייבים לרככה עם מידת הרחמים.