ביאור:שלח - בטחון בה' ואהבת ארץ ישראל

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.


בס"ד כ"א' סיון התשס"ו

שלח-בטחון בה' ואהבת ארץ ישראל

להצלחת איל ב"ר רפאל חגבי

בתחילתה של פרשת שלח, מתארת התורה שני סוגי חטאים, אשר במבט ראשון נראים הם כשני חטאים מנוגדים מן הקצה אל הקצה. דהיינו, מצד אחד חטאם של המרגלים, שסרבו לעלות לארץ למרות שהקב"ה ציווה לעלות, ומצד שני חטאם של המעפילים, שהתעקשו לעלות לארץ למרות שהקב"ה ציווה שלא לעלות. הצד השווה בחטאים אלה הוא חוסר הנכונות של החוטאים למלא אחר רצון ה', וחוסר אמונתם בה' כפי שבאה לידי ביטוי במעשיהם. בנוסף לכך המרגלים והמעפילים, לא נשמעו לאזהרותיו של משה על התוצאה ההרסנית, שתגרם בעקבות מעשיהם הרעים.

חטא המרגלים, שארע במדבר בימי משה, הוא אחד החטאים הגדולים של עם ישראל, אשר עונשו רובץ על כלל עם ישראל בכל הדורות עד היום. כמובא בגמ': "ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההוא, אמר רבה אמר ר' יוחנן: (אותו היום ערב) תשעה באב היה. אמר להם הקב"ה: אתם בכיתם בכיה של חנם, ואני קובע לכם בכיה לדורות" (תענית דף כט.). דהיינו, בכייה על חורבן בתי המקדש, חורבן ירושלים ושממת הארץ. כלומר, עם ישראל לדורותיו סבלו וסובלים בגין חטא המרגלים, למרות שחלק גדול מן העונש הוטל על ישראל בתקופת מעשה החטא, כמתואר בפרשת שלח. אך שאריותיו של העונש התחלק לחלקים שהוטלו על כל הדורות. כפי שנאמר: "וירגנו באהליהם... ולהפיל זרעם בגויים ולזרותם בארצות" (תהילים, ק"ו, כ"ה-כ"ז.). והעונש האמור במילים: "ולזרותם בארצות" לא התקיים בדור המדבר, ואף לא בגלות הבית הראשון שבה גלו ישראל לבבל בלבד, אלא בגלות הבית השני, שאז נתפזרו ישראל בארצות רבות, מאז ועד היום, עד בא עת הגאולה באחרית הימים. כלומר, בגלל שחטא המרגלים עדין לא תוקן נמצאים ישראל אף בימינו בגלות. מחומרת העונש אנו למדים על מהות החטא. וכן מצאנו שחטא המרגלים חמור יותר אפילו מחטא העגל. משום שעל חטא העגל ה' סלח לישראל, ועל חטא המרגלים לא ה' לא סלח עד ימינו. להלן יבחנו המסקנות הנובעות מפרשיות המרגלים והמעפילים, המשפיעות על כלל ישראל, עד ימינו. כפי שיבואר להלן ע"פ הנושאים הבאים:

א. כפילות חטא המרגלים – חוסר בטחון בה' ומאיסת ארץ ישראל.

ב. עונש חטא המרגלים – לדור המדבר ולכל הדורות שאחריו.

ג. גישותיהם של יהושע בן נון וכלב בן יפונה – התקדשות דרך צדיק האמת, התקדשות עצמית.

ד. חטא המעפילים – תיקון חטא המרגלים באמצעות חטא נוסף.

ה. חטאם של בני אפרים – זרוז קץ הגאולה בטרם עת.

ו. שלושת השבועות – המשך העונש לחטא המרגלים, וזמן לתיקון הדרך.

ז. עונשם של המרגלים לעומת שכרה של רחב – תגובת ה' לירידה ולעליה בקדושה.

ח. תופעת המרגלים והמעפילים בימינו – יהדות הגולה, השמאל והימין הישראלי.

כפילות חטא המרגלים:

לכאורה בקשת ישראל לשלוח מרגלים לתור את הארץ, הייתה תקינה. משום שישראל לא רצו להכנס לארץ באופן ניסי, הספיק להם המצב הניסי שבו הם חיו מיום צאתם מארץ מצרים, אכלו את המן מן השמים, שתו מבארה של מרים, חופו בענני כבוד וכו'. לפיכך ישראל רצו לחזור לחיים טבעיים נורמליים, כפי שאף התורה ציותה במצוות רבות התלויות בארץ. כגון: שמיטה, מעשרות וכד'. וכן נאמר בגמ': "כל דקביע היזיקא לא סמכינן אניסא" (קדושין לט:). אשר על כן רצו ישראל בכיבוש טבעי של ארץ ישראל, ע"י שליחת מרגלים, הכנה צבאית, חסכון בחיי אדם וכו', כמקובל במלחמה טבעית. מטעם זה הסכים משה לשלוח המרגלים. כשחזרו המרגלים נאמר: "ויספרו לו ויאמרו באנו אל הארץ אשר שלחתנו וגם זבת חלב ודבש היא וזה פריה. אפס כי עז העם היושב בארץ והערים בצרות גדלת מאד וגם ילדי הענק ראינו שם. עמלק יושב בארץ הנגב והחתי והיבוסי והאמרי יושב בהר והכנעני יושב על הים ועל יד הירדן" (במדבר י"ג, כ"ז-כ"ט). לכאורה נראה כי המרגלים אשר נשלחו לבדוק את טיב הארץ, ואת חוזק העם היושבים עליה, החזק הוא הרפה, השיבו למשה את התרשמותם, ודבריהם היו אמת. אולם בהמשך דבריהם הגיעו המרגלים למסקנה: "והאנשים אשר עלו עמו אמרו לא נוכל לעלות את העם כי חזק הוא ממנו. ויציאו דבת הארץ אשר תרו אתה אל בני ישראל.." (במדבר, י"ג, ל"א-ל"ב). דהיינו, המרגלים הפסיקו לדבר עם משה ופנו אל העם הפשוט. המרגלים הסבירו לעם כי לפי דעתם, אין אפשרות להכנס עתה לארץ, למרות פירותיה הטובים. כלומר, נראה לכאורה שחטאם של המרגלים היה במסקנות שהפיקו מאשר ראו עינהם. לפיכך תמוה לכאורה מדוע ה' החמיר עם המרגלים על אשר לא פירשו נכון את מראה עינהם, ולא האמינו לדברי ה' בעינים עצומות. לעומת זאת בחטא העגל שהיה חמור יותר, משום שבחטא העגל עבדו ישראל עבודה זרה בפועל, ה' הקל בעונשם. זאת ועוד, חטא המרגלים נבע מפחד אנושי מפני מוות במלחמה, ואילו חטא העגל היה חטא במזיד. אך למרות זאת בחטא העגל העניש ה' את ישראל במידת הרחמים, ולעומת זאת החמיר ה' עם כלל ישראל לדורות, בגין חטא המרגלים.

נלענ"ד הטעם שה' החמיר בעונשם של המרגלים, הוא משום שכגודל החטא כך הוא גודל העונש. חטאם של המרגלים היה חטא כפול, ומתוכו התגלה מצבם הרוחני הירוד של כלל עם ישראל, שבא לידי ביטוי בחוסר אמונה ביכולתו של הקב"ה לכבוש את עמי כנען. שנאמר: כי חזק הוא ממנו, כביכול כלפי מעלה אמרו" (רש"י- י"ג, ל"א). וכמו כן חטאו במאיסת ארץ ישראל, כאשר בראיתם הרוחנית המרגלים לא לקחו בחשבון שהם מפסידים לא רק את המצוות התלויות בארץ, אלא את כל מצוות התורה, ובכך מתדמים הם לעכו"ם. במצב שפל זה לא חפץ ה' שיכנסו לארץ. וכן נאמר בגמ': "שכל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוה. וכל הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו אלוה..כל הדר בחו"ל כאילו עובד עבודת כוכבים" (כתובות, ק"י:). לפי שאדמת חו"ל היא טמאה בע"ז, וכל הדר בחו"ל תורם למקום בו הוא חי, הן בריבוי אוכלוסין, והן בתשלומי מיסים שחלקם מופנה לע"ז. לפיכך משה רע"ה לא ביקש מה' רחמים על ישראל כדי שיסלח להם, ויוכלו להיכנס לארץ, אלא בקש דחיה וחלוקת העונש. משום שבמצב רוחני ירוד כזה של כלל עם ישראל, שבא לידי ביטוי בחטא הכפול של חוסר אמונה, ומאיסתה של ארץ ישראל, הבין משה כי לישראל נדרש זמן רב כדי להתחזק במידת הבטחון ואהבת ארץ ישראל. וכן מצאנו שבתפילת משה על חטא המרגלים, משה רע"ה השמיט מי"ג מדותיו של הקב"ה "ה' אל רחום וחנון..ואמת נוצר חסד לאלפים...וחטאה" (שמות, ל"ד, ו'-ז'). ואמר רק: "ה' ארך אפים ורב חסד נשא עון ופשע ונקה לא ינקה פקד עון אבות על בנים על שלשים ועל רבעים" (במדבר, י"ד, י"ח). ובנוסף לכך לא הזכיר משה בעבורם את זכות האבות כפי שהזכיר בעבורם בעת חטא העגל. וזאת משום שבחטא המרגלים השתתפו כלל ישראל בפועל, ולמרות אזהרותיהם של משה, יהושע, וכלב לא חזרו בהם מטעותם. בכך פגמו ישראל בגדולתו של ה' כביכול, לפיכך לא הזכיר עליהם משה הפעם את כל י"ג מידות הרחמים של הקב"ה, ואף לא בקש בעבורם זכות האבות, לפי שהאבות בטחו בה' וחיבבו את הארץ, ובחטא המרגלים מאסו ישראל את הארץ. וכן דוד המלך הגדיר את חטאם של המרגלים בכפילות. באומרו: "וימאסו בארץ חמדה לא האמינו לדברו" (תהילים, ק"ו, כ"ד).

ודע, שכאשר ההסתכלות על העולם נובעת מתוך מבט של אמונה, ממילא הפרשנות לכל דבר הנעשה ע"י ה' היא חיובית. דהיינו, אם המרגלים והעם היו בוטחים בה' שהוא טוב לכל, וברצונו לתת לעם ישראל את ארץ ישראל, ממילא היו צריכים להגיע למסקנה הפשוטה שהארץ היא טובה, וכל אשר נותר להם הוא: לחפש, לבדוק ולגלות את מעלותיה. משום שכאשר המבט הוא דרך משקפי האמונה והבטחון, אז ניתן לראות את סגולת הארץ, המגדלת פירות גדולים ואנשים גדולים, ומתוך כך מבינים שהקב"ה המית את יושבי הארץ, בכדי להקל על המרגלים לבצע את שליחותם. לפיכך מקור חטאם של המרגלים נבע מחוסר אמונה ובטחון בה'. לפי שהמרגלים לא פירשו נכונה את מטרת השליחות שאליה נשלחו, המרגלים חשבו שהם נשלחו לבדוק, האם ניתן לכבוש את הארץ, ומה הם הנתונים האסטרטגיים של יושבי הארץ, וכן כדי לבחון האם משימת כיבוש הארץ היא משימה אפשרית או לא. אולם משה הגדיר את שליחותם רק לשאלה איך נראית הארץ, ולא האם ניתן לכבוש את הארץ. שנאמר: "וראיתם את הארץ מה הוא". כלומר, משה רע"ה סמך על מבטם הרוחני של המרגלים. לפיכך בחר משה לשליחות זו אנשים צדיקים. שנאמר: "כלם אנשים ראשי בני ישראל המה" (במדבר י"ג, ג'). ופירש הרש"י: "כל אנשים שבמקרא, לשון חשיבות. ואותה שעה כשרים היו".

עונש חטא המרגלים:

עונשו של חטא המרגלים רובץ על כלל עם ישראל בכל הדורות עד היום. חלקו הגדול של העונש הוטל על ישראל בתקופת מעשה החטא. שנאמר: "במדבר הזה יפלו פגריכם וכל פקדיכם לכל מספרכם מבן עשרים שנה ומעלה על אשר הלינתם עלי...וטפכם אשר אמרתם לבז יהיה והביאתי אתם וידעו את הארץ אשר מאסתם בה" (במדבר י"ד, כ"ט, ל"א). ומובא במשנה: "דור המדבר אין להם חלק לעולם הבא, ואין עומדין בדין, שנאמר: 'במדבר הזה יתמו ושם ימותו' (במדבר י"ד, ל"ה), דברי רבי עקיבא" (סנהדרין, פ"י, משנה ג'). כלומר, אף רבי עקיבא שדרכו ללמד תמיד זכות על ישראל, לגבי דור המדבר משום שלא בטח בה' ומאס בארץ ישראל, אמר ר"ע שאין להם חלק לעולם הבא, וכן "אמר רבי יוחנן: שבקיה רבי עקיבא לחסידותיה" (ילקוט שמעוני, במדבר, פר' י"ג, סימן תשמג). בנוסף לכך נענשו גם כלל ישראל משאריותיו של העונש, אשר התחלק לחלקים והוטל על כל הדורות. כמובא בגמ': "ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההוא, אמר רבה אמר ר' יוחנן: (אותו היום ערב) תשעה באב היה. אמר להם הקב"ה: אתם בכיתם בכיה של חנם, ואני קובע לכם בכיה לדורות" (תענית דף כט.). דהיינו, בכייה על חורבן בתי המקדש, חורבן ירושלים ושממת הארץ. וכן אמר דוד המלך ע"ה: "וירגנו באהליהם... ולהפיל זרעם בגויים ולזרותם בארצות" (תהילים, ק"ו, כ"ה-כ"ז.). דהיינו, העונש האמור במילים: "ולזרותם בארצות" לא התקיים בדור המדבר, ואף לא בגלות הבית הראשון שבה גלו ישראל לבבל בלבד, אלא בגלות הבית השני, שאז נתפזרו ישראל בארצות רבות, מאז ועד היום, עד לבואה של עת הגאולה באחרית הימים. כלומר, ה' שלל מכלל עם ישראל למשך דורות רבים את הזכות לחזרה בתשובה בגין חטא המרגלים. כשם שמצאנו במדרש, שר"מ אמר לרבו: "וכל הדא חכמתא אית בך, ולית את חזר בך? אמר ליה: לית בחילי. אמר ליה: למה? אמר ליה: רוכב הייתי על הסוס ומטייל אחורי בית הכנסת ביום הכפורים שחל להיות בשבת, ושמעתי בת קול מפוצצת ואומרת: (ירמיה ג') שובו בנים שובבים שובו אלי ואשובה אליכם, חוץ מאלישע בן אבויה שהיה יודע כחי ומרד בי" (מד"ר, רות, פר' ו'). לפיכך עם ישראל לדורותיו סבלו וסובלים בגין חטא המרגלים, והעם אשר ידעו את כוחו של ה' ומרדו בו בהתמדה, עד שהגדישו את הסאה בחטא המרגלים. כפי שנאמר: "כי כל האנשים הראים את כבדי ואת אתתי אשר עשיתי במצרים ובמדבר וינסו אתי זה עשר פעמים ולא שמעו בקולי" (במדבר, י"ד, כ"ב). וכל שכן שיתר הדורות אשר לא ראו את כבודו ואת אותותיו, יתקשו מאד להתעלות בקדושה, לרמת הבטחון המלא והמושלם בקב"ה. לפיכך עד לתיקונו המושלם של חטא המרגלים שיכלול בטחון מלא ומוחלט בקב"ה, ואהבת ארץ ישראל, כביום צאת ישראל ממצרים, לא ירשו ישראל את הארץ. שנאמר: "הלך וקראת באזני ירושלים לאמר: זכרתי לך חסד נעוריך, אהבת כלולתיך, לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה' (ירמיה ב', ב').

ודע, שאף לגבי עשרת השבטים שספרו בגנות ארץ ישראל נאמר במשנה: "עשרת השבטים אינן עתידין לחזור, שנאמר: וישלכם אל ארץ אחרת כיום הזה (דברים, כ"ט, כ"ז), מה היום הזה הולך ואינו חוזר, אף הם הולכים ואינם חוזרים, דברי רבי עקיבא" (סנהדרין, פ"י, משנה ג'). כלומר, אף רבי עקיבא שדרכו ללמד תמיד זכות על ישראל, לגבי עשרת השבטים שספרו בגנות ארץ ישראל, אמר ר"ע שאין עשרת השבטים אינם חוזרים, וכן "אמר בה בר בר חנה: שבקיה רבי עקיבא לחסידותיה" (ילקוט שמעוני, דברים, פר' כ"ט, סימן תתקס). ופירש הרש"י: "לפי שספרו בגנות ארץ ישראל...ובדבר הזה נענשו מרגלים" (סנהדרין, ק"י:).

גישותיהם של יהושע בן נון וכלב בן יפונה:

יהושע בן נון וכלב בן יפונה לא נסחפו אחר עמדתם של עשרת המרגלים אשר הוציאו את דיבת הארץ רעה. וזאת משום שהתכננו מראש לשליחותם הקשה, וחזקו את עצמם בקדושה. לפי שההולך למקום טומאה נשמתו נטמאת, אך אם ישנו כורח ללכת למקום טומאה, עדיף שצדיק ילך לשם. אף על פי שגם הצדיק עצמו בטרם הליכתו למקום טומאה, צריך להתחזק בקדושה. לפיכך המרגלים שסמכו על צדיקותם, נפלו בידיו של יצרם הרע. ולעומתם יהושע התחזק ע"י משה, שהתפלל עליו בטרם יציאתו לארץ כנען. שנאמר: "ויקרא להושע בן נון יהושע", וגם כלב בן יפונה עלה להשתטח על קברי האבות בתחילת שליחותו. שנאמר: "ויבא עד חברון". וזאת משום שיהושע וכלב לא סמכו על כח צדיקותם בלבד, אלא התחזקו בקדושה קודם ביצוע שליחותם למקום הטומאה. עליתם בקדושה של יהושע וכלב, נעשתה בשתי דרכים: יהושע התחזק בידי משה, ואילו כלב התחזק בעצמו. ומצאנו שבגמר השליחות הועילו שתי הגישות של ההתחזקות בקדושה. הבדלי הגישות בין יהושע וכלב באו לידי ביטוי מעשי, בעת שהמרגלים חזרו וספרו למשה שהארץ טובה, אך לא ניתן לכבשה מפאת חוזקו של העם היושב בתוכה. בתגובה לדבריהם יהושע שתק, ולעומת זאת כלב הגיב: "עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה". בהמשך, בעת יהושע וכלב קרעו את בגדיהם, התחיל בקריעה דווקא יהושע. שנאמר: "ויהושע בן נון וכלב בן יפונה, מן התרים את הארץ, קרעו בגדיהם". כלומר, כלב שפעל מתוך שכנוע עצמי עמוק, פעל בצורה אקטיבית ולא חשש להביע בקול רם את האמת הפנימית שבתוכו. ולעומת זאת יהושע שחוסנו נבע מכוחו של משה רע"ה, פעל בצורה פסיבית והסתפק בקריעת בגדיו. לפיכך ה' חיבב יותר את גישתו של כלב בהבטיחו לו ולזרעו הבטחה ספציפית. שנאמר: "ועבדי כלב עקב אשר היתה רוח אחרת עמו וימלא אחרי והביאתיו אל הארץ אשר בא שמה וזרעו יורשנה" (במדבר, י"ד, כ"ד). לעומת זאת לגבי יהושע אמר ה' למשה: "יהושע בן נון העמד לפניך הוא יבא שמה, אותו חזק..." (דברים, א', ל"ח). ואכן משה מצווה את יהושע: "חזק ואמץ כי אתה תבוא את העם הזה..." (דברים, ל"א,ז', ל"א,כ"ג). מכאן למדנו כי קיימות שתי גישות להתחזקות בקדושה: האחת התחזקות אישית מתוך אמונה ושכנוע עצמי ככלב בן יפונה, והשניה התחזקות בקדושה ע"י צדיק הדור. ומבין שניהם נראה שהקב"ה מעדיף את הגישה של התחזקות אישית מתוך אמונה ושכנוע עצמי.

חטאם של המעפילים:

לאחר שישראל חטאו בחטא החמור של המרגלים והתחרטו עליו, הופיעה תגובתם של "המעפילים". המעפילים רצו להראות במעשים, כי הם מתחרטים על חטא המרגלים ורצונם עז לעלות לארץ ישראל, ולהקריב את עצמם עבור כיבוש הארץ. כאמור בפרשת המעפילים בתורה: "וידבר משה את הדברים האלה אל כל בני ישראל ויתאבלו העם מאד. וישכימו בבקר ויעלו אל ראש ההר לאמר הננו ועלינו אל המקום אשר אמר ה' כי חטאנו. ויאמר משה למה זה אתם עברים את פי ה' והוא לא תצלח. אל תעלו כי אין ה' בקרבכם ולא תנגפו לפני אויביכם. כי העמלקי והכנעני שם לפניכם ונפלתם בחרב כי על כן שבתם מאחרי ה' ולא יהיה ה' עמכם. ויעפלו לעלות אל ראש ההר וארון ברית ה' ומשה לא משו מקרב המחנה. וירד העמלקי והכנעני היושב בהר ההוא ויכום, ויכתום עד החרמה" (במדבר י"ד, ל"ט-מ"ה). לכאורה, פרשת המעפילים תמוהה מאד: מצד אחד, לא מובן מדוע העם שהתאבלו מאד על חטאם, העזו לחזור על אותו החטא, ולהמרות את פי ה' שאמר להם לא לעלות? ולא זו בלבד אלא שאף לא שעו להזהרת משה שדרכם לא תצלח? מצד שני, לכאורה לא מובנת תגובתו של ה' למעשיהם של המעפילים, משום שביציאת המעפילים למלחמה, הוכיחו המעפילים במעשים כי הם מתחרטים על חטא המרגלים, ואף עשו מעשה של מסירות נפש למען כיבוש הארץ למרות דברי המרגלים. א"כ מדוע לא סלח להם ה', ולא קבל את חזרתם בתשובה?

נלענ"ד שהמעפילים חשבו שמצוות התשובה גוברת על ציווי ה' ואזהרת משה שלא להעפיל. דהיינו, בבחינת "כל מה שיאמר לך בעל הבית עשה, חוץ מצא" (פסחים, פ"ו:, זוה"ק,ר"מ, רמד.). אולם טעותם הייתה בכך שיסוד מצוות התשובה הוא קבלת דברי ה' במלואם. במעשיהם הוכיחו המעפילים, כי אין בדעתם למלא אחר רצון ה', ולתלות את בטחונם המלא בקב"ה, אלא המעפילים ניסו לתקן חטא אחד באמצעות חטא נוסף. לפיכך למרות שמעשיהם של המעפילים, היה הפוך ממעשיהם של המרגלים, מחשבם הייתה להמרות את פי ה', ולבצע מעשה בניגוד לרצונו. לפיכך חטא המרגלים מחד גיסא, וגם חטא המעפילים מאידך גיסא, היה דומה. על כן ה' העניש במיתה גם את המרגלים וגם את המעפילים.

ודע, שלדעת רבי יהודה בן בתירא צלפחד היה צדיק ומן המעפילים (שבת, צ"ו:). וכן כתב הרש"י: "ויעפילו לעלות וגו', שלא הרשיע כל כך כחילול שבת" (שבת, צ"ז.). וכן כתב בעל הטורים: "ויעפילו (212) בגימטריא צלפחד (212)" (במדבר, י"ד, מ"ד). כלומר, אמנם המעפילים חטאו, אך חטאם נבע מתוך רצון טוב, ומתוך אהבתם את ארץ ישראל. לפיכך אמרו בנות צלפחד: "אבינו מת במדבר", כדי לרמוז למשה, לאלעזר הכהן, לנשיאים ולכל העדה כי צלופחד אביהם היה מן המעפילים אוהבי הארץ, וגם הן באות מכח אהבת הארץ, כדי לבקש נחלה. אך בניגוד לאביהם שלא הסכים במעשיו לקבל את דברי משה והעפיל אל ראש ההר, בנותיו בקשו הכרעת דין שמים. העזתם של בנות צלפחד להביא את ענינם לבירור הדין בפני גדולי ישראל, גרמה לכך שהקב"ה הודה לדבריהן. שנאמר: "כן בנות צלופחד דוברות, יפה תבעו, אשרי אדם שהקב"ה מודה לדבריו" (רש"י-במדבר, כ"ז, ז'). כלומר, משום שבנות צלופחד הפנימו את המסר של אמונה ובטחון בדברי ה', בבואם לבירור דינם בפני גדולי הדור, בכך תקנו את חטא חוסר האמונה והבטחון בה' שהיה בבסיס חטא צלפחד אביהם. משום כך צלחה דרכן וזכו לנחלה כפולה בארץ ישראל.

חטאם של בני אפרים:

בתורה מסופר על עוד סוג של "מעפילים" שכשלו בדרכם, למרות שמעשיהם נבעו מתוך כוונה טובה, ואהבת ארץ ישראל. אלא שטעותם הייתה בכך שחפצו לזרז את הקץ בטרם עת. כמובא במכילתא: "כי אמר אלהים זו מלחמת בני אפרים. שנאמר: ובני אפרים שותלח בנו... והרגום אנשי גת (דבה"י-א, ז', כ'-כ"א). וכתיב בני אפרים נשקי רומי קשת הפכו ביום קרב. לא שמרו ברית אלהים ובתורתו מאנו לכת (תהלים ע"ח, ט' – י'). מפני שלא שמרו ברית אלוקים ובתורתו מאנו ללכת, עברו על הקץ ועל השבועה" (מכילתא, פר' בשלח, מס' דויהי פתיחתא). כלומר, בני אפרים חשבו את הקץ מברית בין הבתרים וטעו בכך. לפי שהיו צריכים לחשב מלידת יצחק. לפיכך כשיצאו להלחם ולכבוש את הארץ, מיד לאחר צאת ישראל ממצרים, נחשב להם הדבר שיצאו למלחמה כנגד רצון ה' ולכן נהרגו בידי אנשי גת.

ודע, שלאחר כאלף שנים! בזמן גלות בית ראשון, כשניבא יחזקאל את חזון העצמות היבשות, שעתידות לקום לתחיה. מובא בגמ': "ר"א אומר: מתים שהחיה יחזקאל עמדו על רגליהם ואמרו שירה ומתו. מה שירה אמרו? ה' ממית בצדק, ומחיה ברחמים....ר"א בנו של ר' יוסי הגלילי אומר: מתים שהחיה יחזקאל עלו לארץ ישראל, ונשאו נשים, והולידו בנים ובנות. עמד ר"י בן בתירא על רגליו ואמר: אני מבני בניהם, והללו תפילין שהניח לי אבי אבא מהם...אמר רב אלו שמנו לקץ וטעו" (סנהדרין דף צב:). כלומר, יחזקאל החיה דוקא את בני אפרים "המעפילים" הראשונים, משום שלמרות חטאם של בני אפרים, רצונם היה לטובה, ומתוך אהבתם את ארץ ישראל. כאמור לעיל לגבי המעפילים האמורים בפרשת שלח. ומכן ניתן להבין גם מדוע רבי יהודה בן בתירא סבר שצלפחד היה צדיק ומן המעפילים (שבת, צ"ו:). דהיינו, משום הכרותו האישית של ר"י בן בתירא, את אופים של המעפילים מבני אפרים אשר היה מזרעם.

שלושת השבועות:

לצורך מימוש עונש חטא המרגלים ועד לבואה של עת הגאולה באחרית הימים, אשר תהיה בעת שישראל יתקנו בשלמות את חטא המרגלים, באמצעות בטחון מלא ומוחלט בקב"ה, ואהבת ארץ ישראל, השביע ה' את ישראל שלא יעשו כמעשה המעפילים הנ"ל. וגם הזהירם על העונש הצפוי להם באם יפעלו "יחד ביד חזקה" (הציונות?), או אם ימרדו באומות העולם (האו"ם?), בכדי לרשת את ארץ ישראל. וכן מובא בגמ': "השבעתי אתכם בנות ירושלים בצבאות או באילות השדה... כדרבי יוסי ברבי חנינא דאמר: ג' שבועות הללו למה? אחת שלא יעלו ישראל בחומה (רש"י: יחד ביד חזקה), ואחת שהשביע הקדוש ברוך הוא את ישראל שלא ימרדו באומות העולם, ואחת שהשביע הקדוש ברוך הוא את העובדי כוכבים שלא ישתעבדו בהן בישראל יותר מדאי...שלא יגלו את הקץ, ושלא ירחקו את הקץ, ושלא יגלו הסוד לעובדי כוכבים. בצבאות או באילות השדה, אמר רבי אלעזר: אמר להם הקב"ה לישראל: אם אתם מקיימין את השבועה מוטב, ואם לאו אני מתיר את בשרכם כצבאות וכאילות השדה (כתובות דף קיא.).

לפיכך שאלת השאלות בכל דורות הגלות היא: האם הגיע העת שבה ה' מתיר לישראל להעפיל לארץ, ולפעול ביד חזקה, בכדי לרשת את ארץ ישראל. או שמא ישראל מנועים מלעשות כן, בגלל השבועות שהשביע את ישראל שלא לעלות בחומה. נלענ"ד שהתשובה לכן נמצאת בפסוק: "אל תעירו ואל תעוררו את האהבה עד שתחפץ". כלומר, כאשר יחפצו ישראל לתקן בשלמות את חטאם המרגלים, באמצעות בטחון מלא ומוחלט בקב"ה, ואהבת ארץ ישראל. אז ה' יחפוץ את מעשיהם ויגאלם אחרית כראשית.

עונשם של המרגלים לעומת שכרה של רחב:

בפרשת המרגלים טמון דבר תמוה: המרגלים שהיו גדולי הדור של דור דעה, נכשלו בשליחותם ולא רק שענשו במיתה משונה, אלא שגרמו לכלל ישראל להכחד במדבר, ולהענש לדורות. לעומת זאת בהפטרת פרשת השבוע מצאנו אצל רחב הזונה, שהייתה גויה טמאה כשהמרחק הרוחני בינה לבין המרגלים הוא כרחוק מזרח ממערב. ובכל זאת זכתה רחב לחיות היא ובני משפחתה, בגלל שהכניסה את עצמה לסכנה, בעת שהחביאה את המרגלים ושיקרה למלך יריחו. מעשיה של רחב נבעו מתוך עומק אמונתה שישראל ינצחו את מלך יריחו וינחלו את הארץ. אמונתה של רחב נבעה משמועה רחוקה ששמעה, על קריעת ים סוף שאירעה ארבעים שנה לפני כן!, ועל מלחמת סיחון ועוג. לעומת זאת המרגלים שהיו צדיקים וראשי עם ישראל שראו בעינהם, כשנה וחמשה חדשים בלבד, לפני כן! את קריעת ים סוף, ועוד נסים ונפלאות על-טבעיים, שעשה עמהם ה' הן ביציאת מצרים והן במסעות המדבר, מעמד הר סיני, כולל השראת השכינה בינהם, ולא זו בלבד אלא ששוררו בפיהם (בכ"א ניסן, ב"א תמ"ח): "נהלת בעזך אל נוה קדשך...אז נבהלו אלופי אדום...תפול עליהם אמתה ופחד...תביאמו ותטעמו בהר נחלתך...ה' ימלך לעלם ועד" (שמות, ט"ו, י"ג-י"ח), מדוע כשנה וחמשה חדשים לאחר מכן (בט' באב, ב"א תמ"ט), לא האמינו העם והמרגלים ביכולת ה' לכבוש בפניהם את הארץ? ולא זו בלבד, אלא ששינו את דעתם מקצה לקצה באומרם: כי חזק הוא ממנו, כביכול כלפי מעלה אמרו" (רש"י- י"ג, ל"א).

נלענ"ד שההסבר לכך הוא בדברי ר"ל: "בא ליטמא פותחין לו, בא ליטהר מסייעים אותו" (שבת, ק"ד.). כלומר, ישראל והמרגלים חטאו בכך "שבאו ישראל ואמרו (דברים, א'): נשלחה אנשים לפנינו, כמה שנאמר (שם) ותקרבון אלי כלכם וגו' ומשה נמלך בשכינה. אמר: אני אמרתי להם שהיא טובה שנא' (שמות, ג') אעלה אתכם מעני מצרים וגו', חייהם שאני נותן להם מקום לטעות בדברי המרגלים, למען לא יירשוה" (רש"י-במדבר, י"ג, ב'). לעומת זאת רחב אמרה: "כי ה' אלהיכם הוא אלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת" (יהושע, ב', י"א). דהיינו, אצל המרגלים החלה התדרדרות בבטחון בה', לפיכך הבא ליטמא פותחין לו. לעומת זאת אצל רחב החלה עליה בבטחון בה', לפיכך הבא להיטהר מסייעין אותו. כמובא בגמ': "דאמר מר אין לך כל שר ונגיד שלא בא על רחב הזונה. אמרו בת י' שנים היתה כשיצאו ישראל ממצרים, וזנתה כל מ' שנה שהיו ישראל במדבר, אחר נ' שנה נתגיירה. אמרה: יהא מחול לי בשכר חבל חלון ופשתים" (זבחים קט"ז:). מכאן למדנו שה' מחבב את העולה בקדושה, ומתעב את היורד מקדושתו. משום שהיורד בקדושה הוא בחינת "יודע כוחי ומרד בי".

תופעת המרגלים והמעפילים בימינו:

נראה כי אף בימינו קיימת תופעת המרגלים והמעפילים. דהיינו, מחד גיסא יהודי הגולה המסרבים לעלות לארץ ישראל, ממניעים הדומים למעשיהם של ישראל בחטא המרגלים. וגם אנשי השמאל המתגוררים בארץ שאף הם מתנהגים כעם ישראל בחטא המרגלים, באמרם שלמען "השלום" יש להחזיר שטחים נרחבים מארץ ישראל, ואין זה אלא מפחד עמי ערב, כתוצאה מכך הדבר גורם להם למאיסה בחבלי המולדת. בנוסף לכך חוששים המה שמא כיבוש ארץ ישראל לא ימצא חן בעיני הגויים. כמאמר המרגלים: "ושם ראינו את הנפילים...ונהי בעיננו כחגבים וכן היינו בעינהם" (במדבר, י"ג, ל"ג). ומאידך גיסא, אנשי הימין "המתנחלים" בכל שטחי ארץ ישראל האפשריים, אשר הם בבחינת "המעפילים" ו"בני אפרים", הטוענים בלהט כי מדינת ישראל היא "ראשית צמיחת גאולתינו", עד שהדבר גורם להם לדחוק את הקץ, ולעבור על שלשת השבועות, גם במחיר "ונשמרתם מאד לנפשותיכם, ומהו השמירה? אל תתגר בם" (רש"י-דברים, ב', ד'). כמאמר המעפילים: "הננו ועלינו אל המקום אשר אמר ה' כי חטאנו" (במדבר, י"ד, מ').

ודע, שלכל תקופה יש "מעפילים" קדושים. כגון: תלמידי הגר"א ציפו ל"עת הפקידה" בשנת הת"ר (1840), אשר לגביה נאמר בזוה"ק, לפי חשבונו של הגר"א (בראשית, קי"ז.).: "ובשש מאות שנים לששית (לאלף הששי, היא שנת הת"ר) יפתחו שערי החכמה למעלה ומעיינות החכמה למטה, ויתתקן העולם לכניסת האלף שביעי, כאדם המתקן עצמו ביום ששי בבא השמש, לכניסת השבת... ובני ראובן עתידים לעשות מלחמות בכל העולם, וכנסת ישראל הקב"ה יקים אותה מעפר הגלות ויזכור אותה" (תרגום מילוי). וכן נאמר במדרש הנעלם: "צדיקים גמורים יקומון בקימה של מתי א"י מהיום כמה שנים שהם קודמים בתחלה, בשנת הארבעים של קבוץ גליות, והאחרונים כלם לזמן ארבע מאות ושמנה שנה לאלף הששי כדקאמרן" (מדרש הנעלם דף קמ.). בהסתמכם על אמונתו של הגר"א, כי המשיח עתיד להופיע בשנת הת"ר, ע"פ הכתוב: "קול התור נשמע בארצנו" (שיה"ש, ב', י"ב), עלו לארץ ישראל מאות מתמידי הגר"א בשנים תקס"ח-תקע"ב (1808-1812), אך למרות זאת המשיח לא הגיע בשנת ה' ת"ר. אף בימינו בקיץ שנת ה' תשס"ה (2005) הודיעו גדולי התורה: הרב עובדיה יוסף שליט"א, הרב מרדכי אליהו שליט"א, הרב יצחק כדורי זצ"ל וכו', כי היו לא תהיה התנתקות מחבל עזה, וכי המשיח יבוא לפני ההתנתקות. אך למרות זאת ההתנתקות היו הייתה ומשיח לא הגיע בשנת ה' תשס"ה, ואף לא בשנת ה' תשס"ו.

לסיכום:

נמצאנו למדים מן האמור לעיל כי התיקון לחטא המרגלים יארך זמן רב, ויתקיים רק באמצעות עליה בקדושה, ע"י החזרת הבטחון מלא והמוחלט של עם ישראל בקב"ה, ואהבת ישראל את ארץ ישראל. אז ה' יחפץ את מעשיהם של עם ישראל ויגאלם אחרית כראשית. התקדשותו של עם ישראל עדיף שתעשה באמצעות שכנוע פנימי עמוק בצדקת הדרך. למתעלים בקדושה לצורך הגאולה, מובטח סיוע משמים. ללא כל אלה, הנסיונות לזרז את קץ הגאולה בטרם עת, מבלי להתחשב בשלשת השבועות, ומבלי חזרת כלל עם ישראל בתשובה שלמה, נידונים לכשלון מראש.

יה"ר שזכנו ה' לחזור בתשובה שלמה וישוב לגאלנו מן הגלות הגשמית והרוחנית. ויתקיים בנו מקרא שכתוב: שובו בנים שובבים ארפא משובתיכם (ירמיה, ג',ז' ), שובו אלי ואשובה אליכם אמר ה' צבאות (מלאכי, ג' ז').

העל"ח רפאל ב"ר אשר חגבי (חגי רפי)

מקורות[עריכה]

על-פי מאמר של רפאל בר אשר חגבי שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2006-06-23.

דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.

קיצור דרך: tnk1/messages/sofrim_hagay_mxjva_17