ביאור:שופטים - תפקידם ומגבלותיהם של מנהיגי ישראל

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.


שופטים – תפקידם ומגבלותיהם של מנהיגי ישראל

מבוא:

פרשת שופטים הנקראת בשבת הראשונה של חודש אלול עוסקת בתנאי הבחירה, באופי התפקיד ובמגבלותיהם של מנהיגי ישראל השונים, כגון: שופטים, שוטרים, נביאים, כהנים, לוים, מלך, וכהן משוח מלחמה. כלומר, המנהיגות השיפוטית וגם המנהיגות הביצועית ואף המנהיגות הרוחנית ואפילו המנהיגות המלכותית כולם כפופים לתורה ולמצוותיה ללא אף יוצא מן הכלל. התורה מייחסת חשיבות רבה למנהיגות עם ישראל ולסדרי ממשל תקינים המושתתים על יסוד קיום מצוות התורה, משום שהקב"ה חפץ להיטיב עם כלל ישראל לדורותיו באמצעות מנהיגות אמיתית, ורצונו הוא למנוע מצב של השתלטות עויינת ומושחתת העלולה להזיק לעם ישראל. לאחר חרבן הבית נענש עם ישראל בביטולן של רוב המנהיגויות הרצויות המתוארת בפרשה, שנאמר: "מלכה ושריה בגוים אין תורה גם נביאיה לא מצאו חזון מה'" (איכה, ב', ט'), אך למרות זאת ה' הותיר לישראל את כוחה של המנהיגות השיפוטית בכדי שתהא אבן יסוד לתקוות שיקומו של עם ישראל הן בהווה והן בעתיד לבוא. וכן מצאנו שהתורה מבטיחה שמשפט צדק יגרום לישראל לחיים טובים ולהאחזות קבע בארץ ישראל, שנאמר: "צדק צדק תרדף למען תחיה וירשת את הארץ אשר ה' אלהיך נתן לך" (דברים, ט"ז, כ'), ונאמר: "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה" (ישעיה, א', כ"ז), לפיכך נקראה הפרשה על שם השופטים מפאת חשיבותה של המנהיגות השיפוטית לעם ישראל לדורותיו. יתרה מזאת, השילוב שבין ההגבלות המוטלות על המנהיגים המפורטות בפרשת שופטים לבין הפטרת הפרשה: "אנכי אנכי הוא מנחמכם מי את ותראי מאנוש ימות ומבן אדם חציר ינתן" (ישעיה, נ"א, י"ב), נועד ללמד את האדם הפשוט מישראל קל וחומר ומוסר השכל בראותו כי אף על השופט, הנביא והמלך מוטלת חובת הצייתנות למצוות התורה, ומכאן כל שכן שעל האדם הפשוט להנהיג את עצמו בענוה ובצניעות על יסוד לימוד התורה וקיום מצוותיה, משום שהתנהלותו הנכונה של הפרט יוצרת את ההתנהגות הכללית של עם ישראל ע"פ התורה, ומביאה בכנפיה כוח ועוצמה ומקילה על ישראל את סבל הגלות. לפיכך קוראים את פרשת שופטים בשילוב הפטרת הנחמה: "אנכי אנכי הוא מנחמכם" בתחילתו של חודש הרחמים, ע"מ ללמדנו שמקור כל העוצמות נובע מה' יתברך. על כן כאשר המנהיגות האמיתית של הכלל והפרט נוהגת ע"פ מצוות התורה, יש בכוחם להבטיח את יכולת העמידה והתקוה להתחדשותו של עם ישראל, כפי שמבואר להלן בהרחבה:

א. שופטים ושוטרים תתן לך – השופט צריך לפסוק לכלל ישראל ע"פ חוקי התורה הנצחית.

ב. תפקידו של השוטר – להרתיע את ישרי הדרך ע"מ שלא יתפתו לסטות מדרך הישר.

ג. לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל – קבלת ההכרעה השיפוטית של ביה"ד הגדול.

ד. נביא מקרבך מאחיך כמני יקים לך – הנביא חייב לומר רק את אשר נאמר לו בפירוש.

ה. שום תשים עליך מלך – המלך מנהיג את העם בעניני החולין ברגישות ועל פי שיקול דעתו.

ו. ולא ישיב את העם מצרימה – איסור ההשתקעות בארץ מצרים ע"פ הרמב"ם.

ז. אנכי אנכי הוא מנחמכם- נבואות הנחמה נוטעות תקוה בלב ישראל ומחזקות אותם בגלותם.

שופטים ושוטרים תתן לך:

פרשת שופטים פותחת בפסוק: "שפטים ושטרים תתן לך בכל שעריך אשר ה' אלהיך נתן לך לשבטיך" (דברים, ט"ז, י"ח), דהיינו, התורה מצוה למנות דיינים כשרים בארץ ישראל על מנת שישפטו את עם ישראל משפט צדק ע"פ תורת ישראל הנצחית, לפיכך לצורך השיפוט בצדק על השופט לפעול ע"פ חוקי התורה שבכתב, והתורה שבעל פה בלבד. במסגרת זו מוטלת על השופטים והשוטרים האחריות לפקח ולאכוף את חוקי התורה הן ברשות היחיד והן ברשות הרבים לטובתם של כלל ישראל, לפיכך מערכות השפיטה והאכיפה מהוות נדבך יסודי לאיחוד כלל ישראל תחת מערכת חוקים אלהית אחידה ושקופה לעין כל. וכן מובא בגמ': "מנין לשנים שבאו לדין אחד לבוש סמרטוטין ואחד לבוש איצטלית בת מאה מנה, שאומרין לו: לבוש כמותו או הלבישהו כמותך, תלמוד לומר (שמות, כ"ג, ז'): 'מדבר שקר תרחק" (שבועות, לא.). לכאורה נשאלת השאלה: וכי בית דין אינו רשאי לפסוק בין עשיר לעני? ועוד, וכי לאחר ההחלפת הבגדים השופטים ישכחו מי לבש בגדי עשיר ומי לבש בגדי עני? ועוד, הרי במהלך הדיון המשפטי יוברר מי עשיר ומי עני א"כ מה הועילה החלפת הבגדים? אלא שהתורה מלמדת שדין הצדק צריך להעשות לא רק בשכלם הטוב של השופטים אלא הדין גם צריך להראות בממשות לעיניהם של המתדיינים ולעיניהם של כלל ישראל החפצים בכך. על כן פעולת השופטים והשוטרים ליישום חוקי התורה בארץ ישראל לא זו בלבד שהיא מבטיחה את היכולת לניהול חברתי תקין, הגנת החלש, ועקירת התופעה של "כל דאלים גבר" (ב"ב, לד:), אלא שבנוסף לכך התורה מבטיחה שמשפט הצדק יגרום לישראל גם להאחזות קבע בארץ ישראל, שנאמר: "צדק צדק תרדף למען תחיה וירשת את הארץ אשר ה' אלהיך נתן לך" (דברים, ט"ז, כ'), ופירש הרש"י: "למען תחיה וירשת', כדאי הוא מנוי הדיינין הכשרים להחיות את ישראל ולהושיבן על אדמתן". כלומר, הדרישה מן הדיינים להגיע לדין הצדק המוחלט ע"פ תורת ישראל היא הנותנת לעם ישראל את הזכות לרשת את ארץ ישראל מידי עמי כנען ע"פ הצדק האלהי הנצחי, לפיכך התורה קשרה בין הצדק במשפט לבין ירושת הארץ. יתרה מזאת, משפט צדק גורם גם לנצחונות עם ישראל במלחמות, כפי שכתב הרש"י: "לומר לך: אם עשית משפט צדק אתה מובטח שאם תצא למלחמה אתה נוצח, וכן דוד הוא אומר (תהלים, קי"ט, קכ"א): 'עשיתי משפט וצדק בל תניחני לעושקי" (רש"י-דברים, כ', א'). לעומת זאת מובא בגמ': "תניא רבי יוסי בן אלישע אומר: אם ראית דור שצרות רבות באות עליו צא ובדוק בדייני ישראל, שכל פורענות שבאה לעולם לא באה אלא בשביל דייני ישראל" (שבת, קלט.).

מטעם זה פרשת שופטים נקראת בשבת הראשונה של חודש אלול ע"מ לעורר את האדם לערוך חשבון נפש ולחזור בתשובה לפני יום הדין, לפי שכל אדם מישראל הוא בבחינת "מלך בתוך ביתו" (אבות דרבי נתן, כ"ח) ושופט ושוטר לעצמו, ואף הוא צריך לשמור על ממלכתו בעזרת כוח השיפוט והשיטור שחננו ה' יתברך. וכן "אמר רבי יוחנן משום רבי יוסי: טובה מרדות אחת בלבו של אדם יותר מכמה מלקיות" (ברכות, ז.), דהיינו, אם אדם עושה חשבון נפש בעצמו בכדי לתקן את דרכיו הדבר עדיף מאשר יוכיחו האחר. וכן מובא בזוה"ק: "מהו ואשלם נחומים לו ולאבליו' (ישעיה, נ"ז, י"ח)? אלא קודשא בריך הוא עביד טיבו עם בני נשא, דכיון דעאל מי"ג שנין ולהלאה פקיד עמיה תרין מלאכין נטורין דנטרי ליה חד מימיניה וחד משמאליה, כד אזיל בר נש בארח מישר אינון חדאן ביה ואתקיפו עמיה בחדוה, מכרזן קמיה ואמרין: הבו יקר לדיוקנא דמלכא. וכד אזיל בארח עקימו אינון מתאבלן עליה ומתעברן מניה. כיון דאתקיף ביה קודשא בריך הוא ואנהיג ליה בארח מישר, כדין כתיב: 'ואשלם נחומים לו ולאבליו', 'ואשלם נחומים לו' בקדמיתא, דאיהו אתנחם על מה דעבד בקדמיתא ועל מה דעבד השתא ותב בתיובתא. ובתר כן 'ולאבליו' אינון מלאכין דהוו מתאבלן עליה כד אתעברו מניה והשתא דאתהדרו בהדיה, הא ודאי 'נחומים' לכל סטרין, והשתא איהו חי ודאי, חי בכל סטרין אחיד באילנא דחיי, וכיון דאחיד באילנא דחיי כדין אקרי בעל תשובה" (זוהר, שמות, קו:). כלומר, בשעה שהאדם עובר עבירה, המלאכים המלוים אותו אשר הכריזו בשמחה על מעשיו הטובים עתה הם בוכים ומתאבלים עליו, וכשהאדם חוזר בתשובה אותם המלאכים שוב שמחים במעשיו, לפי שכל זמן שאדם חי הקב"ה מצפה שיחזור בתשובה, כיון שמת אבדה תקותו, שנאמר: "במות אדם רשע תאבד תקוה" (משלי י"א, ז').

וכן מצאנו בהמשך הפרשה ש"המתיירא מן העבירות שבידו" (סוטה, מד.) אינו יוצא למלחמה פן ימות בעוונותיו בטרם שיחזור בתשובה שלמה, וכן מובא במדרש (קהלת רבה, פ"ז, ל"ב): "משל לכת אחת של לסטים שהיתה חבושה בבית האסורין, חתר (חפר) אחד מהן חתירה אחת וברחו כולן. נשתייר שם אחד מהן ולא ברח, כיון שבא השלטון התחיל לחבטו במקל, אמר לו: ביש גדא וטמיע מזלא, חתירתא קמך לא הות עריק?! (חסר המזל, החפירה לפניך ולא ברחת?!). כך לעתיד לבא הקב"ה אומר לרשעים: התשובה לפניכם ולא שבתם"?!. כלומר, טענת המלך על האסיר שלא ברח מבית האסורים היא על כך שבמעשיו הוא הבהיר כי נוח לו להתגורר בבית האסורין, דהיינו, שהוא בז לעונשו של המלך ובעיניו אף עדיף להיות אסיר מאשר להיות בן חורין, לפיכך המלך חובטו במקל, דהיינו, מענישו בחומרה יתרה משום שלא ניצל את ההזדמנות הטמונה בדברי ר' אבהו: "במקום שבעלי תשובה עומדין שם, צדיקים אינן עומדים שם, שנאמר: 'שלום שלום לרחוק ולקרוב" (סנהדרין, צט.).

תפקידו של השוטר:

הרש"י מגדיר את תפקידו של השוטר כך: "שוטרים' (סנהדרין, טז:) הרודין את העם אחר מצותן (של השופטים), שמכין וכופתין במקל וברצועה עד שיקבל עליו את דין השופט" (רש"י-דברים, ט"ז, י"ח). כלומר, תפקידו של השוטר הוא רק לגרום לכך שהחלטות השופט יתורגמו הלכה למעשה משום שהשיטור אינו תפקיד שיפוטי אלא תפקיד ביצועי בלבד. השילוב שבין משפט צדק ע"י שופט הגון ואכיפת הדין גם ע"י אלימות השוטר יוצרת בלב העם תחושת בטחון ומרתיעה את האדם מלחטוא, לפיכך נאמר בצמידות: "שפטים ושטרים תתן לך". ניתן ללמוד מכאן גם כי תפקידו של כל אדם הוא: לשפוט בכל עת את מעשיו ולהציב לעצמו שוטרים שירתיעו אותו מללכת לדרך הרעה ע"מ שיתמיד ללכת בדרך הטובה, דהיינו, האדם השלם צריך להיות גם השופט וגם השוטר של עצמו, כפי שנאמר: "שופטים ושוטרים תתן לך". כלומר, התורה דורשת מכל אדם להגיע לשלמות באמצעות שילוב השימוש בכלי השיפוט של המחשבה יחד עם כלי השיטור של המעשה.

משל למה הדבר דומה: לשוטרים שהיו עומדים בפתח השוק כשהם מטיילים להנאתם חבוקי ידים. שאל אחד הסוחרים את חברו: מדוע השוטרים אינם עובדים? אמר לו חברו: זו היא עבודתם. שאלו הסוחר: ומי הוא הטפש שמשלם להם משכורת בעבור אפס מעשה? ענה לו חברו: אתה ואני הם המשלמים להם את שכרם דרך הקופה הציבורית. כעס הסוחר ואמר: אם כן מי צריך אותם? למה הם נחוצים? מדוע לא לפטרם ולחסוך בכך ממון רב? ענה לו חברו: אלמלא מוראם על הבריות "איש את רעהו חיים בלעו" (אבות, ג', ב'). כלומר, תפקידם של השוטרים הוא לא לתפוס את כל הגנבים ולהביאם לדין, אלא השוטרים רק מרתיעים או מקשים על הגנבים את העבודה, כפי שמעידה העובדה: שלמרות שישנם אלפי שוטרים הגנבות אינן פוסקות לעולם. לפיכך עיקר תפקידם של השוטרים הוא: להרתיע את ישרי הדרך ע"מ שלא יתפתו לסטות מדרך הישר ולא יצטרפו אל הגנבים.

לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל:

התורה מצוה על ישראל לקבל את פסיקתו של בית הדין הגדול גם כאשר ברור לאדם כי בית הדין טעה בפסיקתו, שנאמר: "על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל" (דברים, י"ז, י"א), לפיכך הרש"י מקצין את הסברו לציווי באומרו: "אפילו אומרים לך על שמאל שהוא ימין ועל ימין שהוא שמאל". התורה מחייבת ציות להחלטת ביה"ד הגדול שבירושלים ללא כל עוררין משום שהתורה נתנה לבית הדין הגדול את הסמכות הלכתית עליונה, מתוך ידיעה ברורה כי גם בית הדין הגדול יכול לטעות לעיתים רחוקות, אך באופן כללי התורה מניחה כי מספר הטעויות של בית הדין יהיה קטן מאד לעומת מספר הטעויות של אלה שיחשבו שבית הדין טועה, לפיכך התורה העדיפה מעט טעויות של בית הדין אשר זוכה לסייעתא דשמיא בכל אשר יורה, מאשר הרבה טעויות של הרבה אנשים אחרים. ע"י כך קבעה התורה לישראל תורה אחת ברורה וחד משמעית הנקבעת בבית הדין, ומנעה מצב שהתורה תקבע על פי שיקול דעתו של כל פרט ופרט. כלומר, למרות שיתכן מצב שבו שהפרט צודק ואף נימוקיו ההלכתיים כבדי משקל ומעוגנים בחוקי התורה, בכל זאת פסיקת בית הדין כנגדו מכריעה את המחלוקת ומחייבת אתו ואת כלל ישראל להשמע לה, מתוך האמונה "כי רוח השם על משרתי מקדשו ולא יעזוב את 'חסידיו לעולם נשמרו' מן הטעות ומן המכשול" (הרמב"ן-דברים, י"ז, י"א). למרות האמור לעיל אין חובת הציות לבית הדין חלה במקרה של קביעת מציאות שכל אדם רואה במו עיניו, כפי שנאמר בגמ': "הורו בית הדין ששקעה חמה ולבסוף זרחה, אין זו הוראה אלא טעות" (יבמות, צב.).

נמצאנו למדים שחובת הציות לבית הדין הגדול שבירושלים מוגבלת רק לשיקול הדעת ההלכתי של ביה"ד אשר לגביו קבעה התורה שלפעמים האמת מורה שיש לדון "לפנים משורת הדין" (ב"מ, ל:), או לעשות "פשרה" (סנהדרין, ז.) ולאו דקוא "יקוב הדין את ההר" (סנהדרין, ו:). וכן פסק הרמב"ם (ממרים, פ"א, א-ב): "בית הדין הגדול שבירושלים הם עיקר תורה שבעל פה, והם עמודי ההוראה ומהם חק ומשפט יוצא לכל ישראל...כל מי שאינו עושה כהוראתן עובר בלא תעשה, שנאמר: 'לא תסור מכל הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל'... אחד דברים שלמדו אותן מפי השמועה והם תורה שבעל פה, ואחד דברים שלמדום מפי דעתם באחת מן המדות שהתורה נדרשת בהן ונראה בעיניהם שדבר זה כך הוא, ואחד דברים שעשאום סייג לתורה ולפי מה שהשעה צריכה והן הגזרות והתקנות והמנהגות, כל אחד ואחד מאלו השלשה דברים מצות עשה לשמוע להן והעובר על כל אחד מהן עובר בלא תעשה, הרי הוא אומר: 'על פי התורה אשר יורוך' אלו התקנות והגזירות והמנהגות שיורו בהם לרבים כדי לחזק הדת ולתקן העולם, 'ועל המשפט אשר יאמרו' אלו דברים שילמדו אותן מן הדין באחת מן המדות שהתורה נדרשת בהן, מ'כל הדבר אשר יגידו לך' זו הקבלה שקבלו איש מפי איש".

נביא מקרבך מאחיך כמני יקים לך:

התורה אוסרת על ישראל לעסוק בע"ז או בנבואה אלילית, שנאמר: "לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש קסם קסמים מעונן ומנחש ומכשף. וחבר חבר ושאל אוב וידעני ודרש אל המתים" (דברים, י"ח, י'-י"א). כתחליף לכל אלה כתבה התורה את מצות העשה: "תמים תהיה עם ה' אלהיך" (דברים, י"ח, י"ג), שפירושה הוא: "שלים תהי בדחלתא דה' אלהך" (אונקלוס). כלומר, התורה מצוה על האדם להגיע לשלמות ביראת ה' אפילו כשהאדם נמצא עם ה' אלהיו בלבד כשאין רואים, כפי שכתב הרש"י: "התהלך עמו בתמימות ותצפה לו ולא תחקור אחר העתידות, אלא כל מה שיבוא עליך קבל בתמימות ואז תהיה עמו ולחלקו", דהיינו, עיקר מצות התמימות היא בעת העדר נביא בישראל כמו במצב הקיים בזמננו שראשיתו בחורבן הבית אשר בעקבותיו נעדרה הנבואה מישראל, שנאמר: "מלכה ושריה בגוים אין תורה גם נביאיה לא מצאו חזון מה'" (איכה, ב', ט'), וכן מובא בגמ': "מיום שחרב בית המקדש ניטלה נבואה מן הנביאים וניתנה לחכמים" (ב"ב, יב.). לפיכך בהעדר הנבואה בישראל לא נותר לישראל אלא להתהלך בתמימות ולקיים את דברי חכמי ישראל בתום לב.

מיד לאחר מצות "תמים תהיה" התורה מבשרת לישראל כי הקב"ה יעמיד להם נביא כמשה בכדי להמחיש לעם את הקשר ההדוק הקיים בינם לבין ה', שנאמר: "נביא מקרבך מאחיך כמני יקים לך ה' אלהיך אליו תשמעון" (דברים, י"ח, ט"ו). שורש האמונה שהקב"ה מתגלה לאדם בדיבור הומחש לישראל במעמד סיני, כי בהר סיני ראו כלל ישראל שהנבואה אינה חלום או דמיון או כל רגש אחר אלא ענין מהותי. במעמד סיני גם הוברר לישראל כי עיקר הנבואה אינה תלויה באדם עצמו אלא ה' יתברך הוא הנותן לאדם את הכוח האדיר הנדרש לקבלת הנבואה, כי כל כוחותיו של אדם הם כאין וכאפס לעומת גודל הכוח הנדרש לצורך קבלת הנבואה, שנאמר: "ויאמרו אל משה דבר אתה עמנו ונשמעה ואל ידבר עמנו אלהים פן נמות" (שמות, כ', ט"ז). לפיכך האדם אשר ה' בוחר בו לנבא את דבריו נהפך ברגע בחירתו לאיש אחר, כי ה' מרומם את אותו אדם שנבחר בעזרת כוח אלהי רב עוצמה אשר מאיר עליו, וחודר ללבו ולכליותיו עד שכל חייו משתנים לחלוטין, על כן רק ה' הוא אשר בוחר לישראל נביא מקרב העם השוכן בישראל. כלומר, בדרך כלל הנבואה ניתנת לנביא רק בארץ ישראל ובעבור עם ישראל השוכנים בארצם.

תפקידו של הנביא מוגבל בכך שעליו לומר לישראל רק את אשר נאמר לו בפירוש מפי ה', לכן ישראל מחוייבים לשמוע לקולו של הנביא: "אפילו אומר לך: עבור על אחת מכל מצוות האמורות בתורה כאליהו בהר הכרמל, לפי שעה שמע לו" (סיפרי, שופטים, פיסקא קעה), דהיינו, התורה מגבילה את הנביא בכך שהנביא מנוע מלהורות הלכה לדורות או לשנות כהוא זה את הכתוב בתורת משה, משום שמרגע שהתורה ירדה מן השמים ונתנה לישראל, ישראל מחוייבים לפסוק ולהכריע במחלוקת הלכתית אך ורק על פי כללי הפסיקה של התורה שבכתב והתורה שבע"פ. וכן מצאנו בגמ' בסוגיית "תנורו של עכנאי": "תנא: באותו היום השיב רבי אליעזר כל תשובות שבעולם ולא קיבלו הימנו, אמר להם: אם הלכה כמותי חרוב זה יוכיח, נעקר חרוב ממקומו מאה אמה, ואמרי לה: ארבע מאות אמה. אמרו לו: אין מביאין ראיה מן החרוב. חזר ואמר להם: אם הלכה כמותי אמת המים יוכיחו, חזרו אמת המים לאחוריהם.... חזר ואמר להם: אם הלכה כמותי כותלי בית המדרש יוכיחו, הטו כותלי בית המדרש ליפול... חזר ואמר להם: אם הלכה כמותי מן השמים יוכיחו, יצאתה בת קול ואמרה: מה לכם אצל רבי אליעזר שהלכה כמותו בכל מקום!, עמד רבי יהושע על רגליו ואמר: 'לא בשמים היא', מאי 'לא בשמים היא'? אמר רבי ירמיה: שכבר נתנה תורה מהר סיני, אין אנו משגיחין בבת קול" (ב"מ, נט:).

שום תשים עליך מלך:

בהמשך פרשת שופטים נאמר: "כי תבא אל הארץ אשר ה' אלהיך נתן לך וירשתה וישבתה בה ואמרת אשימה עלי מלך ככל הגוים אשר סביבתי" (דברים, י"ז, י"ד), ניסוח זה של התורה גרם למחלוקת תנאים ופוסקים בשאלה: האם מינוי מלך לישראל הוא מצות עשה או רשות? "רבי יהודה אומר: שלש מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ: להעמיד להם מלך, ולהכרית זרעו של עמלק, ולבנות להם בית הבחירה. רבי נהוראי אומר: לא נאמרה פרשה זו אלא כנגד תרעומתן, שנאמר: 'ואמרת אשימה עלי מלך', וגו'. תניא ר"א אומר: זקנים שבדור כהוגן שאלו, שנאמר: 'תנה לנו מלך לשפטנו', אבל עמי הארץ שבהן קלקלו, שנאמר: 'והיינו גם אנחנו ככל הגוים ושפטנו מלכנו ויצא לפנינו" (סנהדרין, כ:). אותה מחלוקת בין רבי נהוראי לרבי יהודה מובאת גם בסיפרי (שופטים, פיסקה קנו): "ואמרת אשימה עלי מלך', רבי נהוראי אומר: הפסוק בגנאי ישראל הוא מדבר, שנאמר: 'כי לא אותך מאסו כי אותי מאסו ממלך עליהם' (שמואל-א, ח', ז'). אמר רבי יהודה: והלא מצוה היא מן התורה לשאול להם מלך, שנאמר: 'שום תשים עליך מלך אשר יבחר ה' אלהיך בו', ולמה נענשו בימי שמואל? לפי שהקדימו על ידם" (דהיינו, שחפשו מדעתם ולא חפשו את אשר יבחר ה'). הרמב"ן (דברים, י"ז, י"ד), הר"ן (דרשה י"א) והרמב"ם פסקו להלכה כרבי יהודה, דהיינו, שמינוי מלך הוא מצות עשה מן התורה, וכך כתב הרמב"ם בספר המצוות (מ"ע קע"ג): "היא שצונו למנות עלינו מלך מישראל, יקבץ כל אומתינו וינהיגנו" (וכך גם כתב הרמב"ם בהלכות מלכים, פ"א, ה"א). לעומתם סבור ה"אבן עזרא" כי "שום תשים רשות" (דברים, י"ז, ט"ו), וכן כתב האברבנאל בפרשנותו (שמואל-א, ח'), כי מינוי המלך אינו מצוה אלא בדומה לאשת יפת תואר שכנגד יצר הרע דברה תורה.

תפקידו של המלך קשה ומורכב יותר מתפקידיהם של השופטים, השוטרים והנביאים, משום שהשופט צריך לפסוק רק ע"פ התורה, והשוטר מבצע רק את פסק השופט והנביא חייב לומר רק את אשר ציווהו ה' לומר, אולם למלך ניתנו סמכויות נרחבות בכדי שיוכל להנהיג את העם בעניני החולין ולנהל את מלחמותיהם של ישראל כנגד האוייבים, דהיינו, המלך צריך לפעול ע"פ שיקול דעתו בכל עניני החולין שאינם מפורשים בתורה. לפיכך התורה מביעה את חששה מפני מינוי מלך שאינו הגון, שנאמר: "ואמרת אשימה עלי מלך ככל הגוים אשר סביבתי" (דברים, י"ז, י"ד), על כן התורה הטילה הגבלות על מינוי המלך ועל התנהגותו, שנאמר: "שום תשים עליך מלך אשר יבחר ה' אלהיך בו מקרב אחיך תשים עליך מלך לא תוכל לתת עליך איש נכרי אשר לא אחיך הוא" (דברים, י"ז, ט"ו), דהיינו, בחירת המלך מבוצעת ע"פ ה' אשר הוא בוחר ביהודי רחמן מתוך עם ישראל הראוי לשמש כמלך על ישראל.

אך למרות בחירת המלך ע"פ ה' בכל זאת התורה מטילה על מלך ישראל מגבלות המיועדות רק לו, שנאמר: "רק לא ירבה לו סוסים...ולא ירבה לו נשים ולא יסור לבבו וכסף וזהב לא ירבה לו מאד...וכתב את משנה התורה הזאת על ספר...והיתה עמו וקרא בו כל ימיו למען ילמד ליראה את ה' אלהיו לשמר את כל דברי התורה הזאת ואת החקים האלה לעשתם. לבלתי רום לבבו מאחיו ולבלתי סור מן המצוה ימין ושמאול" (דברים, י"ז, ט"ז-כ'). כלומר, אין ה' שולל מן המלך את זכות הבחירה החופשית, אולם מאחר שהמלך ברום מעמדו ורוב סמכויותיו נחשף לפיתויים גדולים יותר מכל אדם אחר בישראל, לפיכך המלך מצווה לשלוט על יצר ההתעצמות, יצר תאות הנשים, ויצר הממון, לפי שיצרים אלה דוחפים את המלכים לגאוה ולשכחת ה'.

על כן המלך מצווה גם לכתוב לעצמו שני ספרי תורה: אחת שיוצאת ונכנסת עמו ואחת שנמצאת בבית גנזיו, ובנוסף לכך התורה מדגישה שהמלך מצווה ללמוד את התורה ולקיים את כל מצוותיה. יתרה מזאת, המלך מצווה במיוחד על מידת הענוה "לבלתי רום לבבו מאחיו", דהיינו, ע"פ גישת התורה: המלך לוקח על עצמו עבדות לעם ישראל ולא שררה על העם, כפי שנאמר: "וידברו אליו לאמר אם היום תהיה עבד לעם הזה ועניתם ודברת אליהם דברים טובים והיו לך עבדים כל הימים" (מלכים-א', י"ב, ז'). וכן מובא בגמ' שהמלך נידון ראשון בראש השנה: "מלך וציבור מלך נכנס תחילה לדין, שנאמר: 'משפט עבדו ומשפט עמו" (ר"ה, ח:), משום שהמלך מצווה על מצוות ייחודיות, ובנוסף לכך המלך מצווה בכפילות גם ללמוד תורה ואף לשומרה מתוך ענווה, לפיכך אף עונשו או שכרו גדולים יותר מכלל הציבור של עם ישראל.

מפסיקות הרמב"ם עולה: כי במרוצת הדורות השתנתה לכאורה מצות בחירת המלך, שכן מצאנו שבתורה נאמר: "לא תוכל לתת עליך איש נכרי אשר לא אחיך הוא", לפיכך אף הרמב"ם פסק: "והמצוה השס"ב היא: הזהירנו שלא למנות מלך עלינו איש שלא יהיה מזרע ישראל אע"פ שהיה גר צדק". לאחר שנמשח דוד הצטמצמה בחירת המלך מכלל זרע ישראל לזרעו של דוד בלבד, דהיינו, "לא תוכל לתת עליך איש נכרי" אע"פ שאחיך הוא אך אינו מבית דוד, לכן הרמב"ם פסק (הלכות מלכים, פ"א, ז'): "כיון שנמשח דוד זכה בכתר מלכות והרי המלכות לו ולבניו הזכרים עד עולם, שנאמר: 'כסאך יהיה נכון עד עולם', ולא זכה אלא לכשרים, שנאמר: 'אם ישמרו בניך בריתי', אע"פ שלא זכה אלא לכשרים לא תכרת המלוכה מזרע דוד לעולם, הקב"ה הבטיחו בכך, שנאמר: 'אם יעזבו בניו תורתי ובמשפטי לא ילכון, ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם, וחסדי לא אפיר מעמו'...ולא המלכות בלבד אלא כל השררות וכל המינויין שבישראל ירושה לבנו ולבן בנו עד עולם". בהמשך הלכותיו סתר הרמב"ם את קביעתו זו באומרו (הלכות מלכים, פ"א, ח'): "נביא שהעמיד מלך משאר שבטי ישראל והיה אותו המלך הולך בדרך התורה והמצוה ונלחם מלחמות ה' הרי זה מלך, וכל מצות המלכות נוהגות בו אע"פ שעיקר המלכות לדוד ויהיה מבניו מלך"... (שם, ט'): "מלכי בית דוד הם העומדים לעולם, שנאמר: 'כסאך יהיה נכון עד עולם', אבל אם יעמוד מלך משאר ישראל תפסק המלכות מביתו, שהרי נאמר לירבעם: 'אך לא כל הימים". כלומר, הרמב"ם פסק כי קיימת גם האפשרות לבחור מלך מחוץ לזרעו של דוד. נלענ"ד לתרץ את הסתירה בכך שכוונת הרמב"ם היא למלך אשר נבחר מזרע ישראל באמצעות נביא, במצב שבו איש מזרע דוד לא היה כשר למלוכה, וזאת רק לתקופה מוגבלת כפי שמצאנו שאחיה השילוני העמיד את ירבעם למלך על ישראל.

ולא ישיב את העם מצרימה:

התורה מצוה על המלך שלא ירבה לו סוסים, שנאמר: "רק לא ירבה לו סוסים ולא ישיב את העם מצרימה למען הרבות סוס וה' אמר לכם לא תספון לשוב בדרך הזה עוד" (דברים, י"ז, ט"ז). כלומר, התורה מנמקת את האיסור בריבוי סוסים בשני טעמים: נימוק ראשון הוא: משום שריבוי הסוסים מקנה הרגשת עוצמה הגורמת להסרת הבטחון בה', והנימוק השני הוא: משום שה' ציוה על ישראל שלעולם לא יוסיפו לגור בארץ מצרים מרצונם בכדי שלא ילמדו ממעשיהם הרעים, שנאמר: "כי אשר ראיתם את מצרים היום לא תספו לראתם עוד עד עולם" (שמות, י"ד, י"ג). וכן פסק הרמב"ם (הלכות מלכים, פ"ה, ז'): "ומותר לשכון בכל העולם חוץ מארץ מצרים...הכל אסור להתישב בה, בשלשה מקומות הזהירה התורה שלא לשוב למצרים: שנאמר: 'לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד' (דברים, י"ז, ט"ז), לא תוסיף עוד לראותה' (דברים, כ"ח, ס"ח), 'לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם' (שמות, י"ד, י"ג), ואלכסנדריאה בכלל האיסור". כלומר, מלשון הרמב"ם משמע שחל על כל פרט מישראל איסור לשתקע בארץ מצרים, ושאיסור זה אינו מוגבל לזמן מסוים אלא הוא תקף תמיד.

לכאורה נדרשת השאלה על הרמב"ם: הרי הוא עצמו השתקע במצרים? כמובן מתוך סיפור תולדותיו: הרמב"ם נולד בקורדובה אשר בספרד בשנת ד'תתצ"ח (1138), בשנת ד'תתק"ח (1148) נדדה משפחתו לעיר פס שבמרוקו והתגוררה שם עד שנת ד'תתקי"ח (1158), לאחר מכן עלה הרמב"ם לארץ ישראל לכמה חדשים, ומשם נדד למצרים וחי בה עד יום מותו בשנת ד'תתקס"ד (1204) (לאחר שבשנת 1185 מונה לרופאו של המשנה למלך מצרים), ומשם הובא לקבורה בטבריה, מכאן עולה שהרמב"ם התגורר בארץ מצרים כ-46 שנים מתוך 66 שנות חייו. הרדב"ז (שם) מתרץ את השאלה בכך: "דאנוס היה על פי המלכות שהיה רופא למלך מצרים ולשרים", "הגהות מיימוניות" תירץ: "לא אסרה תורה אלא 'בדרך הזה', כלומר, מא"י למצרים אבל משאר ארצות מותר". אך נלענ"ד שע"פ סיפור תולדותיו של הרמב"ם הנ"ל תרוצו של הרדב"ז קשה: שהרי עד שהתמנה לרופא המלך והשרים התגורר הרמב"ם במצרים 27 שנים בהם לא היה אנוס כביכול? ועוד, הרי הרמב"ם פסק: "שאסור לרפאות לעכו"ם אפילו בשכר" (עבודת כוכבים, פ"י, ב)? גם תירוץ "הגהות מיימוניות" קשה: שהרי הרמב"ם עלה בשנת ד'תתקי"ח (1158), לא"י תחילה ומשם נסע למצרים? ועוד, הרי הרמב"ם עצמו נימק את איסור ההשתקעות במצרים, משני פסוקים נוספים שענינם הוא: "לא תוסיף עוד לראותה"?

לפיכך נלענ"ד לומר: שהרמב"ם התגורר בארץ מצרים מחוץ לתחום האסור להשתקעות בה עד אשר נאנס לגור בתוכה עקב מינויו לרופא המשנה למלך מצרים. וכן יש לומר כי הרמב"ם עסק ברפואת הישמעאלים הן משום איבה, והן משום שהרמב"ם לא ראה בישמעלים עובדי עכו"ם כמובא בהלכותיו: "כל עכו"ם שאינו עובד עכו"ם כגון אלו הישמעאלים, יינן אסור בשתיה ומותר בהנייה" (מאכלות אסורות, פי"א, ז'), לפיכך אף עיסוק הרמב"ם ברפואת הישמעלים אינו עומד בסתירה לפסיקתו "שאסור לרפאות לעכו"ם אפילו בשכר" (עבודת כוכבים, פ"י, ב).

אנכי אנכי הוא מנחמכם:

הפטרת פרשת שופטים פותחת בפסוק: "אנכי אנכי הוא מנחמכם מי את ותראי מאנוש ימות ומבן אדם חציר ינתן" (ישעיה, נ"א, י"ב), דהיינו, משום שישראל עתידים להתנחם "בכפלים" (מד"ר, איכה, פר' א') לפיכך הנביא מחזק את ישראל בכפל לשון "אנכי", ומודיעם כי נחמתם עתידה להעשות ישירות ע"י ה' מנהיגו הנצחי של העולם, כשם שנאמר: "אנכי אנכי הוא מחה פשעיך", ופירש הרד"ק: "הכפל לחזק, רצה לומר: אנכי הוא שסלחתי פשעם של דור המדבר, ואנכי הוא הסולח ומוחה פשעיכם בכל דור ודור" (ישעיה, מ"ג, כ"ה). אף כאן ה' מחזק את ישראל באומרו: אנכי שניחמתי את ישראל בצאתם ממצרים, ואנכי הוא המנחם את ישראל בכל דור ודור. וכן מובא במדרש (פסיקתא רבתי, פרשה כא): "תני רבי שמעון בן יוחי: אין 'אנכי' אלא לשון ניחומים, היך? כדאת אומר: 'אנכי ה' אלהיך', 'אנכי אנכי הוא מנחמכם' (ישעיה, נ"א, י"ב). אמר רבי מנחם בשם רבי אבין: אין 'אנכי' אלא לשון תנחומים, כדכתיב: 'תנחומיך ישעשעו נפשי' (תהלים, צ"ד, י"ט). רבי אבי בשם רבי יוחנן: למלך שנשא מטרוניתה וכתב לה כתובה מרובה: כך וכך תסבריות אני נותן לך, כך וכך ספינות בים אני נותן לך, כך וכך עיירות ביבשה אני נותן לך. הניחה והלך לו למדינת הים והיו חברותיה מונות (מצערות) לה ואומרות לה: סיבי ליך בעל עד דאת עלייה עד דחייליך עליך, והיתה נכנסת לתוך חופתה ופותחת כתובה וקורא בה ומוציאה אותה כתובה מרובה ומתנחמת. לימים בא המלך ממדינת הים, אמר לה: בתי, היאך המתנת לי כל השנים הללו? אמרה לפניו: אדוני המלך, אילולי כתובתי מרובה שכתבת לי כבר היו חברותי מאבדות אותי ממך. כך אומות העולם מונין (מצערים) לישראל ואומרים להם: עד מתי אתם מתים על אלהיכם, ונהרגים עליו ונותנים נפשיכם עליו? כמה פורעניות הוא מביא עליכם? כמה בוזזים מכם? כמה מלכיות הוא מביא עליכם? שובו לכם אצלינו ואנו עושים אתכם דוכסים, ואיפרכים ואסטרטלים. וישראל נכנסים לתוך בתי כנסיות ולתוך בתי מדרשות ופותחים ספר תורה וקורין בו: 'ופניתי אליכם והפריתי אתכם והרביתי אתכם' וגו' (ויקרא, כ"ו, ט'), 'ונתתי משכני בתוככם ולא תגעל נפשי אתכם' (ויקרא, כ"ו, י"א), ומתנחמים. למחר כשיבא הקץ הקב"ה אומר לישראל: בני, תמיה אני האיך המתנתם לי כל השנים הללו? וישראל אומרים לפניו: אילולי תורתיך שכתבת לנו כבר היו אומות העולם מאבדים אותנו ממך, הדא הוא דכתיב: 'זאת אשיב אל לבי על כן אוחיל לו' (איכה, ג', כ"א), וכן דוד אמר (תהלים, קי"ט, צ"ב): 'לולי תורתך שעשועי אז אבדתי בעניי". נמצאנו למדים מכאן כי נבואות הנחמה המובטחות מפי ה' הן אשר נותנות לישראל את הכח והעוצמה לסבול את עול הגלות, לפיכך הצפיה היומיומית להתגשמותן של נבואות הנחמה מחזקת את יכולת העמידה והתקוה להתחדשותו של עם ישראל אשר ה' ניחמם "בכפלים" (מד"ר, איכה, פר' א'), שנאמר: "אנכי אנכי הוא מנחמכם" (ישעיה, נ"א, י"ב).

לסיכום:

נמצאנו למדים מן האמור לעיל כי התורה מייחסת חשיבות רבה למנהיגות עם ישראל ולסדרי ממשל תקינים המושתתים על יסוד קיום מצוות התורה, לפיכך התורה קבעה את תפקידיהם ומגבלותיהם של מנהיגי ישראל בכדי להביע בכך את רצונו ה' יתברך להיטיב עם עמו ישראל. וכן מצאנו שהמינוים של השופטים בכל ערי ישראל וחיוב השופטים לשפוט בצדק ע"פ התורה, מחזק את אחיזתם של עם ישראל בארץ ישראל ומבטיח לישראל נצחונות במלחמותיהם, על כן חייבה התורה את כלל ישראל לציית בציות מוחלט לכל החלטות בית הדין הגדול. בנוסף לשופטים ה' מבטיח לישראל לבחור מתוכם נביא אשר תפקידו הוא לשמש כמנהיג רוחני כדוגמת משה רע"ה, ע"מ להדק את הקשר בין עם ישראל לקב"ה, אך יחד עם זאת אף הנביא מוגבל להעביר את דבר ה' לישראל במדויק מבלי שדבריו יגרמו לשינוי בחוקי התורה הנצחית. כמו כן התורה מצווה גם על המלך אשר ממונה על הנהגות החולין של העם וניהול מלחמותיו לנהוג בצניעות וענוה, בנוסף לחובתו לקיים את כלל מצוות התורה בקפדנות יתרה. כלומר, בפרשת שופטים התורה קובעת את תנאי הבחירה, אופי התפקיד, ומגבלותיהם של מנהיגי ישראל בכל התחומים, כאשר המגבלות המוטלות על מנהיגי ישראל נועדו בין היתר ללמד את האדם הפשוט מישראל קל וחומר ומוסר השכל אשר ממנו נדרש מכל האדם: להנהיג את עצמו בענוה ובצניעות על יסוד לימוד התורה וקיום מצוותיה, משום שהתנהלותם הנכונה של כלל עם ישראל ע"פ התורה מצמיחה מתוכה מנהיגות ראויה וגם מביאה בכנפיה כוח ועוצמה, ואף מקילה מעל ישראל את סבל הגלות המתארכת עד להתגשמותן של כל נבואות הנחמה הכפולות שנאמרו מפי ה' מנהיגו הנצחי של העולם.

יה"ר שנזכה כולנו לראות מנהיגות גשמית ורוחנית בישראל המבוססת על יסודות התורה והמצוות, וע"י כך נזכה לחזרה בתשובה שלמה ולגאולה קרובה, ויתקיים בנו מקרא שכתוב בהפטרה: "מה נאוו על ההרים רגלי מבשר משמיע שלום מבשר טוב משמיע ישועה אמר לציון מלך אלהיך. קול צפיך נשאו קול יחדו ירננו כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון. פצחו רננו יחדו חרבות ירושלם כי נחם ה' עמו גאל ירושלם" (ישעיה, נ"ב, ז'-ט').

העל"ח רפאל ב"ר אשר חגבי (חגי רפי)

מקורות[עריכה]

על-פי מאמר של רפאל בר אשר חגבי שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2006-10-21.


דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.

קיצור דרך: tnk1/messages/sofrim_hagay_mxjva_28