ביאור:ראש השנה - שופרו של העבר והעתיד

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

ראש השנה –שופרו של העבר והעתיד

מבוא:

מצות עשה לשמוע תרועת שופר בר"ח תשרי המכונה במשנה ראש השנה, שנאמר: "ובחדש השביעי באחד לחדש... יום תרועה יהיה לכם" (במדבר, כ"ט, א'), וכן מצוה מדרבנן לשמוע קול שופר גם ביום השני של ראש השנה, משום "שמצות היום בשופר" (ר"ה, פ"ג, משנה ג'). השופר הוא למעשה קרן בהמה כשרה, כאמור במשנה: "אמר רבי יוסי, והלא כל השופרות נקראו קרן, שנאמר (יהושע, ו'): 'במשך בקרן היובל" (ר"ה, פ"ג, משנה ב'), אולם חז"ל קבעו לקוראו "שופר", משום שלמילת שופר ישנה משמעות לשונית יחודית, דהיינו, מלשון "שפרו מעשיכם" (מד"ר, ויקרא, פרשה כט) לקראת יום הדין והשנה החדשה. וכן נאמר: "בחדש השביעי באחד לחדש יהיה לכם שבתון זכרון תרועה מקרא קדש" (ויקרא, כ"ג, כ"ד), והרמב"ן פירש: "וגם יש בזה אות בשמים, שהחדש הזה מזלו מאזנים, כי בו פלס ומאזני משפט לה'" (שם). לפיכך תקיעות השופר ביום הדין הקובע את גורלו של כל אדם לשנה הקרובה לטוב או לרע ח"ו, נועדו בין היתר בכדי לעצור את שגרת החיים של האדם, ע"מ שהאדם יזכור את תכלית בריאת העולם בר"ה, ואת מהות חייו עלי אדמות, ואת תלותו הבלעדית בחסדי שמים, וכל זה דוקא בעת סיומה של השנה החקלאית, ובטרם בואם של גשמי השנה החדשה. על כן בכדי לעורר את הרחמים גם בעת השובע והשמחה, התורה מצוה להמליך את ה' יתברך בשופר, ע"מ שעם ישראל יזכר לטובה, כפי שנאמר: "וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשכם ותקעתם בחצצרת על עלתיכם ועל זבחי שלמיכם והיו לכם לזכרון לפני אלהיכם אני ה' אלהיכם" (במדבר, י', י'). וכן מצאנו שקולו של השופר מבטא מחד גיסא חגיגיות ותקוה לעתיד טוב יותר לצדיקים, שנאמר: "תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו" (תהילים, פ"א, ד'), ומאידך גיסא השופר מבשר רעות לשטן ולרשעים, שנאמר: "יום צרה ומצוקה... יום שופר ותרועה" (צפניה, א', ט"ו-ט"ז). בנוסף לכך, קולו של השופר גורם לטלטלה המנערת את האדם משוויון הנפש, ומעוררת אותו לחזור בתשובה, שנאמר: "אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו"? (עמוס, ג', ו'). מורכבותה של מצות תקיעת השופר בראש השנה מבוארת להלן בהרחבה:

א. הכוונות במצות השופר – התעוררות להמלכת ה' ע"י קיום מצוותיו עד כדי מסירות נפש.

ב. מצות תקיעת שופר – מורכבת משני חלקים: תקיעה ושמיעה אשר אופן קיומן שונה.

ג. תקיעות בשבת – אין תוקעים משום שהשבת מעידה על מלכותו של ה' יתברך בעולם.

ד. צורתו של השופר - שופר כפוף בכדי לבקש להידון במידת הרחמים ע"י הזכרת עקדת יצחק.

ה. ערבוב השטן – כוונת "ומלכותו בכל משלה" מצרפת את השטן להמלכת ה' יתברך בעולם.

ו. זכרון תרועה – השופר מזכיר למשכיחים מלבם מי הוא המלך והשופט את כל הארץ.

ז. מורכבות ראש השנה – שילוב של שני הפכים: שמחת יום טוב ויראת יום הדין.

הכוונות במצות השופר:

ראש השנה הוא יום תחילתה של השנה החדשה, והדבר המרכזי ביום חג זה היא גזרת הכתוב לתקוע בשופר, משום שקולו של השופר הוא קול מאיים, מרגיז ומפחיד, וכל שכן כשהוא מחולק לקולות התקיעה השברים והתרועה, שהם כקולות צעקה, יללה וגניחה (ר"ה, לד.). לפיכך הגמ' לא נתנה לתקיעת שופר בר"ה טעם מפורש אחד, אלא הגמ' כתבה רק את הכוונות שבמצות השופר. הכוונה הראשונה המובאת בגמ' היא: "א"ר יהודה משום ר"ע... אמר הקב"ה:.. ואמרו לפני בראש השנה מלכיות זכרונות ושופרות. מלכיות - כדי שתמליכוני עליכם, זכרונות - כדי שיעלה זכרוניכם לפני לטובה, ובמה? בשופר" (ר"ה, טז., לד:), כלומר, השופר אינו משמש ככלי נגינה, אלא ע"י תקיעת השופר עם ישראל מכריזים בכל תחילת שנה, כי הם ממליכים את ה' יתברך עליהם. וכן דוד המלך ע"ה אמר: "עלה אלהים בתרועה ה' בקול שופר" (תהלים, מ"ז, ו'), "בחצצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה'" (תהלים, צ"ח, ו'). לפיכך התקיעה בשופר מבטאת את קבלת מלכות ה' יתברך על עם ישראל, והיא גם מזכירה את קולו של השופר במעמד הר סיני. הכוונה השניה המובאת בגמ' היא: "אמר רבי אבהו: למה תוקעין בשופר של איל?, אמר הקדוש ברוך הוא: תקעו לפני בשופר של איל (כבש בוגר ממין זכר), כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם, ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם לפני" (ר"ה, טז.). כלומר, ע"י התקיעות בשופר של איל, עם ישראל מזכירים לפני ה' יתברך את עקידת יצחק בן אברהם אע"ה, וע"י זה עם ישראל מקבלים שתי זכויות: גם את זכותו של העוקד וגם את זכותו של הנעקד, משום שהתקיעה בשופר של איל מבטאת את המשך קבלת מלכות ה' יתברך על עם ישראל, עד כדי מסירות נפש, ומוכנות להעקד על קדושת שמו יתברך כיצחק אבינו ע"ה. וכן רבנן אמרי: כי ה' יתברך רואה את אפרו של יצחק אע"ה "כאלו הוא צבור על גבי המזבח" (תנחומא, תולדות, ז), למרות שיצחק לא נשחט בפועל, אך כוונתם לבם של אברהם ויצחק אע"ה, לבצע את מצות ה' יתברך בשלמותה, נחשבת בעיני ה' יתברך כאילו היא בוצעה בפועל.

נמצאנו למדים מכאן כי לשופר ישנן שתי סגולות: הסגולה האחת היא מן הקול הבוקע ממנו, אשר הוא מזכיר את מעמד סיני, והסגולה השניה היא בשופר עצמו אשר הוא מזכיר את עקדת יצחק. כלומר, הקול היוצא מתוך השופר מבטא את המשכיותו של אותו הקול שעם ישראל שמעו בעת מתן תורה בסיני, אשר שם עם ישראל קבלו עליהם את ה' למלך, והם גם התחייבו לקיים את מצוותיו לדורות. בנוסף לכך, השופר משמש גם כמכשיר לתקיעה, אשר הוא מזכיר את קרניו של האיל שנעקד במקום יצחק אבינו ע"ה. שילובן של שתי תכונות אלה בשופר, גורמות לכך שהשופר מבטא את המשכיות הדבקות בה' יתברך, אשר היא החלה במעמד העקידה ובמעמד סיני, והיא נמשכת מאז ועד היום הזה. כלומר, השופר מאחד את "מלכויות" עם "זכרונות", משום שקול השופר מבטא גם את המלכת הבורא וקבלת מצוותיו כבמעמד סיני, וגם את מסירותם של עם ישראל למצוות כבעקדת יצחק, לפיכך שיתופן של שתי כוונות אלה גורם להמלכת הקדוש ברוך הוא בראש השנה, ולהעלאת זיכרונם של כלל עם ישראל לטובה. מטעם זה הרמב"ם פסק (הלכות שופר, פ"א): "מצות עשה לשמוע קול שופר", דהיינו, אין עיקרה של המצוה לתקוע בשופר, אלא עיקרה של המצוה היא: לשמוע את הקולות הבוקעים מתוכו, משום שקולות השופר הם הגורמים להתעוררות, ולהמלכת ה' יתברך ע"י קיום מצוותיו עד כדי מסירות נפש. כלומר, עיקרו של יום ראש השנה הוא: בהמלכת הקב"ה גם על היחיד, וגם על כלל ישראל ואף על העולם כולו, משום שההכרה באדנותו של ה' יתברך ביום שבו הוא שופט את כל העולם, היא עצמה זכות המעלה את זיכרונם של עם ישראל לפניו לטובה בעת המשפט. בנוסף לכך, גם הזכרת עקדת יצחק מבטיחה לעם ישראל את הזכיה בדין, על כן מצות השופר בראש השנה הופכת לעם ישראל את ר"ה מיום דין מפחיד ליום טוב.

הכוונה השלשית במצות שמיעת קול השופר היא: הרמז המובנה בקולו של השופר, אשר הוא משדר את הצורך בהתעורות לב כל אדם לתשובה ולשיפור מעשיו, כמובא במדרש: "תקעו בחודש שופר'... בחדש זה תחדשו מעשיכם, בשופר בחדש הזה שפרו מעשיכם" (מד"ר, ויקרא, פרשה כט), וכן נאמר בנביא: "אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו?" (עמוס, ג', ו'), דהיינו, האדם זקוק לטלטלה, בכדי שהיא תנער אותו משוויון הנפש ותעורר אותו לחזור בתשובה, כפי שנאמר: "והיה כי יבאו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה... ושבת עד ה' אלהיך ושמעת בקלו" (דברים, ל', א'-ב'). לפיכך הרמב"ם כתב בהלכות תשובה (פ"ג, ה"ד): "אף על פי שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב, רמז יש בו, כלומר, עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם, וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם, אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל, הביטו לנפשותיכם והטיבו דרכיכם ומעלליכם, ויעזוב כל אחד מכם דרכו הרעה ומחשבתו אשר לא טובה". כלומר, מטרת קול השופר היא: לעורר, לזעזע, ולהקיץ את הנרדמים ביום ראשיתה של השנה החדשה, אשר היא מתחילה ב"עשרת ימי תשובה" (ירושלמי, ר"ה, ז.,פ"א, ג), על מנת שכל אדם יתעורר לתת דין וחשבון לעצמו, וע"י כך כל השנה החדשה לא תהיה בעבורו עוד שנה ישנה ללא שינוי, אלא שהשנה החדשה תגרום לאדם לשינוי מסלול, באם הוא נע עד עתה במעגל הסובב סביב ציר הרשע. לפיכך התורה ציוותה לשמוע דוקא את קולו של השופר, אשר הוא נוצר כתוצאה מן הלחץ שהתוקע מפעיל על הצד הצר של השופר, דהיינו, בבחינת "מן המצר קראתי יה ענני במרחב יה" (תהלים, קי"ח, ה'), על כן נבחר קולו של השופר אשר הוא אינו קול הערב לאוזן, אלא הוא כצעקה גדולה אשר אין בה מלים כלל, ע"י זה כל אדם שומע בקול השופר את הקול הנחוץ לו לשיפור עצמיותו, דהיינו, יש אדם ששומע בקול התרועה את השבר והיללה על מה שארע לו או שאבד לו, ויש אדם ששומע בקול התרועה קול של אזהרה, ויש אדם ששומע בקול התרועה קול של תקוה והבטחה לעתיד טוב יותר בשנה חדשה. על כן אונקלוס ותרגום יונתן תרגמו את המילים: "יום תרועה" (במדבר, כ"ט, א') - "יום יבבא", דהיינו, יום של בכייה, ללמדנו שעל כל אדם לבכות את מעשיו הרעים מן השנה שעברה, ולקבל על עצמו לפתוח דף חדש, בבחינת "תכלה שנה וקיללותיה, תחל שנה ובירכותיה".

הכוונה הרבעית במצות שמיעת קול השופר העשוי מקרן בהמה טהורה היא: להשפיע קדושה אף לנפש הבהמית של האדם הפרטי, אשר הוא נמצא במושבות עם ישראל המרוחקים מבית המקדש, וכן הרמב"ם פסק (שופר וסוכה ולולב, פ"א, ב): "במקדש היו תוקעין בראש השנה בשופר אחד ושתי חצוצרות מן הצדדין, השופר מאריך והחצוצרות מקצרות שמצות היום בשופר. ולמה תוקעין עמו בחצוצרות?, משום שנאמר: 'בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה, אבל בשאר מקומות אין תוקעין בראש השנה אלא בשופר בלבד". כלומר, התקיעת בחצוצרות מעשה ידי אדם בבית המקדש, השפיעה קדושה אף על המקדש הדומם, אך מחוץ למקדש נקבעה ההלכה לתקוע רק בשופר טבעי, ע"מ לרומם את אף הנפש הבהמית שבאדם ביום הדין.

יחד עם זאת, כל הכוונות הנ"ל נאמרו בכדי להעמיק את כוונות מצות השופר, ע"מ שכל אדם מישראל יהרהר בהם בעת התקיעות בחודש אלול, ולפני שמיעת קול השופר בתפילת מוסף של ראש השנה, משום שבזמן תקיעות החובה בר"ה, צריך שתהיה רק מחשבה אחת בלב האדם, והיא: הריני בא לקיים את מצות הבורא יתברך שמו ויתעלה לשמוע קול שופר, וכן מובא בגמ': "אמר רבי יצחק, למה תוקעין בראש השנה?, - למה תוקעין?!, רחמנא אמר תקעו!" (ר"ה, טז.).

מצות תקיעת שופר:

מחלוקת ראשונים היא: האם המצוה היא לתקוע בשופר או לשמוע קול שופר?, ההכרעה בשאלה זו קובעת את נוסח הברכה, לפיכך "ר"ת כתב שיש לברך 'על תקיעת שופר', משום דעשיתה היא גמר מצותה" (הרא"ש, ר"ה, פ"ד, ס"י), מדיוק בלשונו של ר"ת אשר הוא קבע כי "עשיתה היא גמר מצותה", משמע שהתקיעה היא גמר המצוה ולא השמיעה, לפיכך נוסח הברכה נקבע ע"פ הגדרת המצוה, וכן כתב הסמ"ג במפורש, כי הטעם לנוסח הברכה "על תקיעת שופר" הוא: מפני שהמצוה היא התקיעה בשופר (כמו נוסח הברכה "על מקרא מגילה"). לעומת זאת הרמב"ם סבור, כי השמיעה היא קיום המצוה, והתקיעה אינה אלא הכשר למצות השמיעה, כשם שעשית הסוכה היא הכשר למצות הישיבה בתוכה (שו"ת הרמב"ם, קמ"ב, ד"ה השאלה הכ"ד), לפיכך הרמב"ם כתב בספר המצוות: "המצוה הק"ע היא: שצונו לשמוע קול שופר ביום ראשון מתשרי", מטעם זה הרמב"ם פסק כי נוסח הברכה הוא: "לשמוע קול שופר".

לשיטת ר"ת קשה מן המשנה האומרת: "התוקע לתוך הבור או לתוך הדות או לתוך הפטם, אם קול שופר שמע, יצא. ואם קול הברה שמע, לא יצא" (ר"ה, פ"ג, משנה ז'). א"כ מדוע לא יצא התוקע ידי חובה?, הרי לשיטת ר"ת המצוה היא רק בתקיעה?, ועוד, כיצד התוקע יכול להוציא את חברו ידי חובה במעשה התקיעה?, הרי במעשה התקיעה לא שייך לומר "שומע כעונה".

גם על שיטת הרמב"ם קשה מן המשנה האומרת: "חרש שוטה וקטן אין מוציאין את הרבים ידי חובתן, זה הכלל: כל שאינו מחוייב בדבר, אינו מוציא את הרבים ידי חובתן" (ר"ה, פ"ג, משנה ח'). א"כ מדוע לא יצא השומע ידי חובה, הרי לשיטת הרמב"ם המצוה היא רק בשמיעה?, ועוד, הרי התקיעה לשיטת הרמב"ם היא רק הכשר מצוה כסוכה, והרי הרמב"ם פסק (הלכות סוכה, פ"ה, ט'): ש"סוכת עכו"ם וסוכת בהמה וכל כיוצא בהן" (סוכת גנב"ך- גויים, נשים, בורגנין, כותים) כשרה, "אף על פי שלא נעשית לשם מצוה", ואע"פ שגנב"ך אינם ברי חיוב, למרות זאת סוכתם כשרה, הואיל והיא רק מכשיר למצוה, והיושב בסוכה הוא אשר מקיים את המצוה, כשם שהשומע את קול השופר הוא אשר מקיים את המצוה?, ועוד, הרמב"ם פסק (הלכות שופר פ"ב ה"ד): "המתעסק בתקיעת שופר להתלמד לא יצא ידי חובתו. וכן השומע מן המתעסק לא יצא, נתכוון שומע לצאת ידי חובתו ולא נתכוון התוקע להוציאו, או שנתכוון התוקע להוציאו ולא נתכוון השומע לצאת לא יצא ידי חובתו, עד שיתכוין שומע ומשמיע". לכאורה קשה לפי שיטת הרמב"ם: אם המצוה היא בשמיעת קול השופר, כיון שהתוקע תקע לשם מצוה והשומע שמע לשם מצוה, הרי השומע מקיים את המצוה בעצמו, ומדוע הוא צריך שגם המשמיע יתכוון להוציאו?.

נלענ"ד לומר כי אין מחלוקת בין ר"ת לרמב"ם, משום שבמצות תקיעת שופר ישנם שני חלקים: התקיעה והשמיעה, אשר אופן קיומן שונה, דהיינו, דברי ר"ת מכוונים לתוקע יחיד התוקע לעצמו, לפיכך הוא מברך "על תקיעת שופר". כלומר, ר"ת אינו מתכוון לומר שאין מצוה לשמוע את קול השופר, אלא שכוונתו לומר שעיקר המצוה היא לתקוע בשופר, והשמיעה היא חלקה השני של המצוה, משום שבכדי לשמוע קול שופר צריך קודם לתקוע. לעומת זאת, דברי הרמב"ם מכוונים לתקיעה בציבור, אשר בה האחד מוציא את הרבים, לפיכך הוא מברך "לשמוע קול שופר". כלומר, הרמב"ם אינו מתכוון לומר שאין מצוה לתקוע, אלא שכוונתו לומר שעיקר המצוה היא לתקוע ע"מ לשמוע, דהיינו, שהתקיעה גם היא חלק מן המצוה, לפיכך גם התוקע צריך להיות בר חיוב, וגם צריך כוונת שומע ומשמיע. כלומר, ניתן לומר שהמחלוקת בין ר"ת לרמב"ם מקורה בעיקר הכוונה שבמצות השופר: ר"ת סבור כי כוונת מצות תקיעת השופר היא בעיקר להזכיר את קרני האיל מעקדת יצחק, לפיכך מעשה התקיעה חשוב יותר, והרמב"ם סבור כי כוונת מצות תקיעת השופר היא בעיקר להמליך את ה' יתברך ולהזכיר את מעמד סיני, לפיכך שמיעת התקיעה חשובה יותר. על כן המ"ב (תקפה, ד) פסק: "ובדיעבד, אם בירך לתקוע בשופר, או על תקיעת שופר, או לשמוע בקול שופר יצא".

וכן נאמר בתפילה: "כי שומע קול שופר אתה ומאזין תרועה ואין דומה לך", דהיינו, שהקב"ה שומע בקול השופר גם את המלכתו, וגם מאזין בתרועה לבקשת עם ישראל שהוא יזכור להם את עקדת יצחק. על כן מסיימים את הברכה במילים: "שומע קול תרועת עמו ישראל ברחמים", דהיינו, גם כאשר עם ישראל אינם מתעלים לכוון את מכלול הכוונות של התרועה, ה' יתברך ברחמיו מקבל את קול התרועה, כאילו עם ישראל התכוונו בה בכל הכוונות הצפונות בקול השופר.

תקיעות בשבת:

נאמר במשנה: "יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת במקדש היו תוקעים, אבל לא במדינה. משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי, שיהו תוקעין בכל מקום שיש בו בית דין" (ר"ה, פ"ד, משנה א'), הגמ' מבארת את דברי המשנה כך: "אמר רבי לוי בר לחמא אמר רבי חמא בר חנינא: כתוב אחד אומר: 'שבתון זכרון תרועה', וכתוב אחד אומר: 'יום תרועה יהיה לכם'?, לא קשיא, כאן ביו"ט שחל להיות בשבת, כאן ביום טוב שחל להיות בחול. אמר רבא: אי מדאורייתא היא, במקדש היכי תקעינן?, ועוד הא לאו מלאכה היא דאצטריך קרא למעוטי... אלא אמר רבא: מדאורייתא מישרא שרי, ורבנן הוא דגזור ביה, כדרבה. דאמר רבה: הכל חייבין בתקיעת שופר ואין הכל בקיאין בתקיעת שופר, גזירה שמא יטלנו בידו וילך אצל הבקי ללמוד ויעבירנו ד' אמות ברה"ר, והיינו טעמא דלולב, והיינו טעמא דמגילה" (ר"ה, כ"ט:). לכאורה קשה על ההסבר הזה: מדוע רבה בטל את מצות התורה לכלל דורות עם ישראל, רק מפני החשש שמא יהיה יחיד שיכשל בטילטול בשגגה וילך אצל בקי ללמוד?.

אלא נלענ"ד לומר: כי הטעם הוא משום שמטרת מצות תקיעת השופר בר"ה היא בכדי להמליך את ה' יתברך בעולם, אולם שמירת השבת עצמה היא עדות לבריאת העולם ולמלכותו של ה' יתברך בעולם, לכן גם אין מניחים תפילין בשבת, לפיכך לכאורה אין צורך בתקיעת שופר בראש השנה שחל להיות בשבת. אך למרות זאת חז"ל סברו שכל זמן שאין חשש שאדם אחד מישראל יפגע בקדושת השבת, צריך לקיים את מצות התורה לתקוע בשופר גם בשבת, משום ששמירת השבת מעידה על מלכות ה' יתברך, אשר ברא את העולם בששה ימים, ותקיעת השופר בר"ה מעידה כי כלל עם ישראל מקבלים עליהם את מלכות ה' יתברך עליהם. אך עקב התמעטות הדורות, לכשנוצר חשש כל שהוא לחילול השבת, אשר על ידי זה כביכול מתערערת האחדות בעדות של מלכות ה' יתברך בעולם, חז"ל גזרו לבטל את התקיעות בשבת, משום שהתקיעות מסמלות את קבלת מלכות ה' יתברך ע"י כלל עם ישראל. כלומר, חז"ל קבעו בגזרתם כי העדיפות העליונה היא: עדותם של כלל עם ישראל שהקב"ה הוא מלך העולם ובוראו, משום שללא יסוד זה אין טעם לקבלת מלכות ה' ע"י התקיעות. לפיכך כאשר עם ישראל שומרים את השבת, אף על פי שהם לא תוקעים בר"ה שחל להיות בשבת, העדות של מלכות ה' יתברך בעולם שרירה וקיימת. לעומת זאת, אם עם ישראל היו תוקעים בשבת, כאשר קיים חשש שאחד מבני ישראל יחלל שבת בגין כך, חילול השבת כזה היה עלול לפגום באחדות העדות על מלכות ה' יתברך בעולם. על כן במקדש או במקום בית דין היו תוקעים גם בשבת, משום שהמקדש מסמל את ארמונו של המלך, אשר בו גם עבודת קרבנות הציבור הקבועים דוחה את השבת, ואף התקיעות במקדש דוחות את השבת, יען כי ה' יתברך ציוה שקדושת עבודתו במקדש היא כביכול למעלה מקדושת השבת, משום שהשבת היא בגדר עדות על בריאת העולם ועל מלכותו של ה' יתברך, ואילו בבית המקדש עם ישראל מצווים להמחיש במעשיהם, את מלכות ה' יתברך באמצעות עבודת הקרבנות והשופר אף בשבת. לפיכך "משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי, שיהו תוקעין בכל מקום שיש בו בית דין", משום שריב"ז סובר כי מחמת אימת בית הדין, אין כל חשש שבמקום כזה עלול התוקע ליטול את השופר "בידו וילך אצל הבקי ללמוד, ויעבירנו ד' אמות ברה"ר" אפילו בשגגה, לפיכך ריב"ז התקין לקיים את מצות התורה לתקוע בשופר אף בשבת, "בכל מקום שיש בו בית דין", משום שהתקיעות במקום שיש בו בית דין, מסמלות את קבלת מלכות ה' יתברך ע"י כלל עם ישראל.

לעומת זאת, בזמן שאין בית מקדש ואין בית דין אין תוקעים בשופר בשבת, "גזירה שמא יטלנו בידו וילך אצל הבקי ללמוד ויעבירנו ד' אמות ברה"ר" (ר"ה, כ"ט:), דהיינו, כלל עם ישראל נמצאים חשופים לקטרוג השטן בר"ה שחל להיות בשבת, לפיכך רבה דחה את מצות העשה של תקיעת שופר בר"ה, רק בגלל החשש שמא אחד מבני ישראל יעבור עבירה בשוגג. בגזירה זו לימדונו חז"ל את חומרת עונשו של החוטא בשוגג, הן כלפי עצמו והן כלפי כלל ישראל, ומכל שכן למדנו מכאן את עונשו החמור של החוטא במזיד. וכן מובא בגמ': "רבי אלעזר ברבי שמעון אומר: לפי שהעולם נידון אחר רובו והיחיד נידון אחר רובו, עשה מצוה אחת אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות, עבר עבירה אחת אוי לו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף חובה, שנאמר: 'וחוטא אחד' וכו', בשביל חטא יחידי שעשה זה, אבד ממנו ומכל העולם טובה הרבה" (קידושין, מ:), לפיכך ביום הדין שבו נשקלים עוונותיהם של כל העולם כולו, עלול אף חילול שבת בשוגג של היחיד, להטות את כף העולם כולו לרעה ח"ו, מחשש זה גזרו חז"ל שלא לתקוע בשופר במדינה בשבת.

"שני ימים טובים של ראש השנה שהן מתקנת נביאים הראשונים" (ירושלמי, עירובין, כו., פ"ג, הלכה ט), גרמו לכך שמצות תקיעת שופר אינה מתבטלת, אף אם יום אחד של ר"ה חל להיות בשבת. כמו כן, אם ימי ר"ה חלים בימים חמישי ושישי, אין עושים הבדלה במוצאי ראש שנה, אלא אף להפך עושים רק קידוש, משום שההתעלות הגדולה של עם ישראל בימי ראש השנה, מעלה את ימי ראש השנה למדרגת שבת הקודש של שבת "שובה", ובכך נוצרת חזקה נדירה של עליה רצופה של שלשה ימי קדושה, כבמעמד הר סיני. וכן מצאנו שהאר"י ז"ל מלמד כי שני הימים של ר"ה הם שני ימי דין שונים: היום הראשון הוא בבחינת "דינא קשיא", והיום השני הוא בבחינת "דינא רפיא", דהיינו, היום הראשון הוא יום דין קשה, משום שביום זה האדם נשפט על מעשיו, ואילו היום השני הוא יום דין קל, משום שביום זה האדם נשפט עם הכלל. חלוקה זו מובלעת גם בפסיקת הרמב"ם (תשובה, פ"ג, א): "כל אחד ואחד מבני האדם יש לו זכיות ועונות, מי שזכיותיו יתירות על עונותיו צדיק, ומי שעונותיו יתירות על זכיותיו רשע, מחצה למחצה בינוני. וכן המדינה אם היו זכיות כל יושביה מרובות על עונותיהן הרי זו צדקת, ואם היו עונותיהם מרובין הרי זו רשעה, וכן כל העולם כולו"... "לפיכך צריך כל אדם שיראה עצמו כל השנה כולה כאילו חציו זכאי וחציו חייב, וכן כל העולם חציו זכאי וחציו חייב, חטא חטא אחד הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף חובה וגרם לו השחתה, עשה מצוה אחת הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות, וגרם לו ולהם תשועה והצלה" (תשובה, פ"ג, ד). יחד עם זאת הרמב"ם מבאר שאל לו לאדם לסמוך על זכויות הכלל אשר הם יצילוהו מן הדין האישי, באומרו (תשובה, פ"ג, ג): "וכשם ששוקלין זכיות אדם ועונותיו בשעת מיתתו, כך בכל שנה ושנה שוקלין עונות כל אחד ואחד מבאי העולם עם זכיותיו ביום טוב של ראש השנה, מי שנמצא צדיק נחתם לחיים, ומי שנמצא רשע נחתם למיתה, והבינוני תולין אותו עד יום הכפורים אם עשה תשובה נחתם לחיים ואם לאו נחתם למיתה". כלומר, אפילו אם האדם נותר "בינוני" ביום הכיפורים, דינו נחתם למיתה כרשע, משום שהוא לא חזר בתשובה בעשרת ימי התשובה, אשר בהם ה' יתברך הקל על עם ישראל לחזור בתשובה, והוא אף העירם מתרדמתם בתקיעות ר"ה. כלומר, מוזני הצדק האלהי רגישים לכל מעשה או חדלון של האדם. משל למה הדבר דומה: לאב שנסע אל מעבר לים לבקר את בנו האהוב, בכדי לתת לו מתנה גדולה, כשהגיע האב לבית בנו הוא נקש בדלת ובקש להכנס לביתו של בנו, אך הבן השיבו מעבר לדלת הנעולה, כי אין הוא מעונין בביקורו כעת. כששמע זאת האב הוא כעס על בנו, והוא חזר למקום מגוריו עם המתנה אשר יועדה לבנו.

צורתו של השופר:

במשנה מובאת מחלוקת בענין צורתו הרצויה של השופר: ת"ק סובר: "שופר של ראש השנה של יעל פשוט" (ר"ה, פ"ג, משנה ג'), "רבי יהודה אומר: בראש השנה תוקעין בשל זכרים, וביובל בשל יעלים" (ר"ה, פ"ג, משנה ה'), ובגמ' מובא: "אמר ר' לוי: מצוה (של שופר) של ראש השנה ויום הכיפורים בכפופין ושל כל השנה בפשוטין" (ר"ה, כו:). בהמשך הגמ' מסבירה את הסיבה למחלוקת בין ת"ק לרבי יהודה: ת"ק סבר שופר של ראש השנה של יעל פשוט (ישר), ורבי יהודה סבר בשל זכרים כפופים, דהיינו, ר"י סובר: "כמה דכייף טפי מעלי", ורש"י פירש: "כמה דכייף' איניש בתפילתו, פניו כבושין לארץ טפי עדיף, משום 'והיו עיני ולבי שם' (מלכים-א, ט', א'), הלכך בראש השנה דלתפילה ולהזכיר עקדת יצחק בא, בעינן כפופין". כלומר, לדעת רבי יהודה השופר בר"ה נועד להזכיר את עקידת יצחק, על כן צריך שהשופר יהיה כפוף. ות"ק סובר: "כמה דפשיט איניש דעתיה טפי מעלי", והרש"י פירש: משום "נשא לבבנו אל כפים אל אל בשמים' (איכה, ג', מ"א), הלכך בראש השנה בפשוטין, דלתפלה הוא", דהיינו, לדעת ת"ק השופר בר"ה הוא חלק מן התפילה, על כן צריך שהשופר יהיה ישר.

נמצאנו למדים שמחלוקת הת"ק ור"י נובעת מן העובדה שתקיעות השופר של ר"ה, נועדו להשגת שתי מטרות: לבקשת רחמים כדי לזכות בדין, ולהמלכת הקב"ה. לפיכך ר"י ות"ק נחלקו בשאלה: מה היא הצורה העדיפה לשופר של ר"ה?, ר"י סובר: שהשופר מסמל את האדם הבא לדין כפוף, והוא מבקש להידון במידת הרחמים הכפופה לחסדי אבות, ואילו ת"ק סובר: שהשופר מסמל את גילוי דעתו של האדם הממליך את הקב"ה, אשר הוא דן את העולם במידת הדין הישרה. הרמב"ם פסק להלכה כרבי יהודה: "ושופר שתוקעין בו בין בראש השנה בין ביובל הוא קרן הכבשים הכפוף, וכל השופרות פסולין חוץ מקרן הכבש" (הלכות, שופר וסוכה ולולב, פ"א, א'). כלומר, הרמב"ם פסק שהשופר הכפוף, "טפי מעלי" בראש השנה ואף ביובל, למרות שנראה לכאורה כי תקיעות היובל הן אינן נועדו לתפלה ולזכירת עקידת יצחק, אלא תקיעות היובל נועדו לקרוא דרור לעבדים. אולם גם בתקיעות היובל יש בהן כדי להראות את כניעות האדם והמלכתו את הקב"ה על העולם, כי כאשר השדות חוזרות לבעליהם והעבדים משתחררים ע"פ מצוות ה' יתברך, הדבר מוכיח כי ה' יתברך הוא אדון הכל. לפיכך הרמב"ם פסק כי גם בשופרו של היובל "כמה דכייף טפי מעלי".

ודע, שאבי אב"י חגבי זצ"ל דרש את המחלוקת בין ר"י לת"ק כך: ת"ק סבר שתקיעות ר"ה צריכות להיות בשופר פשוט, דהיינו, כגזירת הכתוב, ע"מ שהכוונות העמוקות הכלולות בסוד התקיעות, לא יסיחו את דעתו של התוקע והשומע מעיקר המצוה, בבחינת "רחמנא אמר תקעו!" (ר"ה, טז.), לפיכך הת"ק אמר: "שופר של ראש השנה של יעל פשוט" (ישר), דהיינו, כמה דפשיט איניש דעתיה טפי מעלי. לעומת זאת, ר"י סבר כי תקיעות ר"ה צריכות להיות בשופר כפוף, דהיינו, שעל התוקע והשומע להעמיק ככל האפשר בכוונות העמוקות הכלולות בסוד התקיעות, לפיכך אמר ר"י: "בראש השנה תוקעין בשל זכרים" כפופים, דהיינו, כמה דכייף טפי מעלי. לפיכך בכדי לצאת ידי חובת תקיעות ראש השנה גם לדעת הת"ק וגם לדעת ר"י, יש לבחור בתוקע מעולה, אשר הוא מסוגל גם לתקוע וגם לכוון את כל הכוונות העמוקות של תקיעות החובה של ר"ה, ועל ידי כך יוצא ציבור השומעים ידי חובה לכולי עלמא. ואכן כך נהג אבי אב"י חגבי זצ"ל, ללמוד בכל שנה ושנה את הלכות השופר וכוונות התקיעות החל מר"ח אלול, ע"מ שהציבור השומע את תקיעותיו בר"ה יצא ידי חובתו לכולי עלמא.

ערבוב השטן:

נאמר בגמ': "למה תוקעין ומריעין כשהן יושבין ותוקעין ומריעין כשהן עומדין?, כדי לערבב השטן. וא"ר יצחק: כל שנה שאין תוקעין לה בתחלתה מריעין לה בסופה (טור, או"ח, תקפה-דאיתיליד אונסא ולא תקעו, רמז לדבר אין שטן ואין פגע רע ראשי תיבות שופר, פירוש: כשיש שופר אין פגע רע), מ"ט?, דלא איערבב שטן" (ר"ה, טז.). דברי הגמ' הללו מעוררים את השאלה: כיצד מתערבב השטן ע"י כך שחוזרים על התקיעות מיושב ומעומד?. הרש"י פירש: "כדי לערבב' - שלא ישטין, כשישמע ישראל מחבבין את המצוות - מסתתמין דבריו", דהיינו, מפני שהשטן פועל במידת הדין, ולעומת זאת עם ישראל מתנהגים בזמן התקיעות מיושב ומעומד לפנים משורת הדין, ובכך הם מגלים את חיבתם למצוות ה' יתברך, לפיכך עם ישראל מעוררים את מידת הרחמים, וה' יתברך נוהג עמהם ב"מידה כנגד מידה", מטעם זה דבריו של שטן מסתתמים בעקבות התקיעות מיושב ומעומד. התוספות מפרש את הגמ' בדרשנות: "כדי לערבב את השטן' - פירש בערוך, כדאיתא בירושלמי: 'בלע המות לנצח', וכתיב: 'והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול', כד שמע קל שיפורא זימנא חדא, בהיל ולא בהיל, וכד שמע תניין, אמר: ודאי זהו שיפורא דיתקע בשופר גדול ומטא זימניה למתבלע, ומתערבב ולית ליה פנאי למעבד קטגוריא". אולם עדין קשה על פירושים אלה: כיצד השטן מתערבב מן הישיבה והעמידה של עם ישראל בזמן התקיעות?.

נלענ"ד שמאמר חז"ל "כדי לערבב השטן", מתייחס לענין שבר"ה עם ישראל הופכים את השטן מיריב לידיד, ע"י שילוב התקיעות בישיבה ובעמידה, משום שעיקר כוונתם של עם ישראל בתקיעות הישיבה היא: להמליך את ה' יתברך על כל העולמות התחתונים, ועיקר כוונתם של עם ישראל בתקיעות העמידה היא: להמליך את ה' יתברך על כל העולמות העליונים, לפיכך ע"י שילוב התקיעות בישיבה ובעמידה, עם ישראל ממליכים את ה' יתברך בכל העולמות. על כן בעת שעם ישראל משלבים את תקיעות הישיבה והעמידה, הם מכריחים בזה גם את השטן המצוי בעליונים ובתחתונים, להתערבב יחד עם בני ישראל בעת המלכת ה' יתברך בשופר, ובכך לא נותר לשטן מקום לקטרג על עם ישראל, משום שאם השטן יפרוש מעם ישראל הממליכים את ה' יתברך והוא ימשיך לקטרג, יהא זה כאילו אין הוא מקבל את המלכתו של ה' יתברך בעולם, בדרך זו עם ישראל מקיימים גם את הכתוב: "ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך", "בשני יצריך: ביצר טוב וביצר הרע" (ברכות, נד.). כלומר, היות והשופר מסמל את קבלת מלכותו של ה' יתברך בעולם ע"י כלל עם ישראל, כנאמר בתפלה: "ומלכותו בכל משלה", לפיכך לא נותר מקום לשטן להשטין, אלא הוא נאלץ להתערבב עם בני ישראל ולהמליך את הקב"ה על כל העולמות. כך גם עתיד להיות מצבו של השטן בעתיד לבוא, כאשר יִתָּקַע בשופר הגדול ותתגלה מלכותו של ה' יתברך על כל העולם, מתוך כך השטן יתבטל והוא לא יהיה קיים עוד בכדי לקטרג. לפיכך גם בר"ה כאשר עם ישראל תוקעים בשופר, והם מקבלים עליהם ועל העולם כולו את מלכות ה' יתברך, השטן מתבטל והוא נאלץ להצטרף לממליכים את ה' בכל העולמות.

וכן מצאנו כי עם ישראל מובטחים שתחילת גאולתם בעתיד לבוא, תחל בתקיעה על אנושית בשופרו הגדול של ה' יתברך, אשר היא תבשר לעם ישראל על ביאת המשיח, והעלמותו של השטן. לפיכך מכוחה של התקיעה זו, כלל עם ישראל יתעוררו לשוב בתשובה לה' יתברך, עד שאף האובדים והנידחים יבואו להשתחוות לה' יתברך בהר הקודש בירושלים, שנאמר: "והיה ביום ההוא יִתָּקַע בשופר גדול ובאו האבדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים והשתחוו לה' בהר הקדש בירושלם" (ישעיה, כ"ז, י"ג).

זכרון תרועה:

ראש השנה מכונה גם בשם "יום הזכרון", כנאמר בתפילת ר"ה: "אתה בחרתנו.. ותתן לנו... ואת יום הזכרון". כלומר, התורה מלמדת כי יום הזכרון הוא רק מנת חלקם של עם ישראל, אשר ה' יתברך בחר בהם ונתן להם את הסגולה הזו, כמובא בגמ': "אמר הקב"ה: אמרו לפני בר"ה... זכרונות כדי שיבא לפני זכרוניכם לטובה, ובמה? בשופר" (ר"ה, לד:). כלומר, למרות ש"בר"ה כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון (ככבשים)" (ר"ה, טז.), ה' יתברך נתן לעם ישראל את יום הזכרון כתוספת, ע"מ לזוכרם לטובה, באמצעות הכוונות של תרועת השופר בר"ה. לפיכך התורה מצוה: "בחדש השביעי באחד לחדש יהיה לכם שבתון זכרון תרועה מקרא קדש" (ויקרא, כ"ג, כ"ד), שימוש התורה במושג "זכרון" אשר הוא הפך המושג "שכחה", נועד לבטל אצל האדם מישראל את טבע השכחה, אשר הוא מכשיר נפשי הנתון בידי כל אדם לצורך הדחקה והסתרה של העניינים המטרידים את שגרתו, דהיינו, בשגרת השנה האדם משכיח מעצמו את יום הדין ואת הייעוד של נשמתו, בכדי לקיים את שגרת החיים שבה הוא בוחר לעצמו בכל ימות השנה. לפיכך תקיעות השופר בראש השנה, נועדו בין היתר לעצור את שגרת החיים של האדם מישראל, ע"מ שהוא יזכור את מהות חייו עלי אדמות ואת חובותיו לבורא עולם. על כן מצוה לתקוע בשופר דוקא ביום ר"ה, אשר הוא גם יום בריאת האדם, והוא אף יום אשר נקבע ליום הדין שבו נקבע גורלו של כל אדם לשנה הקרובה, בעת סיומה של השנה החקלאית, ובטרם בואם של גשמי השנה החדשה, בכדי להזכיר לכל אדם מישראל את תלותו הבלעדית בחסדי שמים.

בדומה לכך מסופר: מעשה בעני אחד שהיה מחזר על הפתחים לתור אחר פרנסה לו ולאשתו ולבניו הקטנים, העני היה מסתובב מבוקר ועד לילה ובקושי רב הוא היה משיג אוכל מועט לתת לאשתו ולבניו. פעם אחת נזדמן לעיר עשיר גדול, והעני ניסה להגיע אליו ולבקש צדקה ורחמים, אך שומרי העשיר דחפוהו ולא הרשו לעני להתקרב אל העשיר. כשראה זאת העשיר הוא קרא לעני: יצחק!, העני קפא על מקומו, הוא הביט בפני העשיר ולא האמין שהעשיר פונה אליו, לפיכך העשיר שלח את עבדיו לקרוא לעני ולהביאו אליו. עבדי העשיר רצו מיד אחרי העני והם הביאוהו לפני העשיר. אמר לו העשיר: שמך יצחק?, אמר לו העני: כן!, שאלו העשיר: שם אביך אברהם?, ענה לו העני: כן!, אמר לו העשיר: אני מכיר את אביך זצ"ל, אשר הוא היה צדיק ואני אהבתי אותו אהבת נפש, לפיכך בזכותו אתן לך את כל מה שאתה מבקש. אמר לו העני: אני מבקש רק שתתן לי מעט כסף בכדי שאזון את בני ביתי, ואם תוכל להגדיל חסדך עמי ותתן לי לעבוד אצלך, בכדי שבני לא יבושו בי, ובשכר חסדיך עמי אני מבטיחך בזאת, שלא אשכח לך את טובותיך עמי עד ליום מותי. אמר לו העשיר: אני נותן לך עכשיו כסף לקנית מזון בשפע לך ולבני ביתך, ולקנית בגדים חדשים, ולקנית בית חדש, ובנוסף לכך אני מעניק לך סכום כסף גדול בכדי שלא תצטרך עוד לבריות, ולא זו בלבד, אלא שהחל מהיום והלאה אתה תהיה אחד מעבדי, כך שתהיה מוגן ושמור מכל רע. אבל גם לי יש בקשה ממך: שתבוא בכל יום לביתי ותעבוד בחצרי שעה כפי יכולתך, כי בראותי את פניך אני נזכר באביך הצדיק, והדבר גורם לי נחת רוח יותר מכל הכסף והזהב אשר יש לי. העני שמח שמחה גדולה, הוא לקח מידי העשיר את הכסף, והודה לעשיר על חסדיו עמו, ואף הבטיח לו לבוא לביתו ולעובדו בכל יום בלבב שלם. למחרת העשיר חיכה שהעני יבוא לביתו, והעני לא בא. העשיר שלח את אחד מעבדיו לשאול לשלומו של העני, ולברר מדוע הוא לא הגיע לעבודה. העני אמר לשליח: היום לא היה לי זמן, הלכתי לקנות אוכל למשפחה, תגיד לעשיר שאני אבוא מחר. גם למחרת העשיר חיכה שהעני יבוא לביתו, והעני לא בא, שוב העשיר שלח שליח להזכיר לעני את התחייבותו. העני אמר לשליח: היום לא היה לי זמן, הלכתי לקנות בגדים לכל למשפחה, תגיד לעשיר שאני אבוא מחר. גם למחרת העשיר חיכה שהעני יבוא לביתו, והעני לא בא, שוב העשיר שלח שליח להזהיר את העני שיקיים את התחייבותו כלפיו. העני אמר לשליח: היום לא היה לי זמן, הלכתי לקנות בית חדש לכל למשפחה, תגיד לעשיר שאני אבוא מחר. גם למחרת העשיר חיכה שהעני יבוא לביתו, והעני אכן הגיע לבית העשיר, העשיר שאל את העני: למה לא באת מיוזמתך לעבוד בחצרי כמוסכם ביננו?, ולמה לא נענית לתזכורות ששלחתי אליך?. אמר לו העני: הייתי טרוד בקניות ובניצול מירבי של הכסף אשר נתת לי, עד כדי כך שלא נותר לי זמן למלא את התחייבותי כלפיך. שאל העשיר את העני: א"כ איך היום מצאת זמן לבוא אלי?, אמר לו העני: תם הכסף אשר נתת לי בדיוק ביום שבו מצאתי עסק עם פרנסה בשפע, לכן באתי אליך לבקש ממך עוד כסף כדי לקנותו, אנא רחם עלי ותן לי עוד כסף, ואני מבטיחך שלאחר קנית העסק אתבסס כלכלית ואהיה עשיר ובלי דאגות, ואז אבוא לחצרך לעבוד כפי שסיכמנו. אמר לו העשיר: אם לא באת לעבוד בחצרי כאשר אתה לא עשיר עדין, בודאי שלא תבוא לעבדני כשתהיה עשיר, לפיכך אין אני נותן לך אלא שכר יומיומי לפי עבודתך.

הנמשל הוא לאדם מישראל שה' יתברך נותן לו מראש את כל מבוקשו בזכות חסדי האבות, בתמורה לכך ה' יתברך מבקש מן האדם רק לבוא להתפלל וללמוד תורה בכל יום, אך האדם לוקח את המתנות שה' יתברך נותן לו, והוא מתעסק עמהם כל היום, והוא אינו מפנה זמן לעבודת ה' יתברך, למרות שהקב"ה שולח תזכורות לאותו אדם. אולם כשחסר לאדם דבר מה, הוא הולך להתפלל ולבקש את חסדי ה', ואז ה' יתברך אומר לו: כשנתתי לך שפע לא באת לעבוד אותי, רק כשחסר לך אתה נזכר לבא לבקרני?!, על כן אין אני נותן לך אלא לפי עבודתך. לפיכך נאמר: "וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשכם ותקעתם בחצצרת על עלתיכם ועל זבחי שלמיכם והיו לכם לזכרון לפני אלהיכם אני ה' אלהיכם" (במדבר, י', י'), דהיינו, התקיעות במועדים ובראשי החדשים, נועדו לעורר את האדם שלא יזכר רק בראש השנה לבוא להתפלל, משום שר"ה הוא יום הדין הקובע את גורלו של האדם לכל השנה הבאה, אלא שהאדם צריך לזכור לכל אורך השנה גם בעת השפע והשמחה, כי המקור לשפע הוא חסדי ה' יתברך. לפיכך חז"ל קבעו להתפלל בתפילת שמונה עשרה שלש פעמים ביום, ולומר: "תקע בשופר גדול לחרותינו", בכדי שזכרון התקיעות יעוררו את האדם לבקש רחמים על עצמו, ולבקש את צרכיו מהקב"ה בכל יום תמיד.

מורכבות ראש השנה:

ראש השנה מורכב משני חלקים סותרים לכאורה, חלק אחד של שמחה: אין אומרים וידוי, אלא "לובשים לבנים, ומתעטפן לבנים, ומגלחין זקנם, ואוכלין ושותין ושמחים, יודעין שהקב"ה עושה להן ניסים" (ירושלמי, ר"ה, ז:, פ"א, הל' ג'.), וחלק שני של עצב: אין אומרים הלל, ואין מזכירים בתפילה "מועדים לשמחה חגים וזמנים לששון", אלא "ישראל עושין עצמן רשין (עניים) בר"ה, לדבר תחנונים ותפלה" (רש"י- ר"ה, טז:). אולם בהתבוננות מעמיקה ניתן לומר: כי אין סתירה בין שני חלקיו של ראש השנה, דהיינו, בעת הסעודות צריך לנהוג בר"ה כביום טוב חגיגי, ולקיים בכך את מצות שמחת החג, אך בזמן תפילות ר"ה יש לנהוג באימה ויראה כביום דין. לפיכך שילובם של שני ההפכים: שמחת יום טוב ויראת יום הדין כגזרת המלך, מראה הלכה למעשה את כניעות גופם ולבם של עם ישראל לרצונו של בורא עולם, כמאמר דוד המלך ע"ה: "עבדו את ה' בשמחה וגילו ברעדה" (תהלים, ב', י"א). וכן הרמב"ם כתב (הל' דעות, פ"ג, ג'): "ישים על לבו שיהא גופו שלם וחזק כדי שתהיה נפשו ישרה לדעת את ה', שאי אפשר שיבין וישתכל בחכמות והוא רעב וחולה או אחד מאיבריו כואב, וישים על לבו שיהיה לו בן אולי יהיה חכם וגדול בישראל, נמצא המהלך בדרך זו כל ימיו עובד את ה' תמיד, אפילו בשעה שנושא ונותן, ואפילו בשעה שבועל, מפני שמחשבתו בכל כדי שימצא צרכיו עד שיהיה גופו שלם לעבוד את ה'. ואפילו בשעה שהוא ישן, אם ישן לדעת כדי שתנוח דעתו עליו וינוח גופו, כדי שלא יחלה ולא יוכל לעבוד את ה' והוא חולה, נמצאת שינה שלו עבודה למקום ברוך הוא, ועל ענין זה צוו חכמים ואמרו: וכל מעשיך יהיו לשם שמים, והוא שאמר שלמה בחכמתו: 'בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך". לפיכך אף בתפילות ר"ה שבהם ה' יתברך ציוה: "כדי שתמליכוני עליכם" (ר"ה, טז., לד:), בכל זאת עם ישראל מבקשים בקשות לצרכיהם הגשמיים, משום שבקשת הצרכים הגשמיים, נועדו לאפשר לעם ישראל להתקיים ברווח, בכדי להשלים את ייעודם בעוה"ז, אשר הוא המלכת ה' יתברך על העולם כולו.

וכן מצאנו שעם ישראל נהגו לאכל בר"ה מאכלים בעלי שמות המסמלים תקוה טובה לשנה הבאה, כמובא בגמ': "אמר אביי: השתא דאמרת סימנא מילתא היא, יהא רגיל איניש (ל"א: למחזי- הוריות, יב.) למיכל ריש שתא קרא, ורוביא, כרתי, סילקא, ותמרי" (כריתות, ו.), דהיינו, לראות ולאכול חמשה סוגים מפירות הארץ, משום שהם מקדימים להתבשל "משאר ירקות" (רש"י-הוריות, יב.). אך יודעי הח"ן הוסיפו לכך גם ראש כבש (שו"ע, או"ח, תקפג, ב), תפוח מתוק (משום ש"נמשלו ישראל לתפוח", שבת, פח.) בדבש, רימונים, "בשר שמן וכל דברי מתיקה" (הרמ"א, שו"ע, או"ח, תקפג, א-ב), "ויש נוהגין גם כן להדר לאכול דגים" (קצשו"ע, קכט, ט). כל התוספות הללו נועדו להרבות בבקשות טובות מה' יתברך מלך העולם, למען יכולת הכלל והפרט לעבוד את ה' יתברך ברווח, בכל השנה הבאה.

וכן מצאנו שהחג מכונה גם בשם "ראש השנה", ולא ראשית או תחילת השנה, משום שהשם של "ראש" השנה מעיד עליו, כי ביום זה נגזר על האדם אופן חיותו למשך כל השנה הבאה, כמובא בגמ': "כשם שמזונותיו של אדם קצובין לו מראש השנה, כך חסרונותיו של אדם קצובין לו מראש השנה" (ב"ב, י.), וכן "אמר רב זביד: האי יומא קמא דריש שתא, אי חמים - כולה שתא חמימא, אי קריר - כולה שתא קרירא" (ב"ב, קמז.). כלומר, כשם שראשו של האדם הוא המעניק חיות והכוונה לכל האברים, כך גם יום "ראש" השנה מעניק חיות והכוונה לאדם למשך כל השנה. לפיכך מצאנו שתפילות ראש השנה מסוגלות לפעול ולעורר על האדם מציאות טובה יותר, בעת שכוונתו היא לשם המלכת שם ה' יתברך בעולם, וכן מובא בגמ' כי תפילותיהם של שרה, חנה, ויוסף נענו ביום ראש השנה (ר"ה, י:). לפיכך עם ישראל נדרשים בר"ה: מחד גיסא לאכל ולשמוח כביום טוב, ומאידך גיסא עם ישראל נדרשים לחשבון נפש מעמיק, ולעמידה רוחנית בנוראות יום הדין, דהיינו, כשם שלצורך פעילותו התקינה של ראשו של האדם נדרשים שני מרכיבים: אכילה גשמית, והתעלות רוחנית. על כן "ראש" השנה מיועד בין היתר לניקוי הראש מן העבירות התלויות במחשבה, כמובא בגמ': "הרהורי עבירה קשו מעבירה" (יומא, כט.), וכן כתב הרמב"ם (הל' תשובה, פ"ז, ג'): "אל תאמר שאין תשובה אלא מעבירות שיש בהן מעשה, כגון: זנות וגזל וגניבה, אלא כשם שצריך אדם לשוב מאלו, כך הוא צריך לחפש בדעות רעות שיש לו, ולשוב מן הכעס ומן האיבה, ומן הקנאה ומן ההתול, ומרדיפת הממון והכבוד, ומרדיפת המאכלות וכיוצא בהן, מן הכל צריך לחזור בתשובה. ואלו העונות קשים מאותן שיש בהן מעשה, שבזמן שאדם נשקע באלו קשה הוא לפרוש מהם, וכן הוא אומר (ישעיה, נ"ה, ז'): 'יעזב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו וישב אל ה' וירחמהו ואל אלהינו כי ירבה לסלוח".

לסיכום:

נמצאנו למדים מן האמור לעיל, כי קולו של השופר הוא קול ללא דיבור אנושי, אלא הוא כצעקה אשר טמונה בתוכה יכולות על אנושיות, כשם שמצאנו בכיבוש יריחו, שנאמר: "ויריעו העם תרועה גדולה ותפל החומה תחתיה" (יהושע, ו', כ'), וכן נאמר בגמ' שתקיעת שופר "חכמה ואינה מלאכה" (ר"ה. כט:). לפיכך התורה לא פירשה טעם יחיד למצות התרועה בראש השנה, ועל כן חז"ל ייחסו למצות התרועה בשופר סגולות רבות בנסתר ובנגלה, כגון: המלכת ה' יתברך, העלאת זכרון האבות, זכירת ההתגלות האלהית במעמד הר סיני, זכירת בריאת העולם בר"ה, זיכוי ישראל בדין, התעוררות לתשובה, וכו'. בנוסף לכך עם ישראל מובטחים כי תחילת גאולתם בעתיד לבוא, תחל בתקיעה על אנושית בשופרו הגדול של ה' יתברך, אשר היא תבשר לעם ישראל על ביאת המשיח, והעלמותו של השטן. לפיכך מכוחה של התקיעה זו, כלל עם ישראל יתעוררו לשוב בתשובה לה' יתברך, עד שאף האובדים והנידחים יבואו להשתחוות לה' יתברך בהר הקודש בירושלים, שנאמר: "והיה ביום ההוא יִתָּקַע בשופר גדול ובאו האבדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים והשתחוו לה' בהר הקדש בירושלם" (ישעיה, כ"ז, י"ג).

יה"ר שנזכה לכך שה' יתברך ישמיענו את תקיעת השופר הגדול אשר הוא יבשר את ראשית גאולתינו השלמה, ויתקיים בנו מקרא שכתוב: "תקעו שופר בציון והריעו בהר קדשי ירגזו כל ישבי הארץ כי בא יום ה' כי קרוב" (יואל, ב', א').

תת-נושאים

מקורות

על-פי מאמר של רפאל בר אשר חגבי שפורסם לראשונה בפרי החג וגם ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2010-08-24.

דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.

קיצור דרך: tnk1/messages/sofrim_hagay_mxjva_25