ביאור:ראה - גודל הצדקה כעומק האמונה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


ראה – גודל הצדקה כעומק האמונה

מבוא:

פרשת ראה עוסקת בזכות הבחירה החופשית שניתנה לכלל ולפרט מישראל, פרשה זו נאמרה לאחר ההקדמה הארוכה שנאמרה מפרשת דברים עד פרשת עקב אשר כללה בתוכה דברי אמונה ומוסר נשגבים וכוללניים שנאמרו מפי משה, כגון: לקחים היסטוריים, קבלת עול שמים ועול מצוות, וכו'. בפרשת ראה מגיע משה אל תכלית התורה ומזהיר את ישראל להפיק לקחים ממאורעות העבר ולבחור בדרך הטובה למען עתידו הטוב, באומרו: "ראה אנכי נתן לפניכם היום ברכה וקללה. את הברכה אשר תשמעו אל מצות ה'" (דברים, י"א, כ"ו-כז), דהיינו, עצם השמיעה לדבר ה' ע"י קיום המצוות היא הברכה, לפיכך פרטי הברכות והקללות אינן נזכרות בפרשת ראה אלא בפרשת כי תבוא. בהמשך פרשת ראה משה רע"ה ביאר לישראל נ"ה מצוות מתוך תרי"ג מצוות התורה, כאשר במרכזם נאמרו מצוות הצדקה והמעשר אשר שכרם של מצוות אלה מובטח גם בעולם הזה, כמובא בגמ': "וצדקה תציל ממות" (שבת, קנ"ו:), ונאמר: "עשר בשביל שתתעשר" (שבת, קי"ט.). לפיכך פרשת "ראה" (ר"ת: ראה אלול הגיע) חלה תמיד או בר"ח אלול או בשבת שלפני ר"ח אלול אשר שמו רמוז בראשי התיבות של הפסוק: "אני לדודי ודודי לי" (שיה"ש, ו', ג'), וגם בראשי התיבות של הפסוק: "איש לרעהו ומתנות לאביונים" (אסתר, ט', כ"ב), המרמזים על הצורך להזדרז במצות הצדקה בחודש אלול שלפני יום הדין משום שסגולת מצות הצדקה היא הצלה ממות. וכן מצאנו שהפטרת פרשת ראה היא: "עניה סערה לא נחמה" (ישעיה, נ"ד, י"א) שבה הנביא ממשיל את ירושלים לאשה עניה ורועדת כברוח סערה אשר אין מי שינחמה, ובהמשך ההפטרה הנביא מבטיח לישראל נחמה ותשועה גדולה בזכות מצות הצדקה, שנאמר: "בצדקה תכונני רחקי מעשק כי לא תיראי וממחתה כי לא תקרב אליך.... כל כלי יוצר עליך לא יצלח וכל לשון תקום אתך למשפט תרשיעי". כלומר, פרשת ראה והפטרתה משלבות בתוכן את בחירת הטוב האלהי מתוך הפקת לקחי העבר וראית העתיד יחד עם קיום מצות הצדקה, כפי שמבואר להלן בהרחבה:

א. ראית הברכה והקללה – ראית העבר מובילה להתחזקות ולבחירה בברכה.

ב. הברכה אשר תשמעו - הבחירה החופשית אינה כוללת חופש בחירה בקיום מצוות התורה.

ג. ברכה וקללה – הסבר בעזרת משל המלמד כי לכל אדם יש שני יצרים מנוגדים ובידיו האפשרות לבחירה חופשית בינהם.

ד. ברכה וקללה במצות הצדקה – ההתעלמות גורמת לקללה וריבוי בנתינת צדקה גורמת ברכה.

ה. תכלית מתן הצדקה – חיזוק נפש הנותן והמקבל ומתן ביטוי מוחשי לאמונה בקב"ה.

ו. תכלית מצות המעשר – חיבור אנשי האדמה לאנשי הרוח ולשולי החברה.

ז. עניה סוערה – הנביא ממשיל את ישראל לאשה עניה העתידה להגאל בזכות מצות הצדקה.

ראית הברכה והקללה:

פרשת "ראה" פותחת במילת ראיה מוחשית המכוונת לראיה רוחנית, שנאמר: "ראה אנכי נתן לפניכם היום ברכה וקללה. את הברכה אשר תשמעו אל מצות ה'...והקללה אם לא תשמעו אל מצות ה'" (דברים, י"א, כ"ו-כ"ח). לכאורה ניתן לשאול: כיצד יכול היה משה להראות לישראל ברכה וקללה מוחשיים אשר אינם ניתנים לראית העין? ועוד, מדוע לגבי הברכה קובע משה: "אשר תשמעו", ואילו לגבי הקללה דיבר משה בלשון ספק: "אם לא תשמעו"? לשאלות אלה משיב המדרש (סיפרי, פר' ראה, פיסקא נג): "ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה', למה נאמר? לפי שנאמר: 'החיים והמות נתתי לפניך הברכה והקללה' (דברים, ל', י"ט), שמא יאמרו ישראל: הואיל ונתן הקב"ה לפנינו שני דרכים דרך החיים ודרך המות, נלך באיזו מהם שנרצה, תלמוד לומר: 'ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך' (דברים, ל', י"ט). משל לאחד שהיה יושב בפרשת דרכים והיו לפניו שני שבילים: אחד שתחלתו מישור וסופה קוצים ואחד שתחלתו קוצים וסופו מישור, והיה מודיע את העוברים ואת השבים ואומר להם: אתם רואים שביל זה שתחלתו מישור? בשתים ושלש פסיעות אתה מהלך במישור וסופו לצאת בקוצים, ואתם רואים שביל זה שתחלתו קוצים? בשתים ושלש פסיעות אתה מהלך בקוצים וסופו לצאת במישור. כך אמר להם משה לישראל: אתם רואים את הרשעים שהם מצליחים? בשנים ושלשה ימים הם מצליחים בעולם הזה וסופו לדחות באחרונה, שנאמר (משלי, כ"ד, כ'): 'כי לא תהיה אחרית לרע". כלומר, משה רע"ה הזהיר כל פרט מישראל בלשון יחיד: "ראה" שלא תטעה אחר מראית הבלי העוה"ז שתחילתו מישור וסופו קוצים, משום שישראל ראו במוחש את מעשי אבותיהם: כשהיו עושים את רצונו של המקום היה מבקש למהר את כניסתם לארץ, אך כיון שקלקלו מעשיהם טילטלם במדבר ארבעים שנה עד כלותם, לפיכך משה אמר לישראל: ראו את מעשיהם של הראשונים והפיקו לקח מאשר היה בסופם. וכל כך למה? כדי לזרזם שלא יחטאו כאבותיהם בכדי שיכנסו לארץ מיד, "משל למה הדבר דומה? לחולה שנכנס אצלו הרופא אומר לו: אל תשתה צונן ואל תשכב בטחב, בא אחר ואמר לו: אל תשתה צונן ואל תשכב בטחב שלא תמות כדרך שמת פלוני, זה זרזו יותר מכולם" (סיפרא, פר' אחאי מות, פר' א). מטעם זה נקט משה בלשון החלטית כשאמר לישראל: "את הברכה אשר תשמעו", דהיינו, חייבים אתם לשמוע! כפי שנאמר: 'ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך' (דברים ל', י"ט). כלומר, ביצוע המצוות מתוך ראיה רוחנית היא מעלה גבוהה עם שכר גבוה, אך גם קבלת עול המצוות רק מתוך ראיה מוחשית או שמיעה אף הן גורמות לברכה, כמובא בגמ': "מחשבה טובה (הקב"ה) מצרפה למעשה" (קידושין, מ.), לפיכך בברכה נאמר: "אשר תשמעו" בלבד. לעומת זאת לגבי הקללה משה רע"ה השתמש בלשון ספק ובתנאי, שנאמר: "והקללה אם לא תשמעו...וסרתם מן הדרך", דהיינו, דרך הקללה קיימת רק אם תקלקלו את מעשיכם בפועל ותנהגו בניגוד לדעת התורה ובניגוד ללקח ראית תוצאות העבר, דהיינו, אם גם לא תשמעו וגם תלכו בדרך שקלקלו אבותיכם רק אז תיצרו מצב של עונש על עצמכם, כמובא בגמ': "מחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה" (קידושין, מ.).

וכן מצאנו שהפסוק פתח בלשון יחיד: "ראה אנכי" והמשיך בלשון רבים: "נותן לפניכם", ללמדנו שכל יחיד מישראל צריך לראות את עצמו כחוליה בשרשרת הארוכה של כלל עם ישראל, לפיכך במעשיו הוא גורם לחיזוק השרשרת או לניתוקה ח"ו משום "שכל ישראל ערבים זה בזה" (שבועות, לט.). וכן מובא במדרש (ילק"ש, ישעיה, נ"ו, תפה): "א"ר יוחנן משום רשב"י: אלמלי שמרו ישראל שתי שבתות כהלכתן מיד היו נגאלין", לכאורה נשאלת השאלה: מדוע כל הצדיקים שומרי כל השבתות כהלכתן אינם זוכים לגאולה מיד? ולמה הקב"ה נתן ביד הרשעים את היכולת למנוע את הגאולה מן הצדיקים? אלא שהקב"ה בוחן את עם ישראל כחטיבה אחת שלמה, לפיכך ע"מ לזכות את כלל ישראל בגאולה "השלמה" נדרש מכל פרט מישראל להשלים את חלקו בשרשרת הקדושה ע"מ שכלל ישראל יהיו "חטיבה אחת בעולם" (ברכות, ו.).

מטעם זה נאמר: "ראה אנכי נותן" בלשון הווה ולא נאמר "נתתי" בלשון עבר משום שבכל ימיו של האדם יש לו את האפשרות לבחור בדרך הטובה, ובאופן מיוחד בחודש אלול שהוא ראשי תיבות הפסוק: "אני לדודי ודודי לי" (שיה"ש, ו', ג'), וסופי תיבותיו ארבעה אותיות "יוד" שהם גימטריה ארבעים, כנגד ארבעים הימים שבין ר"ח אלול ליום הכיפורים. וכן כתב בעה"ט: "את לבבך ואת לבב' (דברים, ל', ו') ראשי תיבות: אלול, לכך נהגו להשכים ולהתפלל סליחות מר"ח אלול ואילך, וכן 'לולא האמנתי לראות בטוב ה' (תהלים, כ"ז, י"ג) 'לולא' אותיות אלול, שמאלול ואילך חרדתי נגד ה'". לפיכך פרשת ראה הנקראת או בר"ח אלול או בשבת שלפני ר"ח אלול נועדה לעורר את העם לצאת מן השגרה משום שחודש אלול הוא בבחינת "המלך בשדה", שאז אפשר לפגוש את המלך בנקל ולבקש ממנו חסדים, שנאמר: "דרשו ה' בהמצאו קראהו בהיותו קרוב" (ישעיה, נ"ה, ו').

משל למה הדבר דומה: למלך גדול וחכם ששלט על מדינה רחבת ידים, המלך היה מלך טוב ומסור ודאג תמיד להיטיב את חייהם של כלל אזרחי מדינתו, ואף פרסם כרוז בו נאמר כי כל אזרח שיש לו בקשה כלשהיא רשאי לבוא אליו לארמונו בכל עת שירצה. אולם האזרחים לא הרבו לבוא לארמון הן משום הריחוק מן הארמון והן משום החשש שלא יהא למלך זמן לפגוש אותם, לכן המלך החליט לצאת אל העם. עזב המלך את ארמונו ויצא למסע של ארבעים יום על פני כל המדינה, המלך ירד לבקר בכל עיר וכפר ואף בשדות, כך שכל מי שרצה יכול היה לבוא לפני המלך ולשטוח את בקשותיו בפניו. המלך שמע את בקשות העם ומאוויהם ומילא את כל בקשותיהם של בני המדינה, וכך יצא שגם המלך נהנה מהסיור וגם בני המדינה שמחו על כך. לפיכך החליט המלך לעשות לו מנהג קבוע לצאת באותם ארבעים יום בכל שנה לסייר ברחבי המדינה, ואף כל בני המדינה הכינו עצמם לימים אלה אשר בהם אפשר לגשת אל המלך ישירות ולבקש ואף לקבל ממנו הכל. הנמשל הוא לארבעים הימים שבין ראש חודש אלול ועד אחרי יום הכפורים אשר בהם "המלך בשדה", והם הימים המתאימים ביותר לכל יהודי להגיע אל מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא ולבקש ולקבל ממנו הכל. כלומר, בכל השנה חייבים לשמור על המצוות ואסור לעשות עבירות, וכמו כן בכל עת ניתן לחזור בתשובה, אולם ייחודו של חודש אלול הוא בכך שה' קרוב יותר לכל קוראיו, להבדיל אלפי הבדלות כדוגמת תקופת הבחירות לכנסת שבה המנהיג יורד אל העם, מפזר הטבות, מבטיח הבטחות, וכו'.

הברכה אשר תשמעו:

משה רע"ה ציוה על ישראל: "את הברכה אשר תשמעו אל מצות ה' אלהיכם", דהיינו, חייבים אתם לשמוע! כי אף על השמיעה בלבד האדם זוכה לשכר, ובנוסף לכך ישראל חייבים בעשית המצוות "אשר אנכי מצוה אתכם היום" משום ש"הבחירה החופשית" אינה כוללת חופש בחירה בקיום התורה ומצוות ה', כי אין לאדם זכות לבחור ברע אלא רק ניתנת לו היכולת לבחור ברע מתוך ידיעה כי יקבל את עונשו בגין בחירתו לעשות הרע בעיני ה', שנאמר: "והקללה אם לא תשמעו אל מצות ה' אלהיכם וסרתם מן הדרך" (דברים, י"א, כ"ח), וכן נאמר: "ובחרת בחיים", פירושו של דבר: האדם מצווה לבחור תמיד בדרך החיים שהיא דרך התורה ומצוותיה. מטעם זה נתנה התורה לבית הדין את הזכות לכפות על הפרט לקיים גם את המצוות שבין האדם למקום, כשם שהחברה האנושית כופה על הפרט ערכים של אי פגיעה במושל או בזולת או בחברה כולה, דהיינו, ה' נתן לאדם מרחב של חופש בחירה המוגבל רק במצוות התורה האלהית.

משל למה הדבר דומה: למלך שהיתה לו בת יחידה מוכשרת ומשכילה שנחונה בכל המידות הטובות, וכשהגיעה לפירקה השיאה אביה לנער מיוחס. חודש לאחר הנישואין באה הנערה וקבלה בפני אביה על כך שהחתן אינו מכבדה כראוי. אמר לה אביה: בתי, כל ההתחלות קשות את צריכה אורך רוח וסבלנות ובסופו של דבר הכל יסתדר. חודש לאחר מכן שבה הנערה וקבלה בפני אביה על כך שהחתן כופה עליה לשרתו כעבד. אמר לה אביה: בתי, אישה כשרה עושה רצון בעלה, כפי שנאמר בתורה: "והוא ימשול בך", עשי רצונך כרצונו ולבסוף יעשה הוא רצונו כרצונך. כעבור חודש נוסף שבה הנערה נסערת וזעקה בפני אביה: בעלי בוגד בי! ואף הביא את האשה האחרת לביתנו ודורש שאחלק עימה את חיינו. אמר המלך לבתו בנחישות: בתי, עד כאן! עתה אלך לבית בעלך ואלחם עמו ואענישו על שחלל את כבודך. הנמשל הוא לאדם שה' מאפשר לו חופש בחירה וחופש פעולה נרחב אך לא בלתי מוגבל, שנאמר: "והקללה אם לא תשמעו אל מצות ה' אלהיכם וסרתם מן הדרך אשר אנכי מצוה אתכם היום ללכת אחרי אלהים אחרים אשר לא ידעתם" (דברים, י"א, כ"ח).

ברכה וקללה:

"ראה אנכי נתן לפניכם היום ברכה וקללה" (דברים, י"א, כ"ו), דהיינו, ה' נתן לכל אדם שני יצרים מנוגדים ומותיר בידיו את האפשרות לבחור בינהם בכל יום ולתת דין וחשבון על בחירתו.

משל למה הדבר דומה: למלך גדול אשר ניהל את עמו ביד רמה בעזרת שני יועציו הנאמנים, ארצו של המלך היתה יפה ועשירה במאכל ומשתה וכל טוב אך תושבי הממלכה הורשו להתגורר רק במבנים ארעיים ולא בדירות של קבע. לאחר זמן ראה המלך שתושבי הממלכה עוסקים רק באכילה ושתיה ועידוני הגוף, ומתוך כך כבד משקלם עד שנתקשו ללכת ולתפקד כראוי לבני אדם. מתוך דאגה לבריאות עמו ובכדי שלא יאכלו בהפרזה, ולא ישמינו ולא יחיו כבהמות השדה, פרסם המלך צו בממלכתו לפיו על כל אזרחי הממלכה להשקל בבית המלך יום אחד בשנה, והיה האיש אשר משקלו יגיע לחמשים ק"ג יקבל במתנה בית קבע מפואר, וככל שמשקל גוף התושב יהיה קל יותר מחמשים ק"ג כך יגדל בית הקבע שיקבל, ולעומת זאת האיש אשר משקלו יעלה על חמישים ק"ג ייענש ויתגורר ברחוב תחת כיפת השמים. מיד לאחר פרסום הצו פנה למלך אחד מיועציו ואמר לו: אדוני המלך, הבטחת המלך תעלה לאוצר המלך הון תועפות ותרושש את אוצרות המלך, לפי שאם כל תושבי אותה הממלכה ירזו ויגיעו לחמישים ק"ג יצטרך המלך לבנות מליוני בתי קבע מפוארים בסכומי עתק. לפיכך היות ואין אפשרות להחזיר את צו המלך לקדמותו, עצתי לך אדוני המלך: שינתן לי סמכות וסכום מועט ובהם אפתה את עם הארץ להמשיך במנהגם לאכול, לשתות ולהתעדן, וע"י כך ישמינו תושבי הארץ והמלך לא יצטרך לתת לכולם בתי קבע מפוארים אלא רק ליחידי סגולה שבהם אשר הם נאמני המלך האמיתיים. אמר לו המלך: יפה אמרתה, הריני מחליט בזאת להפקיד בידיך את הסמכות ואת סכומי הכסף הדרושים לביצוע עצתך להשמנת העם. כששמע יועצו השני של המלך את החלטת המלך להפקיד ביד יועץ המלך את הסמכות והסכומי כסף לגרום להשמנת העם, פנה למלך ואמר לו: אדוני המלך, החלטת המלך לתת ליועצו הראשון סמכות וסכומי הכסף לשם ביצוע מזימתו, תגרום להשמנת רוב העם ובכך תעוקר החלטת המלך המקורית לדאוג לאזרחיו שיבריאו ויחכימו, אך מאחר והמלך כבר נתן את הסמכות ליועץ המלך הראשון לפתות את העם להשמנת יתר, והואיל ואין אפשרות להחזיר את צו המלך לקדמותו, עצתי לך אדוני המלך: שינתן לי סמכות וסכום מועט ובהם אשכנע את תושבי הארץ שלא לשעות לעצת יועץ המלך הראשון להמשיך במנהגם לאכול, לשתות ולהתעדן, אלא לסמוך על הבטחת המלך וכוונותיו הטובות להטיב עם בריאותם ולזכות בבתי קבע מפוארים, וע"י כך ירזו תושבי הארץ ויהיו תושבי הממלכה רזים, בריאים וחכמים כיאה למלך עשיר ומפואר כמוך. אמר לו המלך: יפה אמרתה, הריני מחליט בזאת להפקיד בידיך את הסמכות ואת סכומי הכסף הדרושים לביצוע עצתך להרזות, להבריא ולהחכים את העם. יתרה מזאת, היות ואני אוהב את העם הרני נותן לך במתנה גלולת פלא שמסוגלת להרזות בבת אחת אפילו את האיש השמן ביותר.

יצאו שני יועצי המלך מלפניו כאשר לכל אחד מהם מטרה להצליח בתפקידו, היועץ הראשון פתח בכל פינה בממלכה בתי מאכל רוויים בשומנים ומסבאות שיכר אשר חולקו חינם לכל תושבי הממלכה, ועליהם תלה שלטים ענקיים עם הכיתוב: "אכול ושתו כי מחר נמות" (ישעיה, כ"ב, י"ג), "חטוף ואכול חטוף ואישתי, דעלמא דאזלינן מיניה כהלולא דמי" (עירובין, נד.). לעומתו היועץ השני פתח בכל פינה בממלכה מכוני הרזיה, בתי מאכל דלי קלוריות ובתי ספר, אשר אף הם חולקו חינם לכל תושבי הממלכה, ועליהם תלה שלטים ענקיים עם הכיתוב: "וזכור את בוראיך בימי בחורתיך" (קהלת, י"ב, א'), בנוסף לכך הציע היועץ השני לעם את גלולת הפלא להרזיה מיידית בחינם. יצאו בני הממלכה וראו כי עומדות לפניהם שתי אפשרויות מנוגדות כאשר הבחירה נתונה רק בידם, לפיכך חלקם בחרו בעצת היועץ הראשון של המלך, אכלו, שתו והתעדנו מכל טוב, עד שהגיע משקלם ללמעלה ממאה ק"ג, וחלקם בחרו בעצת היועץ השני של המלך, הלכו למכוני הרזיה, אכלו מאכלים דלי קלוריות ולמדו על שמירת הבריאות בבתי הספר, עד שהגיע משקלם ללמטה מחמישים ק"ג.

בתוך כך פרסם המלך כי בהמשך לצו המקורי של המלך, בעוד שלושים יום מגיע יום המשקל בבית המלך וביום זה יישקלו כל תושבי הממלכה, והיה האיש אשר משקלו יגיע לחמישים ק"ג יקבל במתנה בית קבע מפואר, ולעומת זאת האיש אשר משקלו יעלה על חמישים ק"ג ייענש ויתגורר ברחוב תחת כיפת השמים. מיד ערכו חלק מתושבי הממלכה חשבון נפש עם עצמם, אלה שמשקלם היה קרוב לחמישים ק"ג החלו בהרזיה נמרצת בכל אותם שלושים הימים שנותרו, והשמנים יותר נטלו את גלולת הפלא להרזיה מיידית ומשקלם ירד פלאים אל מתחת חמישים הק"ג. לעומתם החלק האחר של תושבי הממלכה אשר התרגלו לשומן עודף ולעידונים, בזו להרזית הגוף ודבקו בעצת היועץ הראשון של המלך להמשיך לזלול, ואף האמינו להבטחתו כי גם בעתיד הוא ימשיך לספק להם מטעמים חינם לפיכך אין להם כל צורך להתגורר במבני הקבע של המלך. בהגיע יום המשקל בבית המלך קיים המלך את הבטחתו במלואה, כל איש אשר משקלו הגיע לחמישים ק"ג קיבל במתנה בית קבע מפואר ונהיה סמוך על שולחנו של המלך, לעומת זאת כל איש אשר משקלו עלה על חמישים ק"ג נענש, גורש מבית המלך והתגורר ברחוב תחת כיפת השמים כשהוא נעזב גם מיועצו הראשון של המלך.

הנמשל הוא לקב"ה שברא את עולמו ויצר את האדם עם שני יצרים: יצר הרע ויצר הטוב, לאחר מכן שיכן ה' את האדם בגן העדן עד שגבר עליו יצרו ואכל מעץ הדעת בניגוד לצו האל, בגין כך גירש הקב"ה את האדם מגן העדן וגזר עליו מיתה. בסופו של דבר לאחר שהקב"ה בחן את כל אומות העולם ה' בחר בישראל ונתן להם את התורה עם תרי"ג מצוותיה, וקבע להם את יום הדין בכדי לזרזם ולזכותם בחיי הנצח של העולם הבא. באותה שעה בא לפניו יצר הרע וביקש את רשותו של ה' להסיט את ישראל ממצוות התורה על מנת שרק אלו הראויים לכך יזכו לחיי העולם הבא, והקב"ה נתן לו את הרשות לכך. לאחר מכן בא לפני הקב"ה יצר הטוב וביקש רשות להיות עזר לישראל כנגד יצר הרע בכדי שיוכלו לעמוד כנגדו ולזכות בחיי העולם הבא, והקב"ה נתן גם לו רשות, ובנוסף לכך נתן בידיו את תרופת הפלא שהיא מצות התשובה, שנאמר: "ראה אנכי נתן לפניכם היום ברכה וקללה. את הברכה אשר תשמעו אל מצות ה'" (דברים, י"א, כ"ו-כז).

בהמשך לכך יצאו שני היצרים מלפני הקב"ה כאשר לכל אחד מהם מטרה להצליח בתפקידו, יצר הרע וחילו ארבו לאדם בכל פינה והציעו לו את מעדני העולם הזה ותאוותיו בכדי להשכיח את האדם מיום הדין, ממצוות התורה, ומן השכר הצפון לצדיק בחיי העולם הבא, דהיינו, יצר הרע יעץ לאדם: "אכול ושתו כי מחר נמות" (ישעיה, כ"ב, י"ג). לעומתו היצר הטוב וחילו ארבו לאדם בכל פינה והציעו לו בתי כנסת, ישיבות ותלמודי תורה אשר מזכירים לאדם את יום הדין, את מצוות התורה ואת השכר הצפוי לצדיקים לעתיד לבוא, דהיינו, יצר הטוב יעץ לאדם: "וזכור את בוראיך בימי בחורתיך" (קהלת, י"ב, א'), ובנוסף לכך הציע יצר הטוב לאדם את תרופת הפלא להתקרבות לקב"ה ע"י מצות התשובה.

כתוצאה מכך נוצר המצב שבו כל אדם מישראל חי עם שני יצרים מנוגדים, והקב"ה הפקיד ביד האדם עצמו את אפשרות הבחירה החופשית בינהם, יחד עם ההמלצה האלהית: "ובחרת בחיים". במציאות הבחירה החופשית לכל יש בני אדם אשר בחרו בעצת היצר הרע, אכלו, שתו והתעדנו מכל טוב ובעטו בתורה, במצוותיה ובשכרה לעתיד לבוא, ויש בני אדם אשר בחרו בעצת היצר הטוב, התפללו, למדו תורה וזכרו בכל עת את יום הדין. בזמן שבני האדם לסוגיהם התמידו בעצת יצריהם הגיע חודש אלול הוא חודש החסד והרחמים אשר בו נתן הקב"ה תזכורת לבני ישראל לפני יום הדין בראש השנה, יום אשר בו ייקבע דינם לטוב או לרע. ימי חסד אלו ניתנו מאהבת ה' את עמו על מנת שיערכו את חשבון הנפש של עצמם, הצדיקים והבינוניים בעזרת יצרם הטוב ניצלו את ימי הרחמים והסליחות ליתר הקפדה בקיום התורה והמצוות, ואף חלק מן הרשעים נתחזקו חזרו בתשובה שלמה והפכו לצדיקים גמורים ממש לפני בוא יום הדין. לעומתם הרשעים הגמורים בעזרת יצרם הרע לא ניצלו את ההזדמנות לחזרה בתשובה בטרם בוא יום הדין, אלא המשיכו בדרכם הרעה ומאסו בקיום התורה ומצוותיה ולא נענו להמלצת מלך מלכי המלכים. בהגיע יום הדין קיים הקב"ה את הבטחותיו במלואן: לצדיקים ה' נתן את כל הטוב אשר צפן להם בגן עדן ובעולם הבא, ואלו את הרשעים העניש הקב"ה וסיים את חייהם הארעיים בעולם הזה, כדבר שנאמר: "החיים והמות נתתי לפניך הברכה והקללה ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך' (דברים ל', י"ט).

ברכה וקללה במצות הצדקה:

הרמב"ם פסק בהלכותיו (מתנות עניים, פ"י, א-ב): "חייבין אנו להזהר במצות צדקה יותר מכל מצות עשה, שהצדקה סימן לצדיק זרע אברהם אבינו...לעולם אין אדם מעני מן הצדקה, ואין דבר רע ולא היזק נגלל בשביל הצדקה, שנאמר: 'והיה מעשה הצדקה שלום'. כל המרחם מרחמין עליו, שנאמר: 'ונתן לך רחמים ורחמך והרבך', וכל מי שהוא אכזרי ואינו מרחם יש לחוש ליחסו שאין האכזריות מצויה אלא בעכו"ם", דהיינו, מצות הצדקה היא סימן ההיכר של ישראל. וכן מובא בגמ': "רבי יהושע בן קרחה אומר: כל המעלים עיניו מן הצדקה כאילו עובד עבודת כוכבים, כתיב הכא (דברים, ט"ו, ט'): 'השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל' וגו', וכתיב התם (דברים, י"ג, י"ד): 'יצאו אנשים בני בליעל', מה להלן עבודת כוכבים אף כאן עבודת כוכבים" (כתובות, סח.). כלומר, הפסוק בפרשת "ראה" מכנה את הנמנע מלתת הלואה בשם "בליעל", כדרך שהתורה כינתה את אנשי העכו"ם של עיר הנידחת "בני בליעל". נמצאנו למדים מכאן שה' תובע מישראל רמה מוסרית גבוהה יותר מכל העמים, לפיכך התורה מכנה את המעלים עיניו מן הצדקה בשם "בליעל" ומשווה אותו לעובד כוכבים עם כל העונשים המשתמעים מכך. וכן פסק הרמב"ם: "והתורה הקפידה על מחשבה רעה זו וקראתו 'בליעל', והרי הוסיף הכתוב להזהיר ולצוות שלא ימנע אלא יתן, שנאמר: 'נתן תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו' וגו', והבטיח הקב"ה בשכר מצוה זו בעולם הזה, שנאמר: 'כי בגלל הדבר הזה יברכך" (שמיטה ויובל, פ"ט, ל).

וכן מובא בגמ': "שאל טורנוסרופוס הרשע את רבי עקיבא: אם אלהיכם אוהב עניים הוא מפני מה אינו מפרנסם? אמר לו: כדי שניצול אנו בהן מדינה של גיהנם, אמר לו: אדרבה, זו שמחייבתן לגיהנם!, אמשול לך משל למה הדבר דומה: למלך בשר ודם שכעס על עבדו וחבשו בבית האסורין וצוה עליו שלא להאכילו ושלא להשקותו, והלך אדם אחד והאכילו והשקהו, כששמע המלך לא כועס עליו? ואתם קרוין עבדים, שנאמר: 'כי לי בני ישראל עבדים', אמר לו ר"ע: אמשול לך משל למה הדבר דומה: למלך בשר ודם שכעס על בנו וחבשו בבית האסורין וצוה עליו שלא להאכילו ושלא להשקותו, והלך אדם אחד והאכילו והשקהו, כששמע המלך לא דורון משגר לו? ואנן קרוין בנים, דכתיב: 'בנים אתם לה' אלהיכם" (ב"ב, י.). כלומר, יסוד מצות הצדקה הוא: שנותן צדקה הוא נותן לעצמו יותר מאשר הוא נותן לעני, כדברי ר"ע: "כדי שניצול אנו בהן מדינה של גיהנם", משום שע"י מצות הצדקה האדם מוכיח כי הוא כבנו של ה' ורצונו לעשות נחת רוח לאביו שבשמים אשר ציוהו לעזור לעניים מבני ישראל אחיו. לפיכך ה' גומל חסד לנותן הצדקה כראוי ומצילו מן המיתה ומדינה של גהינום, על כן פסק הרמב"ם בהלכותיו (מתנות עניים, פ"י, א-ב): "חייבין אנו להזהר במצות צדקה יותר מכל מצות עשה, שהצדקה סימן לצדיק זרע אברהם אבינו", דהיינו, נותן הצדקה מזכיר לקב"ה את חסדי אברהם ואת הבטחות ה' לזרעו.

בנוסף לכך התורה מצוה: "כי יהיה בך אביון מאחד אחיך...נתון תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו כי בגלל בדבר הזה יברכך ה' אלהיך בכל מעשך ובכל משלח ידיך" (דברים, ט"ו, ז', י'), ופירש הרש"י: "נתון תתן לו' אפילו מאה פעמים, 'לו' בינו ובינך", דהיינו, אין שיעור למתן הצדקה משום שבכל עת שהעני נזקק לצדקה חייב כל בעל יכולת לתמוך בו. וכן פסק הרמב"ם (מתנות עניים, פ"ז, א): "מצות עשה ליתן צדקה לעניים כפי מה שראוי לעני אם היתה יד הנותן משגת". אך אם "בא העני ושאל די מחסורו ואין יד הנותן משגת נותן לו כפי השגת ידו, וכמה? עד חמישית נכסיו מצוה מן המובחר, ואחד מעשרה בנכסיו בינוני, פחות מכאן עין רעה" (מתנות עניים, פ"ז, ה). כלומר, בשונה ממצוות המעשרות במצות הצדקה תורה לא הגבילה את נותן הצדקה, ואף התורה מחייבת את נותן הצדקה לבצע את המצוה בסתר ובטוב לבב, כמובא בגמ': "אמר רבי אלעזר: גדול העושה צדקה בסתר יותר ממשה רבינו, דאילו במשה רבינו כתיב: 'כי יגורתי מפני האף והחמה', ואילו בעושה צדקה כתיב: 'מתן בסתר יכפה אף" (ב"ב, ט:), וכן מספרת הגמ': "כי הא דרבי ינאי חזייה לההוא גברא דקא יהיב זוזא לעני בפרהסיא, אמר ליה: מוטב דלא יהבת ליה מהשתא דיהבת ליה וכספתיה" (חגיגה, ה.).

על כן כתב הרש"י: "נתון תתן לו', אפילו מאה פעמים בינו ובינך" (רש"י-דברים, ט"ו, י'), וכן מצאנו שהרמב"ם פירש: "והכל לפי המעשה...שהמעלות לא יגיעו לאדם לפי גודל המעשה אלא לפי רוב מספר המעשים" (אבות, ג', ט"ו). כלומר, טוב יותר שהעשיר יחלק מאה דינר למאה עניים מאשר יתן לעני אחד מאה דינר, משום שבשעת נתינת הצדקה יצה"ר מקשה את לב הנותן באומרו: למה לך לחסר את ממונך שכל כך עמלת בו!?, וכו', לפיכך הזהירה התורה "ולא ירע לבבך". על כן ריבוי הנתינות גורם לאדם להתגבר על יצרו ובכך נתינתו נעשית בשמחה ובטוב לבב משום שיצה"ר מתייאש ממנו. וכן נאמר בגמ' (ב"ב, ט.): א"ר אלעזר: גדול המעשה (אוסף התרומות) יותר מן העושה" (נותן התרומה), משום שיצר הרע נטפל לאוסף התרומות ע"מ להכשילו במלאכתו בכדי שעל ידי זה ימנע מנדיבי ישראל לתת צדקה, דהיינו, במקום שיצה"ר יכתת רגליו למלחמה בכל פתחי הנדיבים די לו להלחם באוסף התרומות לבדו, על כן שכרו של אוסף התרומות (המעשה) גדול יותר מן התורם (העושה) משום שלפום צערא אגרא.

וכן מצאנו שאין מברכים על מצות הצדקה משום שהדבר תלוי גם בדעתו של העני משום שאם העני יסרב לקבל יש חשש לברכה לבטלה (הרשב"א), ועוד, שהברכה על המצוות צריכה להאמר מתוך שמחה והעני שמקבל צדקה לבו נחמץ עליו, לפיכך אין הברכה יכולה להעשות בשלמות. על כן בגלל שאין מברכים על מצות הצדקה, ה' בוחן כליות ולב מברך את נותן הצדקה כראוי, שנאמר: "כי בגלל בדבר הזה יברכך ה' אלהיך בכל מעשך ובכל משלח ידיך" (דברים, ט"ו, ז', י').

אגב כך נלענ"ד כי המנהג ליתן הוראת קבע בבנק לצורך קיום מצות הצדקה פוגם בשלמות כוונות מצות הצדקה, משום שהנותן בצורה זו אינו חווה את התהליך הנפשי ושיברון היצר הנגרם בעת הביצוע הישיר של מצות הצדקה, שנאמר: "נתון תתן לו...פתח תפתח את ידיך לאחיך לעניך ולאבינך בארצך", וכן "אמר רב יוסף: מצוה בו יותר מבשלוחו" (קידושין, מא.), ומובא במדרש: "וירא לכרבים תבנית יד אדם' (יחזקאל, י',ח'), א"ר אבא בשם רבי ברכיה: מי מעמיד העליונים והתחתונים? הצדקה שעושים ביד" (מד"ר, ויקרא, פרשה כו). בנוסף לכך אין הנותן הוראת קבע יודע אל נכון שמא התעשר אותו המוטב, או שמא ישנם עניים מרודים הנצרכים יותר לצדקה, ויש פעמים שאין ידוע לו בודאות לאן הלכו כספי תרומותיו. יתר על כן, העמלות המשולמות לבנק בגין הוראת הקבע מקזזות מן הצדקה וממנות את הבנקים המלווים בריבית כך שעלולה להיות "מצוה הבאה בעבירה" (סוכה, ל.). על כן הזהיר במצות הצדקה ראוי לו שיכתת את רגליו ויחלק מאה דינר למאה עניים כנ"ל, ויתקיים בו מקרא שכתוב: "כי בגלל בדבר הזה יברכך ה' אלהיך בכל מעשך ובכל משלח ידיך" (דברים, ט"ו, י'). וכן הוא הדבר בכל מצוה שבראשיתה היא צער גשמי אך בעשיתה ולאחריה היא עונג גשמי ורוחני, ולעומת זאת בעשית החטא הדבר הוא הפוך: בראשיתו הוא עונג גשמי ובאחריתו צער גשמי ורוחני.

תכלית מצות הצדקה:

העושר והעוני נמדדים לפי הרגשת המחסור של האדם, כמובא במשנה: "איזהו עשיר? השמח בחלקו" (אבות, פ"ד, משנה א), דהיינו, העשיר הוא לאו דוקא אדם אשר "מלא ביתו כסף וזהב" אלא העשיר הוא האדם המסתפק במה שיש לו, וכן להפך העני הוא אדם החש שחסר לו דבר מה. לפיכך המצוה לתת צדקה לעני היא לאו דוקא לאדם הרעב ללחם, כמובא בגמ': "תנו רבנן: 'די מחסורו' אתה מצווה עליו לפרנסו ואי אתה מצווה עליו לעשרו, 'אשר יחסר לו' (דברים, ט"ו, ח') אפילו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו. אמרו עליו על הלל הזקן שלקח לעני בן טובים אחד סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו, פעם אחת לא מצא עבד לרוץ לפניו ורץ לפניו שלשה מילין" (כתובות, סז:).

נמצאנו למדים כי תכלית מצות הצדקה היא חיזוק נפש הנותן והמקבל ומתן ביטוי מוחשי לאמונה בקב"ה, לפיכך גודל הצדקה הוא כעומק הבטחון בה' אשר ברא באופן זמני את העשיר כצינור לפיזור השפע האלהי מרצונו (צנור גימ' רצון) ואת העני ככלי ("כי לא יחדל" ר"ת כלי) לקבלת השפע האלהי, כמובא במדרש: "כי אלהים שופט זה ישפיל וזה ירים', למה דומה העולם הזה? לגלגל שבגנה: כלי חרס שבו התחתונים עולים מלאים והעליונים יורדין ריקנין. כך לא כל מי שהוא עשיר היום הוא עשיר למחר, ולא מי שהוא עני היום עני למחר, למה? שגלגל הוא בעולם" (מד"ר, שמות, פרשה ל"א). וכן כתב הרש"י: "ולא תקפץ את ידך מאחיך האביון' אם לא תתן לו סופך להיות אחיו של אביון" (דברים, ט"ו, ז'), דהיינו, "דל מעני, ולשון אביון שהוא תאב לכל דבר" (דברים, ט"ו, ד'). לפיכך פסק הרמב"ם בהלכותיו: "נותן לו בסבר פנים יפות ובשמחה ומתאונן עמו על צרתו, שנאמר: 'אם לא בכיתי לקשה יום עגמה נפשי לאביון', ומדבר לו דברי תחנונים ונחומים, שנאמר: 'ולב אלמנה ארנין" (מתנות עניים, פ"י, ד). ומאידך גיסא פסק הרמב"ם: "וכל מי שצריך ליטול וציער ודחק את השעה וחיה חיי צער כדי שלא יטריח על הצבור, אינו מת מן הזקנה עד שיפרנס אחרים משלו, ועליו ועל כל כיוצא בזה נאמר: 'ברוך הגבר אשר יבטח בה'" (מתנות עניים, פ"י, י"ט), וכן "אמר מר זוטרא: אפילו עני המתפרנס מן הצדקה, יעשה צדקה" (גיטין, ז:), משום שמצות הצדקה מבטאת את האמונה שהכל שייך לה' יתברך וכולם פועלים על פי מצוותיו בין עשיר ובין עני, וכן אמר דוד המלך ע"ה: "כי ממך הכל ומידך נתנו לך" (דבה"י-א, כ"ט, י"ד).

משל למה הדבר דומה: לראובן שהיה עני מרוד כי דרכו לא צלחה במסחר ולא מצאה ידו פרנסה אחרת, לכן נאלץ ראובן לפשוט יד ובנפשו יביא לחמו. פעם אחת פגש ראובן בעשיר גדול בשם אליהו, הושיט את ידו אליו בבכיה ואמר לו: אין בביתי אפילו פת לחם אנא פרנסני נא מאשר חננך ה'. נכמרו רחמיו של אליהו העשיר התכופף לעבר ראובן העני ולחש לו: אתן לך חנות במתנה, אקנה לך סחורה ואפנה אליך קונים, בכדי שתתעשר ולא תצטרך לבריות ובלבד שתהא ידך פתוחה לעניים. שמח ראובן העני והסכים מיד להצעתו של אליהו. באותה שעה הלביש אליהו את ראובן בחליפה יקרה ונתן לו ולבני ביתו כסף למאכל ולמשתה ברווח, וכן נתן לראובן העני חנות מסחר במרכז העיר, והוסיף ומלא את חנותו בסחורה הנדרשת ואף הפנה אליו לקוחות רבים. לאחר כמה שנים העשיר ראובן ונהיה לעשיר הכי גדול באותה המדינה ואליהו עבר לארץ אחרת לגור שם. פעם אחת רצה בנו של אליהו לצאת לארצו של ראובן שהתעשר, אמר לו אביו: בני, בבואך לארצו של ראובן הצג את עצמך כבנו העני של אליהו ובקש מראובן העשיר הגדול צדקה. הגיע בנו של אליהו לארמונו של ראובן ובקש ממנו צדקה כפי שהבטיח לאביו לעשות, אך ראובן התעלם מפנייתו וכפר בטובה שהרעיף עליו אליהו. כשחזר בנו של אליהו לבית אביו וסיפר לו את המעשה כעס אליהו על ראובן אשר שכח את כל הטובה אשר עשה עמו ולא עמד בהבטחתו. הנמשל הוא לאדם שנולד ערום ועריה וחסר כל, והקב"ה ברוב חסדיו מעמידו על רגליו, מלבישו, ונותן לו פרנסה ועושר, ובלבד שלא יקפוץ את ידיו מן הצדקה. לפיכך כאשר האדם המעלים עיניו מן הצדקה הקב"ה כועס עליו ומחשיבו כאילו היה עובד עבודת כוכבים, על כן פסק הרמב"ם (מתנות עניים, פ"י, א): "חייבין אנו להזהר במצות צדקה יותר מכל מצות עשה, שהצדקה סימן לצדיק זרע אברהם אבינו, שנאמר: 'כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו לעשות צדקה', ואין כסא ישראל מתכונן ודת האמת עומדת אלא בצדקה, שנאמר: 'בצדקה תכונני". לפיכך לא די לתת צדקה לעני אלא "נותן לו בסבר פנים יפות ובשמחה" (מתנות עניים, פ"י, ד), דהיינו, בבוא האדם ליתן צדקה הוא צריך לשמוח בליבו כאילו קנה שרשרת זהב משובצת יהלומים במחיר פרוטה, לפי שהצדקה מצילה ממות בעוה"ז ומזכה את האדם לחיי העוה"ב. יתרה מזאת אמרו חז"ל: "האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיה בני או שאהיה בן העולם הבא, הרי זה צדיק גמור" (פסחים, ח.), דהיינו, משום שהנותן צדקה מתוך אמונה ובטחון בה' ובדברי חז"ל, ואינו מתחרט על הצדקה שעשה אם לא תבוא לו אותה הטובה שבקש הרי הוא מקיים את מצות הצדקה לשם שמים, ועל כן מצות הצדקה מעלה אותו לדרגת "צדיק גמור". וכן מובא בגמ' (חולין, סג.): "אמר רב יהודה: 'החסידה' זו דיה לבנה, למה נקרא שמה חסידה? שעושה חסידות עם חברותיה (במזונות)", דהיינו, התורה מעלה את הדיה הלבנה לדרגת "חסידה" משום שהדיה הלבנה עושה חסד עם חברותיה בכך שהיא חולקת מרצונה את האוכל המיועד לה עם חברותיה. לעומת זאת העכברים הקוראים לחבריהם לאכול מן התבואה שאינה שלהם נקראים "עכברי רשיעי" (תוס', ב"מ, מ., ד"ה: וכי מה).

תכלית מצות המעשר:

בהמשך פרשת ראה התורה מצוה גם על מצות המעשר: "עשר תעשר את כל תבואת זרעך היצא השדה שנה שנה" (דברים, י"ד, כ"ב), דהיינו, התורה מצוה על האיכר לתת לכהנים תרומה ומעשר ללויים, ועל ידי זה זוכה האיכר להידבק באנשי הקודש שהם: עובדי המקדש ושומריו, ולקבל מהם את ברכותיהם הרוחניות להצלחתו, וע"י כך משתלבים אנשי האדמה והגשמיות עם אנשי הרוח. בנוסף לכך מצוה התורה על האיכר לתת גם מעשר עני, דהיינו, בנוסף להתחברותו לקדושה העליונה, מצווה האיכר להתחבר גם לרבדים החלשים שבחברה שהם: העני, הגר, היתום והאלמנה כדי להאכילם ולהשביעם. כלומר, תכלית מצות המעשר היא: האמונה שהכל שייך לה' יתברך ועל פי מצוותיו מבטל האיכר העשיר את "האני" שבתוכו באמצעות מתן מעשרות שדהו לאחרים, ובכך גורם האיכר להתחברותם של כלל ישראל לקדושה. נמצאנו למדים כי הנותן מעשרותיו כראוי מבצע מצוה גשמית ורוחנית גדולה, לפיכך למרות ש"שכר מצוה בהאי עלמא ליכא" (קידושין, לט:), במצות המעשר הבטיח הקב"ה לישראל שכר גשמי גם בעוה"ז ואף התיר לנסותו בה, כמובא בגמ': "עשר תעשר', עשר בשביל שתתעשר, אשכחיה רבי יוחנן לינוקא דריש לקיש, אמר ליה: אימא לי פסוקיך! אמר ליה: 'עשר תעשר', אמר ליה: ומאי 'עשר תעשר'?, אמר ליה: עשר בשביל שתתעשר. אמר ליה: מנא לך? אמר ליה: זיל נסי. אמר ליה: ומי שרי לנסוייה להקב"ה? והכתיב: 'לא תנסו את ה, אמר ליה: הכי אמר רבי הושעיא: חוץ מזו, שנאמר: 'הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ויהי טרף בביתי ובחנוני נא בזאת אמר ה' צבאות אם לא אפתח לכם את ארובות השמים והריקותי לכם ברכה עד בלי די' (מלאכי, ג', י'), מאי 'עד בלי די'? אמר רמי בר חמא אמר רב: עד שיבלו שפתותיכם מלומר די" (תענית, ט.), וכן נאמר במשנה: מעשרות סיג לעושר" (אבות, ג', י"ג).

אמנם לאחר שחרב בית המקדש אין ישראל יכולים לעלות אל הקודש ע"מ לקיים את אכילת המעשר השני בירושלים, אלא ישראל נאלצים להסתפק בפדיון "סמלי" על פרוטה. אך לעומת זאת המצוה לתת את המעשר עני בדרך של מצות צדקה שרירה וקיימת לעולמים ואף מתן שכרה בצדה, שנאמר: "ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך ואכלו ושבעו למען יברכך ה' אלהיך בכל מעשה ידך אשר תעשה" (דברים, י"ד, כ"ט), ופירש הרש"י: "ארבעה שלי כנגד ארבעה שלך: בנך ובתך ועבדך ואמתך, אם אתה משמח את שלי אני משמח את שלך" (דברים, ט"ז, י"א).

עניה סוערה:

הפטרת פרשת ראה פותחת בפסוק: "עניה סערה לא נחמה הנה אנכי מרביץ בפוך אבניך ויסדתיך בספירים" (ישעיה, נ"ד, י"א), דהיינו, הנביא ממשיל את ירושלים לאשה עניה ורועדת כברוח סערה אשר אין לה מי שינחמה, לפיכך ה' מבטיח להעשירה עד שאף את רצפתה הוא ירצץ באבני נופך. משום שישראל בגלותם נמשלים ליהלומים המצויים בתוך הבוץ וכל שנותר הוא להוציאם מן הבוץ ולנקותם ע"מ להחזירם לערכם הראוי. בהמשך ההפטרה הנביא מבטיח לישראל נחמה ותשועה גדולה בזכות מצות הצדקה, שנאמר: "בצדקה תכונני רחקי מעשק כי לא תיראי וממחתה כי לא תקרב אליך.... כל כלי יוצר עליך לא יצלח וכל לשון תקום אתך למשפט תרשיעי", וכן נאמר בגמ': "תניא ר"י אומר: גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה, שנאמר: 'כה אמר ה' שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבא" (ב"ב, י.). לפיכך נקראת הפטרה זו תמיד או בר"ח אלול או בשבת שלפני ר"ח אלול ע"מ להכין את ישראל לגאולה הקרובה בתשרי, כפי שאמרו חז"ל: "בניסן נגאלו ובתשרי עתידין להגאל" (ר"ה, יא.), דהיינו, לאחר חודש הצדקה והתשובה עתיד ה' לגאול את ישראל, כנרמז בגמ': "זכו - עם ענני שמיא, לא זכו - עני ורוכב על חמור" (סנהדרין, צח.). כלומר, אם כלל ישראל יהיו זכאים הקב"ה יגאלם בדרך נס בחודש ניסן שהוא חודש הנסים שמעל הטבע, כמאמר הרש"י: "מקדש העתיד שאנו מצפין בנוי ומשוכלל הוא יגלה ויבוא משמים" (סוכה, מא.). אך אם כלל ישראל לא יהיו זכאים הקב"ה יגאלם בחודש תשרי בדרך טבעית, וזאת בזכות התשובה והצדקה לעניים הנעשים במרוכז בחודש אלול, וכן פסק הרמב"ם בהלכותיו (מתנות עניים, פ"י, א): "ואין כסא ישראל מתכונן ודת האמת עומדת אלא בצדקה, שנאמר: 'בצדקה תכונני', ואין ישראל נגאלין אלא בצדקה, שנאמר: 'ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה", ואין ישראל נגאלין אלא בתשובה" (תשובה, פ"ז, ה). כלומר, בזכות הצדקה והתשובה יחדיו עתידין ישראל להגאל במהרה ע"י "המלך המשיח" (הרמב"ם, מלכים, פי"א, א) בונה המקדש.

לסיכום:

נמצאנו למדים מן האמור לעיל כי ראית תוצאות המעשים בעבר מהוה כתמרור אזהרה לישראל, דהיינו, נסיון העבר של ישראל מהוה את התשתית הבטוחה לבחירת הטוב והברכה שבקיום המצוות. וכן מצאנו שעיקר תכליתן של מצוות הצדקה והמעשרות נועדו למחשת אמונתו של האדם בבורא עולם היוצר והנותן לכל מטובו בחסד, על כן קיום מצוות מתן הצדקה והמעשרות מתוך האמונה שהכל שייך לקב"ה גורמת לליכוד ולחיבור בין מרכיבי כלל ישראל עם תורת ישראל והקב"ה, משום שהאמונה בה' היא יסוד כל המצוות כמובא בגמ': "בא חבקוק והעמידן על אחת, שנאמר (חבקוק, ב', ד'): 'וצדיק באמונתו יחיה" (מכות, כד.). לפיכך שכרם של מצוות מתן המעשרות והצדקה הוא גם בעולם הזה, כאמור בגמ': "עשר בשביל שתתעשר" (שבת, קי"ט.), "וצדקה תציל ממות" (שבת, קנ"ו:), "כל הנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות והמפייסו בדברים מתברך בי"א ברכות" (ב"ב, ט:), ובנוסף לכך "גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה, שנאמר: 'כה אמר ה' שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבא" (ב"ב, י.). לעומת זאת "כל המעלים עיניו מן הצדקה כאילו עובד עבודת כוכבים, כתיב הכא (דברים, ט"ו, ט'): 'השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל' וגו', וכתיב התם (דברים, י"ג, י"ד): 'יצאו אנשים בני בליעל', מה להלן עבודת כוכבים אף כאן עבודת כוכבים" (כתובות, סח.). כלומר, הפסוק בפרשת "ראה" מכנה את הנמנע מלתת הלואה בשם "בליעל", כדרך שהתורה כינתה את אנשי העכו"ם של עיר הנידחת "בני בליעל", ע"מ ללמדנו קל וחומר: אם מספר מועט של "בני בליעל" הצליחו לסחוף עיר שלמה בתעמולה שקרית לעבוד עבודה זרה, כל שכן שאת אמת התורה והאמונה בה' יכול כל אדם לקלוט ואף להפיץ ולזכות את עצמו ואת הרבים, על כן "כל המעלים עיניו מן הצדקה כאילו עובד עבודת כוכבים" משום שבהתעלמותו הוא מבטא כפירה במצות התורה ובהבטחתה, שנאמר: "כי יהיה בך אביון מאחד אחיך...נתון תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו כי בגלל בדבר הזה יברכך ה' אלהיך בכל מעשך ובכל משלח ידיך" (דברים, ט"ו, ז', י'). וכן פסק הרמב"ם (מתנות עניים, פ"י, א): "חייבין אנו להזהר במצות צדקה יותר מכל מצות עשה, שהצדקה סימן לצדיק זרע אברהם אבינו, שנאמר: 'כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו לעשות צדקה', ואין כסא ישראל מתכונן ודת האמת עומדת אלא בצדקה, שנאמר: 'בצדקה תכונני". לפיכך קריאת פרשת "ראה" (ר"ת: ראה אלול הגיע) לפני ר"ח אלול נועדה לעורר את ישראל להישיר מבט קדימה לעבר הגאולה, ולהתחזק בתורה ובמצוות הצדקה והתשובה בחודש הרחמים אשר אחריו מגיע יום הדין, "כי צדיק ה' צדקות אהב ישר יחזו פנימו" (תהלים, י"א, ז').

יה"ר שנזכה כולנו לראות בראיה נכונה ומפוקחת את מצוות התורה, ונזכה לשבר את יצר הממון בכדי להגיע חזקים ושלמים באמונה ובבטחון בה' ביום הדין, ויתקיים בנו מקרא שכתוב: "בימים ההם ובעת ההיא אצמיח לדוד צמח צדקה ועשה משפט וצדקה בארץ" (ירמיה, ל"ג, ט"ו), "כה אמר ה' שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבוא וצדקתי להגלות" (ישעיה, נ"ו, א').

העל"ח רפאל ב"ר אשר חגבי (חגי רפי)


תגובות[עריכה]

תודה וכל הכבוד על המילים החשובות לפני חודש אלול !

-- ERAN ISHAY, 2012-08-15 22:30:44

מקורות[עריכה]

על-פי מאמר של רפאל בר אשר חגבי שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2006-10-21.


דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.

קיצור דרך: tnk1/messages/sofrim_hagay_mxjva_29