ביאור:פרשת צו שבת שושן פורים: כדאי להתחפש?

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

פרשת צו שבת שושן פורים: כדאי להתחפש? / מוטי לקסמן

בפרשת השבוע, פרשת "צַו", ממשיך הכתוב לעסוק בהקרבת קרבנות בבית המקדש, כהמשך לפרשה הקודמת, פרשת "וַיִּקְרָא", שעוסקת, כזכור, בעיקר בנסיבות השונות להבאת קרבן. בפרשת "צַו", המיקוד הוא בכוהנים העוסקים במלאכה.

בהבאת קרבנות דנו כבר, ואף ביטאנו עמדה כלפי התהליך. לכן, איננו מתכוונים לעסוק בכך שוב השבוע.

לעומת-זאת, השבת חל שושן פורים ומיום רביעי עטויה הארץ במסכות ותחפושות וחגיגות.

נעסוק, אפוא הפעם, בפורים, בתחפושות. ליתר דיוק, בתחפושות המתוארות במקרא.

מהי "התחפשות"?

אפשר להגדירה כך: "שינוי המראה העצמי או של הזולת באמצעים שונים שלא יכירוהו" (1).

זה התהליך, אבל, המשמעות היא מורכבת יותר. אפשר, למשל, למצוא במקומות שונים שהתחפשות מבטאת בהרבה מקרים רצונות, שאיפות או חלומות, מוסתרים או אף כאלה שהאדם לא תמיד מודע להם. במינוח אחר, תחפושת מוציאה לאור, לעתים, זהויות חבויות באדם.

בכלל ההתחפשויות ניתן להבחין בשתי משמעויות: "הסתרת זהות" או "העמדת פנים".

בשלב הראשון נעיין במספר התחפשויות המתוארות במקרא, בשלב השני נדון בהשלכות אחדות.

הסתרת הזהות:

יעקב מתחפש לעשו (2): היוזמה להתחפשות זו באה מרבקה האם השומעת על כוונתו של יצחק האב לברך את עשו. היא מעונינת שיצחק יברך את יעקב ולא את עשו. ולמרות חששותיו של יעקב היא מצליחה לשכנעו להתחפש ולהופיע בפני יצחק כעשו. אמנם יש הרואים בכך מימוש ההודעה האלוהית לרבקה בעת הריונה (3). אבל, הכתוב במקרא, לפחות בתחילה, מבקר את ההתחפשות הזו של יעקב כדי לזכות בברכת האב יצחק (4).

תמר מתחפשת לזונה (5): תמר מתאלמנת משני בניו הבוגרים של יהודה ונותרת עגונה. היא מחכה להתבגרות האח השלישי, אבל יהודה האב אינו ממהר להציע לבן הזקונים שלו את תמר (6). האלמנה עושה מעשה: היא מתחפשת לזונה כדי לחיות זרע מיהודה חָמִיהָ. יהודה אכן שוכב עם כלתו, בחשבו שהיא זונה זרה. תמר נכנסת להריון, וכל הסיפור מתגלה.

התגובה להתנהגות תמר היא חיובית באופן מפורש וזאת בשני מובנים: א. יהודה עצמו מודה שתמר צדקה (7). ב. אחד הבנים של תמר ויהודה, לפי הסיפור המקראי, הוא האב הקדמון של דוד המלך (8).

שאול מתחפש בבואו אל בעלת-האוב (9): שאול עומד בפני מלחמה עם הפלשתים. פניותיו אל אלוהים לסעד אינן נענות [10]. שאול חרד מהמלחמה עם פלשתים, כך הוא מגיע מחופש אל בעלת-אוב, כי הוא עצמו אסר על פעילות בעלי-האוב [11]. ההתייחסות למעשה ההתחפשות של שאול היא מורכבת. מצד אחד באה בעלת האוב אל שאול בטענה קשה: "וַתִּזְעַק בְּקוֹל גָּדוֹל וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל שָׁאוּל לֵאמֹר לָמָּה רִמִּיתָנִי וְאַתָּה שָׁאוּל" (שמ"א כח, יב). מצד שני היא מרחמת עליו ומכינה לו ארוחה מלאה [12]. אבל, בסך הכל, שאול הוא מתואר כאן כאדם נואש ובודד, שמעשה ההתחפשות משקף אותו.

===

עד כאן, שלוש דוגמאות להסתרת זהות. במקרא אפשר למצוא גם סוג אחר של "התחפשות", העמדת פנים, כלומר, הדמות אינה מסתירה את זהותה אבל היא מעמידה פנים כבעלת תכונה או אופי אחרים, להלן מספר דוגמאות.

===

העמדת פנים

קין אינו אחראי על הבל [13]: לאחר רצח הבל על-ידי קין, קין מעמיד פנים, כאילו אינו יודע על כך דבר: "וַיֹּאמֶר לֹא יָדַעְתִּי הֲשֹׁמֵר אָחִי אָנֹכִי" (ברא' ד, ט). הסיפור המקראי מעלה יחס ביקורתי מאוד. ברור שהעמדת הפנים הזו הנה רק פן, כמעט לא חשוב, לעומת מעשה הרצח שהוא מגונה גם בשל התעלמות קין מאזהרת אלוהים בפני הסכנה [14].

אברהם ויצחק מציגים את נשותיהם כאחיותיהם [15]: אברהם ויצחק החוששים לחייהם, מבקשים מנשותיהם (שרה ורבקה בהתאמה) שהן תעמדנה פנים כאילו כל אישה היא אחות של האיש. מסגרת סיפורית זו חוזרת שלוש פעמים, פעמיים בין אברהם ושרה, ופעם בן יצחק לרבקה.

הסיפור, בשלושת מופעיו, מעלה ביקורת חמורה.

א. המניע "להקריב" את גוף ורגשות האישה למען חיי הגבר, לא יכול להתקבל באופן חיובי [16].

ב. אבל גם בסיפור עצמו מושמעת ביקורת מפי המלכים [17].

אכן, העמדות-פנים שאינן מוסיפות כבוד לדמות אבותינו.

דוד משים עצמו משוגע [18]: דוד, לאחר נצחונו על גולית וקנאת שאול בו, נמלט לתחום השלטון של אכיש מלך גת. לאחר שעבדי אכיש מזהים אותו דוד חרד לגורלו [19]. דוד בוחר להעמיד פני משוגע כדי להינצל [20].

במקרא אין התייחסות להעמדת פנים זו.

מצד אחד, אדם בסכנת-חיים לא יגונה על כל מעשה שייעשה כדי להימלט מן הסכנה, ומבחינה זו אין לשלול את התנהגות דוד. מצד שני, הנסיבות בהן מסתתר דוד אצל אויבי ישראל אינה מוסיפה מעלה לדמותו של דוד.

אם-כן, ראינו לקט של אירועי התחפשות שיש בהם הסתרת זהות או העמדת פנים. חלקם גונו בסיפור המקראי עצמו, אחרים ניתנים לביקורת מבחינה של הקורא.

ויש גם התחפשויות שזוכות לשבח.

אכן, עצם ההתחפשות או העמדת הפנים אין בהן חיוב או שלילה, השאלה היא ההקשר והמטרה.

וכך גם במציאות החיים, ולא רק בפורים.

אם נסתכל מסביב וגם לתוך עצמנו, נוכל לזהות, ללא מאמץ התחפשויות והעמדות פנים לרוב.

האמנם הן מאופיינות תמיד כחיוביות וראויות לשבח???

<><><><><>

הערות ומראה מקום

(1) עפ"י י' כנעני, אוצר הלשון העברית, ירושלים–תל-אביב תשכ"ד, עמ' 1429–1430

(2) בראשית כז, ה–כז.

(3) "כי היתה בוטחת במה שאמר לה הקדוש ברוך הוא 'וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר'" (רשב"ם לברא' כז, יג).

(4) "וַיֶּחֱרַד יִצְחָק חֲרָדָה גְּדֹלָה עַד מְאֹד [...] וַיֹּאמֶר בָּא אָחִיךָ בְּמִרְמָה וַיִּקַּח בִּרְכָתֶךָ" (ברא' כז, לג...לה). נא לשים-לב, הסופר המקראי אינו מסתפק בתגובתו הרגשית של יצחק, אלא אף שם בפיו גינוי מפורש, בכנותו את המעשה 'בְּמִרְמָה'.

(5) בראשית לח, א–כו.

(6) "כִּי רָאֲתָה כִּי גָדַל שֵׁלָה וְהִוא לֹא נִתְּנָה לוֹ לְאִשָּׁה" (ברא' לח, יד2).

(7) "וַיֹּאמֶר צָדְקָה מִמֶּנִּי כִּי עַל כֵּן לֹא נְתַתִּיהָ לְשֵׁלָה בְנִי" (ברא' לח, כו).

(8) "וְאֵלֶּה תּוֹלְדוֹת פָּרֶץ פֶּרֶץ הוֹלִיד אֶת חֶצְרוֹן. וְחֶצְרוֹן הוֹלִיד אֶת רָם וְרָם הוֹלִיד אֶת עַמִּינָדָב. וְעַמִּינָדָב הוֹלִיד אֶת נַחְשׁוֹן וְנַחְשׁוֹן הוֹלִיד אֶת שַׂלְמָה. וְשַׂלְמוֹן הוֹלִיד אֶת בֹּעַז וּבֹעַז הוֹלִיד אֶת עוֹבֵד. וְעֹבֵד הוֹלִיד אֶת יִשָׁי וְיִשַׁי הוֹלִיד אֶת דָּוִד" (רות ד, יח–כב).

(9) שמ"א כח, א–כה.

[10] "וַיִּקָּבְצוּ פְלִשְׁתִּים וַיָּבֹאוּ וַיַּחֲנוּ בְשׁוּנֵם וַיִּקְבֹּץ שָׁאוּל אֶת כָּל יִשְׂרָאֵל וַיַּחֲנוּ בַּגִּלְבֹּעַ. וַיַּרְא שָׁאוּל אֶת מַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים וַיִּרָא וַיֶּחֱרַד לִבּוֹ מְאֹד. וַיִּשְׁאַל שָׁאוּל בַּה' וְלֹא עָנָהוּ יְקֹוָק גַּם בַּחֲלֹמוֹת גַּם בָּאוּרִים גַּם בַּנְּבִיאִם" (שמ"א כח, ד–ו).

[11] "שָׁאוּל אֲשֶׁר הִכְרִית אֶת הָאֹבוֹת וְאֶת הַיִּדְּעֹנִי מִן הָאָרֶץ" (שמ"א כח, ט).

[12] "וְעַתָּה שְׁמַע נָא גַם אַתָּה בְּקוֹל שִׁפְחָתֶךָ וְאָשִׂמָה לְפָנֶיךָ פַּת לֶחֶם וֶאֱכוֹל וִיהִי בְךָ כֹּחַ כִּי תֵלֵךְ בַּדָּרֶךְ. וַיְּמָאֵן וַיֹּאמֶר לֹא אֹכַל וַיִּפְרְצוּ בוֹ עֲבָדָיו וְגַם הָאִשָּׁה וַיִּשְׁמַע לְקֹלָם וַיָּקָם מֵהָאָרֶץ וַיֵּשֶׁב אֶל הַמִּטָּה. וְלָאִשָּׁה עֵגֶל מַרְבֵּק בַּבַּיִת וַתְּמַהֵר וַתִּזְבָּחֵהוּ וַתִּקַּח קֶמַח וַתָּלָשׁ וַתֹּפֵהוּ מַצּוֹת. וַתַּגֵּשׁ לִפְנֵי שָׁאוּל וְלִפְנֵי עֲבָדָיו וַיֹּאכֵלוּ וַיָּקֻמוּ וַיֵּלְכוּ בַּלַּיְלָה הַהוּא" (שמ"א כח, כב–כה).

[13] בראשית ד, ג–טו.

[14] "הֲלוֹא אִם תֵּיטִיב שְׂאֵת וְאִם לֹא תֵיטִיב לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ וְאַתָּה תִּמְשָׁל בּוֹ [...]

וַיֹּאמֶר מֶה עָשִׂיתָ קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי מִן הָאֲדָמָה. וְעַתָּה אָרוּר אָתָּה מִן הָאֲדָמָה אֲשֶׁר פָּצְתָה אֶת פִּיהָ לָקַחַת אֶת דְּמֵי אָחִיךָ מִיָּדֶךָ. כִּי תַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה לֹא תֹסֵף תֵּת כֹּחָהּ לָךְ נָע וָנָד תִּהְיֶה בָאָרֶץ" (ברא' ד, ז...י, יא–יב).

[15] בראשית יב, י–כ; כ, א–יח; כו, ו–יא.

[16] "הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אִשָּׁה יְפַת מַרְאֶה אָתְּ: וְהָיָה כִּי יִרְאוּ אֹתָךְ הַמִּצְרִים וְאָמְרוּ אִשְׁתּוֹ זֹאת וְהָרְגוּ אֹתִי וְאֹתָךְ יְחַיּוּ. (יג) אִמְרִי נָא אֲחֹתִי אָתְּ לְמַעַן יִיטַב לִי בַעֲבוּרֵךְ וְחָיְתָה נַפְשִׁי בִּגְלָלֵךְ" (ברא' יב, יא–יג).

[17] "וַיִּקְרָא פַרְעֹה לְאַבְרָם וַיֹּאמֶר מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לִּי לָמָּה לֹא הִגַּדְתָּ לִּי כִּי אִשְׁתְּךָ הִוא. לָמָה אָמַרְתָּ אֲחֹתִי הִוא וָאֶקַּח אֹתָהּ לִי לְאִשָּׁה וְעַתָּה הִנֵּה אִשְׁתְּךָ קַח וָלֵךְ" (ברא' יב, יח–יט).

"וַיִּקְרָא אֲבִימֶלֶךְ לְאַבְרָהָם וַיֹּאמֶר לוֹ מֶה עָשִׂיתָ לָּנוּ וּמֶה חָטָאתִי לָךְ כִּי הֵבֵאתָ עָלַי וְעַל מַמְלַכְתִּי חֲטָאָה גְדֹלָה מַעֲשִׂים אֲשֶׁר לֹא יֵעָשׂוּ עָשִׂיתָ עִמָּדִי. וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ אֶל אַבְרָהָם מָה רָאִיתָ כִּי עָשִׂיתָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה" (ברא' כ, ט–י).

"וַיִּקְרָא אֲבִימֶלֶךְ לְיִצְחָק וַיֹּאמֶר אַךְ הִנֵּה אִשְׁתְּךָ הִוא וְאֵיךְ אָמַרְתָּ אֲחֹתִי הִוא וַיֹּאמֶר אֵלָיו יִצְחָק כִּי אָמַרְתִּי פֶּן אָמוּת עָלֶיהָ. וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ כִּמְעַט שָׁכַב אַחַד הָעָם אֶת אִשְׁתֶּךָ וְהֵבֵאתָ עָלֵינוּ אָשָׁם" (ברא' כו, ט–י).

[18] שמ"א כא, יא–טז.

[19] "וַיָּשֶׂם דָּוִד אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בִּלְבָבוֹ וַיִּרָא מְאֹד מִפְּנֵי אָכִישׁ מֶלֶךְ גַּת" (שמ"א כא, יג).

[20] "וַיְשַׁנּוֹ אֶת טַעְמוֹ בְּעֵינֵיהֶם וַיִּתְהֹלֵל בְּיָדָם <ויתו> וַיְתָיו עַל דַּלְתוֹת הַשַּׁעַר וַיּוֹרֶד רִירוֹ אֶל זְקָנוֹ:

וַיֹּאמֶר אָכִישׁ אֶל עֲבָדָיו הִנֵּה תִרְאוּ אִישׁ מִשְׁתַּגֵּעַ לָמָּה תָּבִיאוּ אֹתוֹ אֵלָי. חֲסַר מְשֻׁגָּעִים אָנִי כִּי הֲבֵאתֶם אֶת זֶה לְהִשְׁתַּגֵּעַ עָלָי הֲזֶה יָבוֹא אֶל בֵּיתִי" (שמ"א כא, יד–טז).

[21]. יש דוגמאות נוספות, אבל קוצר המצע הנוכחי אפשר לדון רק בחלקן.

מקורות

על-פי מאמר של motinue שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2008-03-20.

דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.

קיצור דרך: tnk1/messages/prqim_t0306_0