לדלג לתוכן

ביאור:פרשת נח - הבריאה החוזרת, הבריאה האנושית כתשתית לחיי אנוש

לא בדוק
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


פרשת נֹחַ: הבריאה החוזרת, הבריאה האנושית כתשתית לחיי אנוש, תשס"ט / מוטי לקסמן

פרשת השבוע, פרשת נֹחַ, היא פרשה סוערת ורטובה מאוד.

הפעם נותיר את התופעות בטבע לטבע, ונדון בשאלה שמתעוררת למקרא הכתוב בפרשה.

כתוב: "שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם" (בראשית ט, ו). פסוק זה מעורר שאלה בסיסית.

הכתוב בפסוק קובע נחרצות שאין לנהוג באלימות שתוצאתה מוות. השאלה היא, מדוע אמירה זו מופיעה רק עתה?

הנה הרקע לשאלה.

לפי המקובל, חלפו כבר עשרה דורות לאחר האדם הראשון (1). האנושות רבתה והתפתחה: האדם כבר למד לעסוק בחקלאות (2); גם בחרושת בסיסית (3). אפילו במוסיקה החלו בני האדם להתבטא (4). אבל עדיין אין אמירה כנגד אלימות, כנגד הרג אדם.

יתר-על-כן, הרג ורצח כבר אירעו (5), אבל קביעת חוק, צו או כלל האוסר רצח לא הופיע.

והנה, דווקא כעת לאחר האלימות המוחלטת, השמדת כל העולם במבול (6), מופיע הכלל, החוק או, אם תרצו, הצו האלוהי: "שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם" (בראשית ט, ו).

איך ניתן להבין זאת?

לטענתנו, יש קשר בין צו זה לסיפור בריאה.

נפתח, אפוא, בדיון קצר בסיפורי בריאה; כתבנו "סיפורי בריאה" כי ישנם מספר סיפורים.

סיפור הבריאה הראשון מתחיל בפתח חומש בראשית, זהו סיפור הבריאה המלא והשלם, גם הידוע ביותר: "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ" (בראשית א, א) (7).

סיפור הבריאה השני מתחיל באמירה: "אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם בְּיוֹם עֲשׂוֹת ה' אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם" (בראשית ב, ד). סיפור בריאה זה אינו מפרט את בריאת השמיים והארץ, הם כבר נתונים, ועליהם נוצרים האדם, המים, הצמחייה ובעלי החיים (8).

אנו טוענים שגם בפרשת נח מצוי סיפור בריאה, סיפור בריאה שלישי.

אמנם אין כאן תיאור של בריאה מחודשת, אבל לאחר שהושמד כל אשר היה על פני הארץ, צריך להתחיל מבראשית.

שרידים מבעלי-החיים ומהאדם היו בתיבה, ועליהם להתחיל להתרבות. והנה, לשון הכתוב בסיפור המבול מזכירה את הכתוב בסיפור הבריאה הראשון (9) וכך גם לגבי האדם [10].

לא רק לגבי ההתרבות גם מערכת היחסים בין בני האדם לבעלי החיים מופיעה באופן דומה בשני הסיפורים [11]. כך גם לציון מעמד האדם בעולם כצלם אלוהים [12].

אם-כן, איך ניתן להבין שאיסור הרג מופיע רק בתהליך "הבריאה השלישי"?

סיפור הבריאה הראשון הוא מודל אידיאלי של עולם, מעין נוסחה ליצירת עולם טהור בו הכל מסודר וטוב; אכן "טוֹב" נאמר על הנברא, שבע פעמים. בתמונת עולם כזו, תמונת-עולם אלוהית, אין מקום לרע וודאי לא להרג.

בסיפור הבריאה השני, עדיין קיימת התקווה לסדר קוסמי של האדם בגן-עדן, תקווה שלא מתממשת, לאחר תום הבריאה בגלל פעילות האדם, שמביאה לגירושו מגן העדן.

סיפור "הבריאה השלישי" כולו בתחום האדם, במציאות האנושית.

חלפו כבר עשרה דורות, האדם התפתח אבל העולם אינו עולם טהור בו הכל מסודר וטוב. בעולם יש גם רוע האדם. אמנם התקדם, גם הרוע גבר, גבר מאוד: "וַיַּרְא ה' כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם" (שם, ה).

המספר המקראי מתאר את האלוהים כבורא שמתאכזב מתפקוד האדם: "וַיִּנָּחֶם ה' כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ" (בראשית ו, ו). אכזבה זו מביאה להחלטה להשמיד את כל אשר על פני הארץ: "וַיֹּאמֶר ה' אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמָיִם כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם" (שם, ז).

לכאורה המטרה, הציפייה היא שבעקבות "ניקוי" זה, יתפתח עולם חדש, מוסרי וטוב.

אלא שציפייה זו, ברור, שאינה ריאלית.

ובהתאם, הפעם אין אשליות: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל לִבּוֹ לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו וְלֹא אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת כָּל חַי כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי" (בראשית ח, כא).

אם-כן, אין לסמוך על בני האדם עצמם. צריך לקבוע כללים, כללים למניעת רע, שרק העובר עליהם ייפגע.

עצוב?

לטעמי לא. המציאות הריאלית של בני האדם היא שיש ביניהם כאלה שתפקוד ערכי, שמעשה מוסרי אינם קוד התנהגות בשבילם.

אבל, אין זה אומר שבגללם יש לפגוע בכולם.

לא.

כדי להמעיט את הרע, באו כללי המוסר, והראשון שבהם הוא קדושת חיי אדם, חייו של כל אדם בכל מקום וזמן: "שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם" (בראשית ט, ו).

מכאן, אין זה מקרה שהצו האוסר על פגיעה באדם מופיע רק כעת לאחר "הבריאה השלישית".

זאת אומרת, שלאחר שנמוגה האשליה למציאות של גן-עדן, והסתבר שבני האדם חיים בעולם ויש גם רוע, אזי צריך בהתארגנות חברתית על בסיס כללי מוסר.

זו אינה נסיגה, להיפך, זו הנחת יסוד לחברה מתוקנת שתדע לפעול גם נגד הרוע.

טענה זו עולה בקנה אחד גם עם התפיסה היהודית, שלאחר המבול נקבעה התשתית למערכת מוסרית לבני האדם, מה שמכונה "שבע מצוות בני נח" [13].

ואכן, אילו כל בני אנוש היו מאמצים רק את הצו האוסר באופן מוחלט פגיעה באדם, אזי הקשת בשמיים הייתה אות לא רק לאי-הישנות של מבול [14], אלא לאור זורח לחיים טובים לכל בני האדם.

הארות ומראה מקום

(1) "עשרה דורות מאדם עד נח" (מסכת אבות ה, ב).

(2) "וַיְהִי הֶבֶל רֹעֵה צֹאן וְקַיִן הָיָה עֹבֵד אֲדָמָה" (בראשית ד, ב); "יָבָל הוּא הָיָה אֲבִי יֹשֵׁב אֹהֶל וּמִקְנֶה" (שם ד, כ).

(3) "תּוּבַל קַיִן לֹטֵשׁ כָּל חֹרֵשׁ נְחֹשֶׁת וּבַרְזֶל" (שם, כב).

(4) "יוּבָל הוּא הָיָה אֲבִי כָּל תֹּפֵשׂ כִּנּוֹר וְעוּגָב" (שם, כא).

(5) "וַיָּקָם קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיַּהַרְגֵהוּ" (שם, ח); "אִישׁ הָרַגְתִּי לְפִצְעִי וְיֶלֶד לְחַבֻּרָתִי" (שם, כג).

(6) "וַיִּמַח אֶת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיִּמָּחוּ מִן הָאָרֶץ" (בראשית ז, כג).

(7) בראשית א, א–לא; ב, א–ג).

(8) לתשומת-לב, המינוח כאן אינו "בריאה" אלא "יצירה": בראשית ב, ד–כב.

(9) "יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם שֶׁרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה וְעוֹף" (בראשית א, כ); "פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הַמַּיִם בַּיַּמִּים וְהָעוֹף יִרֶב בָּאָרֶץ" (שם, כב) כך כתוב בסיפור הבריאה הראשון, ולאחר רדת המים אנו קוראים: "כָּל הַחַיָּה אֲשֶׁר אִתְּךָ מִכָּל בָּשָׂר בָּעוֹף וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ הַיְצֵא אִתָּךְ וְשָׁרְצוּ בָאָרֶץ וּפָרוּ וְרָבוּ עַל הָאָרֶץ" (בראשית ח, יז).

[10] בסיפור הבריאה מבורכים בני האדם: "וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ" (בראשית א, כח). גם לאחר המבול זו הברכה: "וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת נֹחַ וְאֶת בָּנָיו וַיֹּאמֶר לָהֶם פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ" (בראשית ט, א).

[11] בסיפור הבריאה: "וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ" (בראשית א, כח); ובסיפור המבול: "וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם יִהְיֶה עַל כָּל חַיַּת הָאָרֶץ וְעַל כָּל עוֹף הַשָּׁמָיִם בְּכֹל אֲשֶׁר תִּרְמֹשׂ הָאֲדָמָה וּבְכָל דְּגֵי הַיָּם בְּיֶדְכֶם נִתָּנוּ" (בראשית ט, ב).

[12] "וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם" (בראשית א, כז) כך גם בסיפור המבול: "בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם" (בראשית ט, ו). הביטוי "בְּצֶלֶם אֱלֹהִים" אינו מופיעה באף מקום אחר במקרא!

[13] "כל המקבל עליו שבע מצוות ונזהר לעשותן הרי זה מחסידי אומות העולם ויש לו חלק לעולם הבא, והוא שיקבל אותן ויעשה אותן מפני שציוה בהן הקב"ה בתורה, והודיענו על ידי משה רבנו שבני נח מקודם נצטוו בהן, אבל אם עשאן מפני הכרע הדעת אינו מחסידי אומות העולם אלא ביאור:אם נוהגים על-פיהן מחכמיהם" (אנציקלופדיה תלמודית כרך ג, [בן נח] עמוד שסב טור 1).

[14] (יג) אֶת קַשְׁתִּי נָתַתִּי בֶּעָנָן וְהָיְתָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵין הָאָרֶץ" (בראשית ט, יג).

מקורות

[עריכה]

על-פי מאמר של motinue שפורסם לראשונה בmotele777 @ gmail.com וגם ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2008-11-03.

דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.

קיצור דרך: tnk1/messages/prqim_t0106_0