ביאור:עץ חיים/שער יג/פרק ב
תלת רישין
כאן מבאר עניין התלת רישין המובא באד"ז דרפ"ח ע"א והתחיל לבאר העניין בסוף פ"א דשער עתיק עפ"י המובא באד"ז דרפ"ח ע"א "האי עתיקא קדישא... תלת רישין אתגלפן דא לגו מן דא, ודא לעילא מן דא, רישא חדא חכמתא סתימאה, דאתכסייא ולא מתפתחא, וחכמתא דא סתימאה, רישא לכל רישי דשאר חכמות. רישא עלאה, עתיקא קדישא סתימא דכל סתימין, רישא דכל רישא, רישא דלאו רישא, ולא ידע, ולא אתידע, מה דהוי ברישא דא".
עתיקא קדישא המובא בזה המאמר ביאר מהרח"ו בשער עתיק שהן בחינות הנוק' דעתיק ודא"א בבחינות הב"ן שלהם. שכן אף נוק' דא"א נעשתה מנקודת הכתר, ולכן שתי הבחינות נקראות עתיק על שם שנעשו מהספירה הראשונה והזקנה מכל עשר ספירות האצילות, מה שאין כן בשם מ"ה שרק בחי' עתיק דכורא נעשה מכתר ואילו א"א דכורא נעשה מחכמה ולכן לא שייך לקרוא לו עתיקא. אמנם כאן לא חזר להזכיר שהם בחי' הנוק' אלא על נוק' דעתיק ואילו בשני הראשים התחתונים כתב א"א בסתם ולא פירט.
ומדבר על בחינות גבוהות שבפרצופי נוק' דעתיק וא"א, הנמצאות בראש. בראש א"א יש רק שני ראשים כתר וחכמה שכן בינה ירדה בגרון. שני ראשים אלה הם דא לגו מן דא, אחד בתוך השני הראש התחתון שבהם הוא חכמה הנקרא מוחא סתימאה על שם שהוא מכוסה ע"י הראש השני שמעליו שהוא רישא עלאה, עתיקא קדישא סתימא דכל סתימין שהוא הגולגולתא כתר דא"א. והראש הראשון העליון שעל שם שהוא למעלה מכולם נאמר בו, ודא לעילא מן דא, הוא הג"ר של נוק' דעתיק ואף שיש בו שלושה ראשים שהם כתר חכמה בינה דעתיק כיון שאיננו יודעים כיצד בנויות הספירות בגלל הספקות (שהתבארו בפ"ד משער עתיק) לכן אנו מתייחסים אליו כראש אחד, רישא דכל רישא – שהוא ראש לשלושת הראשים, רישא דלאו רישא - שהרי יש מעליו בחי' רבות. ולא ידע – ע"י א"א ראש שתחתיו, ולא אתידע – וודאי לא לשאר בחי' שתחת א"א, כיון שא"א עצמו לא יודע מה דהוי ברישא דא, דלא אתדבק בחכמתא ולא בסוכלתנו.
ומה שמפרש שראש העליון הוא בחי' הנוק' דעתיק ולא עתיק דכורא זה לפי שנאמר רישא דלא אתיידע שדווקא בנוק' דעתיק אין אנו יודעים מה יש בה מפני הספקות אבל בעתיק דכורא הרי ידוע שלקח כתר דמ"ה ולא שייך בו לשון לא אתיידע. פירוש אחר מדוע נקרא רדל"א לפי שהג"ר דעתיק לא התלבשו בא"א שעתיק לא הלביש לא"א אלא מחסד ולמטה ולכן אינו מושג אף לא"א ולכן קראו רדל"א - ולפי פירוש זה אפשר ששם רדל"א מתייחס גם לעתיק ולא רק לנוק' דעתיק. ואכן בשער אנ"ך פ"ט (שלמעשה הוא פט"ז משער א"א דף צ"ה ע"ב למטה) מכנה דווקא את עתיק דכורא בשם רדל"א שהוא רישא קדמאה. ואילו נוק' דעתיק שהיא כתר דב"ן נקראת כתרא עילאה והיא רישא תניינא. והראש השלישי הם א"א ונוק' שהם מכריעים בין עתיק ונוק'.
וכאן כותב המהרח"ו "הנה המאציל העליון אשר האציל עולם האצילות הוא הנקרא בשם א"ס לרוב העלמו... והוא הנקרא באדרא זוטא עתיקא דכל עתיקין... בס"ה ובתיקונים דאמר דא"ס טמיר וגניז גו כתרא עילאה". מי הוא אותו מאציל עליון הן הכרם שלמה והן הבית לחם יהודה מפרשים שמדובר בא"ק, ומה שנקרא א"ס לרוב העלמו זה בערך האצילות ואיננו מדברים בא"ס האמיתי. וכשאנו מדברים על הא"ק נראה שכוונתו לבחינה האחרונה שבא"ק כמו שכתב כאן "עיקר שם ע"ק הוא הא"ס עצמו שהוא מטבורא דא"ק ולמטה המתלבש בעתיק", וכעין זה כתב בע"ח ב' דף פ"ט ריש ע"ג הוא המדרגה היותר תחתונה ושפלה מכל בחי' א"ס דרך משל כדי לשכך את האוזן שהוא בחי' מלכות שבמלכות שבו שהרי מדבר בא"ס בערכין. שצריך לשים לב שכשאנו מדברים על בחי' א"ס אין כוונתנו לאחד יחיד ומיוחד שאין עוד מלבדו אלא מדובר על בחי' א"ס בערכין כמו שכותב התו"ח בדף קס"ט ע"ב שנקרא אפס בערך התחתון! מעין זה מופיע בדרוש עגולים ויושר ענף ד' דף י"ג ע"ב "ואל יעלה בדעתך כי הי"ס הנקרא אצלנו בספר הזוהר י"ס דאצילות אל תטעה לחשוב שהם יותר ראשונים וגבוהים מכל מה שנאצלו כי כמה עולמות קדמו עליהם וכו' ע"ש.
ולכאורה היינו צריכים לפרש שמדבר על בחי' עתיק שהרי הרדל"א שהוא הראש הראשון מג' ראשין הוא ג"ר דנוק' דעתיק אם כך הבחי' המתלבשת בו היא עתיק דכורא! וכן נראה שזו הבחי' דעתיק שבעולם האצילות אין למעלה ממנה, היא הנקראת עילת על כל העילות כמו שיישב מהרח"ו (בפ"ב שער עתיק דף נ"ז ע"א) מאמר הזוהר בראשית כ"ב "דעילת כל העילות אמר האי קרא ראו עתה כי אני אני הוא ואין אלהים עמדי וגו'" שמדובר בעתיק. וכן נראה שאפשר להוכיח בזוהר תיקונים תיקון ע' דף קל"ה ע"ב "וכל ספירן סלקין כל חד וחד למאה באת י', ובאת א' סלקין לעשרת אלפים, ואית לעילא מנייהו ההוא דאתקרי עלת על כל העלות, דסליק על כל עלאין, ולית מאן דסליק עליה" שידוע שמאות הם באו"א ואלפים הם בא"א כמו שנראה למשל בפ"ה עניין ד' מאות שקל כסף שבאו"א הם במאות וכשעולים לא"א הם בחשבון של ארבע מאות אלף וכן מבואר בעניין קוצא דשערי בא"א "כי מנין קוצי דשערי אלף אלפין ריבוא ושבעה אלפים וחמש מאות". ואם כך מה שממשיך הזוהר ואומר "ואית לעילא מנייהו ההוא דאתקרי עלת על כל העלות" ודאי מתכוון לפרצוף עתיק שמכונה בפרקנו גם א"ס.
אלא שכיון שאף מהרח"ו לא פירש באופן מוחלט שרדל"א מתייחס דווקא לנוק' דעתיק ואפשר שמתייחס שם זה גם לעתיק כמו שכתב בהמשך: "רדל"א והוא הראש העליונה שבג' רישין אלו ונקרא ע"י..." ובהמשך הלשון משתמעת לשני פנים "הנקרא ע"י שהוא נוק' דעתיק כנ"ל" וכן עפ"י הפירוש השני מדוע נקרא רדל"א לא משום הספקות אלא משום שא"א לא מתלבש בו בפרצוף עתיק ולכן לא מושג לא"א ולא לבחי' התחתונות יותר ואפשר אם כן ששם זה מתייחס גם לעתיק דכורא.
נמצא שמעל לא"א יש את בחי' רדל"א ומתחת לרדל"א ט"ס נעלמות מאוד של א"א. ומביא בכך שני פירושים פרוש ראשון שהראש הראשון הקרוי רדל"א הוא מעל ט"ס של א"א ויתכן שכוונתו כאן שכל בחי' העתיק הם מעל בחי' הא"א, וא"א לא מתלבש כלל בעתיק אפילו לא בז"ת שלו. ופרוש שני שז"ת של הרדל"א מלובשת ע"י א"א אבל הרדל"א שהם הג"ר לא מלובשות ולכן נקראים הג"ר רדל"א שאינו מלובש בא"א ואין מי שישיגו.
ומכנה ט"ס אלה דא"א נעלמות מאוד! ובשמ"ש כותב על הרדל"א 'זאת הבחינה נקרא אפס והיא למעלה מהכתר שבכל עולם' משמע שיש עולמות רבים כאלה שבחי' הרדל"א מעל ט"ס דא"א. ועוד אפשר שדעת רש"ש לקרוא לבחי' הרדל"א א"ס, שכן בחי' הרדל"א היא הבחי' שלמעלה מהכתר (ראה ע"ח ב' דף פ"ט ע"ב למטה).
והוא [הכתר] בחי' אמצעית בין מאציל לנאצל' (כתבנו שכוונתו לכתר אף שבתו"ח פירש שהבחי' אמצעית היא האפס שכן בהמשך דברי השמ"ש כשמסביר את הכתר כותב "והוא דוגמת החומר הנקרא היולי" שבחי' ההיולי היא בחי' אמצעית בין מאציל לנאצל, וכן מוכח מע"ח ב' שער אבי"ע פ"א דף פ"ט ע"ב שבחי' ההיולי היא הכתר והתו"ח כיון שפירש שהאפס הוא בחי' אמצעית נדחק לפרש דברי הרש"ש בערכין) וכתר זה הוא דוגמת החומר ההיולי שעליו כתב הרמב"ן שהוא מדרגה אמצעית בין מאציל לנאצל ונקרא תוהו על שם שמתהא מחשבת בני אדם ואחריו יצא הבוהו שהם החו"ב תו"ם.
והחבת"ם כאן הם ט"ס (מכתר עד יסוד ללא מלכות) של א"א שהם בחי' הנאצלים ומה שכלל הכתר עמהם והרי הוא בחי' ממוצע בין מאציל לנאצל, אלא שבבחי' ממוצע יש בו גם בחי' מאציל וגם בחי' נאצל ולכן כללו כאן יחד עם החבת"ם.
ואתעבידו ט' היכלין או נהורין - מאמרי רשב"י בזוהר ובאדרא זוטא
ומבאר שאותם ט"ס נעלמות דא"א יחד עם הרדל"א שמעליהם מהוות יחד י"ס (ולא מנה יחד עמם את ספירת המלכות שאליה יתייחס בהמשך) והם שורש ומקור וחיות אל כל האצילות כולו. וכדי לבאר עניין זה מביא שני מאמרים מרשב"י האחד זוהר פ' נח דס"ה (וכן בשמות רכ"ו ע"א ורס"ט ע"א), והשני מאמר מהאדרא זוטא דף רפ"ח ע"א [שבאור שלו מובא גם בשער מאמרי רשב"י בתחילת ביאור האדרא זוטא].
- מאמר הראשון זוהר פ' נח "אמר רבי שמעון, ארימת ידאי בצלותין לעילא... וכדין (נ"א האי) דא נהירו דמחשבה דלא אתיידע, בטש בנהירו דפריסא ונהרין כחדא. ואתעבידו תשע היכלין, והיכלין לאו אינון נהורין, ולאו אינון רוחין, ולאו אינון נשמתין, ולא אית (איהו) מאן דקיימא בהו...".
- המאמר השני אד"ז "עתיקא דכל עתיקין, סתימא דכל סתימין, אתתקן ולא אתתקן, אתתקן בגין לקיימא כלא, ולא אתתקן בגין דלא שכיח: כד אתתקן, אפיק תשע נהורין, דלהטין מניה מתקונוי, ואינון נהורין מניה מתנהרין ומתלהטין, ואזלין ומתפשטין לכל עיבר, כבוצינא דמתפשטין מניה נהורין לכל עיבר".
ומיד עובר לפרש המאמרים עפ"י מה ששמע מרבו האר"י שז"ת דעתיק נתקן על ידי התלבשות בא"א ומוציא ט' נהורין. כלומר אם נתחיל לבאר מהמאמר השני שבאד"ז, עתיקא דכל עתיקין הוא עתיק הנקרא כאן רדל"א סתימא דכל סתימין הוא א"א (כינוי גם לגולגולתא דא"א ראה פירושו למאמר התלת רישין שהביא בעמ' הקודם דף ס' ע"ג למטה). אתקן כלומר התלבש בא"א ובזה הוא נהיה מתוקן שנאמר עתיק יומין יתיב לבושיה כתלג חיוור שלבושיה הוא הא"א. אך גם לא מתוקן. ומסביר מיד שהוא מיתקן כדי לקיים את הבחינות שתחתיו ולכן מוציא ט' נהורין שהם א"א חדש שט' אורותיו מאירים בבחינות התחתונות. ולא אתקן – הוא עצמו הז"ת דרדל"א וא"א הראשון שבו התלבש לא נתקנו בזה עדיין.
והנה המאמר הראשון שבזוהר נח, דומה אך שונה גם כאן יש לנו את בחי' הז"ת דרדל"א שהוא בחי' נהירו דמחשבה דלא אתיידע. ועל ידי שבוטש לשון זיווג הוא ההתלבשות בנהירו דפריסא בא"א הם מאירים כאחד ומוציאים תשעה היכלין. אלא שכאן לא הוציאו אורות כמו המאמר באדרא אלא הוציאו היכלין שהם לא אורות משמע הם כלים והם לא רוח ולא נשמה אם כן הם בחי' כלים דנפש שהרי לחיה יחידה אין בחי' כלים.
וכיון שאנו מדברים כאן בבחי' באקל"ק כפי שנבאר בהמשך אם כן מה שייך לומר כאן בחי' כלים באקל"ק! אלא כפי שמבואר בדף י"ג ע"ג שאמר "ובזה אל תטעה חלילה כי בא"ק יש בחי' כלים ממש ח"ו כי הנה בחי' כלים לא נתגלו רק מן עולם הנקודים ואילך. ומה שאנו מכנים אותם בשם כלים הוא בערך האור והעצמות אשר בתוכם, ואמנם הכלים עצמם הם אור זך בתכלית" כלומר אין כאן כלים ממשיים אלא אורות זכים ומכונים בשם כלים על שם שיש בהם שאיפה אל אור גבוה מהם המאיר בהם.
לכן במאמר הראשון שבזוהר מדובר שאותם בחי' ז"ת דעתיק (מחשבה דלא אתיידע) שיש בו בעיות כתוצאה משבירת הכלים ולכן צריך תיקון (כפי שמובא במאמר השני אתקן ולא אתקן) אך מה שהוציא זה לא אורות כמו במאמר שבאדרא שכן אורות זה כדי להאיר למטה ממנו אך הוא לא נתקן, כאן הוא קורא להם כלים אך לא ממש כלים אלא כלים שהם נפש היינו הם אכן במדרגה של אורות אך כלפי העליון מהם נחשבים ככלים כיון שיש להם שאיפה למעלה ועל ידי שהוציאו מהם את בחי' השבירה שהייתה בהם יש להם יכולת עתה להתעלות למעלה יותר. ולכן ממשיך במאמר הזוהר ומבאר שרצון התשע נהורין שנמצאים בא"א הראשון שהיה בו שבירה הנה לאחר שנתקן יחד עם הז"ת דעתיק שאף בו הייתה שבירה הנה רצונו למרדף בתרייהו למעלה. "באלין קיימי כל רזי דמהימנותא" - שכל סודות התורה נתונים בהם. כלומר כל עולם האצילות. שע"י שמתקנים עולם האצילות הם עצמם יכולים להתעלות מעלה. "וכל אינון נהורין מרזא דמחשבה עלאה (דלתתא ד"א ולתתא), כולהו אקרון אין סוף" - כל אותם אורות מסוד המחשבה דלתתא שהוא פרצוף א"א שנוצר חדש (שהט"ס א"א שיצרו אותו הם רעותא דמחשבה דלעילא שהוא אקל"ק כמבואר בדרוש עגולים ויושר דף י"ג ע"ב) כולם קרואים א"ס שהא"א החדש יהיה ראש א"ק לכל עולם האצילות שכן א"ק קרוי א"ס בערכין. וכמו שראינו שם דף י"ג ע"ב יש כאלה אלפי אלפים עולמות של א"ק ואבי"ע ולכן כתב כאן הרש"ש שזאת הבחינה נקרא אפס והיא למעלה מהכתר שבכל עולם שכן עולמות רבים הם הזקוקים לתיקון במהלך ששת אלפי שנות העולם. כדברי הכרם שלמה פ"ה משער המלכים שהכל תלוי בזה דהיינו מבריאת העולם ועד עת סוף האלף השישי כל מה שהעולם יגעים בימים ובנהרות ובעיירות וביבשה ובמדברות ובמלאכות ובסחורות ובמשא ומתן ובתלמוד תורה ובתפילות ובמצוות, החיים והמתים בשמים ובארץ החסידים והצדיקים הבינונים והרשעים האנשים והנשים והטף והילדים והעוברים שבמעי אימם והחיות והבהמות והעופות הטהורים והטמאים והצמחים והרומשים וכל מין מזה כלול כמה אלפים ורבבות מינים ממינים שונים של ברורים אשר אין בריה דומה לחברתה.
ומכאן מובן גם מה שמביא מהרח"ו פרוש נוסף מהאר"י על אותם ט"ס דא"א שיצאו מחדש שהתפשטו להיות בג' חלקים היינו שג"ר שבו בא"א (וכוונתו שגם חו"ב שבו הם כתרים באו"א שלעיתים או"א נחשבים כגופא דא"א לפי שמתכללים בדיקנא, לכן גם לא נזכרו או"א באד"ר לפי שהזכיר בחי' הדיקנא באורך והם מתכללים בה העלים בחי' או"א אבל באד"ז שבה מזכיר בחי' הדיקנא בקיצור בלבד גילה לראשונה את בחי' או"א) וחג"ת שבו נתפשטו להיות תלת רישין בז"א ונה"י שבו נתפשטו להיות תלת רישין בנוק'. שזו הבחי' היא מה שנאמר באדרא זוטא שאותם ט"ס הם נהורין שמאירים בבחי' התחתונות להם ולכן מתפשטים.
ועפ"י זה מבואר מדוע גם הרדל"א יחד עם ט"ס דא"א הם שורש ומקור וחיות אל כל עולם האצילות שיש בהם מצד אחד שאיפה לעלות מעלה ומצד שני לפני שמתעלים הם מאירים בעולם האצילות. אך מציאות המלכות לא נתגלתה עדיין. ולדעת מהרח"ו תהיה מעלתה גדולה מאוד עד שאומר שהיא עטרה בראש צדיק והייתה לראש פינה ויהיה לעתיד אורה גדול מהשמש, משמע שתיקון זה יעשה עתה בבוא משיח צדקנו. כמובא בתפילת הרש"ש "וגם ימשך שפע גדול ממלכות דעתיק המלובשת במלכות דא"א, להאיר ולהשפיע שפע גדול למלכות נוק' קדישא דז"א, להשלים בנינה ותיקוניה והיה אור הלבנה כאור החמה וממנה ימשך שפע גדול למלכא משיחה ונחה עליו רוח ה' רוח חכמה ובינה רוח דעת ויראת ה'.
[דף ס"א ע"א מ"ק סוד ז"ס] - א"א נשמה לפרצופי האצילות
וז"ת דפרצוף א"א נעשים שורש לכל פרצופי האצילות. כי ג"ר דא"א נשאר למעלה ללא לבוש הפרצופים שתחתיו רק סוף הבינה שבגרון נעשית שורש לב' כתרים דאו"א. ומז"ת דא"א שמתלבש בפרצופי האצילות הרי שחסד דא"א שורש לאבא ויש"ס, וגבורה דא"א שורש לאימא ותבונה. ות"ת דא"א שורש לזו"ן הגדולים [שז"א הוא פרצוף פנימי חב"ד וכלול בו גם פרצוף יניקה חג"ת שנקרא ישראל, וגם פרצוף עיבור נה"י הנקרא יעקב. וכן נוק' שהיא פרצוף פנימי חב"ד כלולים בה פרצוף אמצעי חג"ת הקרוי לאה ופרצוף עיבור נה"י הקרוי רחל] עד כאן נתבארו שישה פרצופים או"א ישסו"ת וזו"ן הגדולים.
ונצח דא"א שורש לפרצוף ישראל והוד שורש ללאה ויסוד שורש ליעקב ומלכות שורש לרחל. הרי ד' פרצופים ויחד עם הו' הראשונים הרי עשרה פרצופי האצילות שז"ת דא"א הם שורש להם.
ואמנם בתחילה מלכות לא הייתה ספירה עצמאית בפני עצמה אלא הייתה רמוזה בעטרת היסוד דא"א. שלא היה בא"א אלא ט' ספירות מכתר עד יסוד אמנם עם התפשטות נה"י דעתיק המתלבשין בא"א נעשה מהם בחי' המלכות דא"א ונשלמו לי"ס. וכיון שבניין המלכות היה מנה"י דעתיק לכן נקראת עטרת בעלה שלעיתים היא גדולה מהז"א דא"א.
[דף ס"א ע"ב מ"ב ע"ק הנזכר]
בניין א"א הדכורא מחכמה דמ"ה והנוק' מה"ת דכתר דב"ן ושניהם פרצוף אחד כמו בעתיק אלא שיש הבדל מהעתיק שם הזו"ן הם גם בימין וגם בשמאל אלא שהזכר בפנים והנוק' באחור אבל כאן בא"א הזכר בלבד בימין פנים ואחור והנוק' בשמאל פנים ואחור. נמצא שאף שהם פרצוף אחד האחדות בין הזו"ן קטנה מאחדותם בעתיק לפי שהזו"ן דא"א אינם נמצאים בין בימין ובין בשמאל כמו בעתיק.
וכדרך כל פרצוף באצילות המקבל את המוחין מנה"י דפרצוף עליון שאין בכוחו לקבל אלא דרך הנה"י ולא למעלה מזה. כן פרצוף א"א מקבל מוחותיו מנה"י דעתיק. וכדרך התפשטות הנה"י דאו"א בתוך ז"א שמוח החכמה מתלבש בנצח דאימא בקו ימין. ומוח הבינה מתלבש בהוד דאימא בקו שמאל. ומוחין דדעת הכלולים מחסדים וגבורות מתלבשים ביסוד דאימא בקו אמצעי. ויסוד דאימא מסתיים בחזה דז"א ושם מתגלים החו"ג דאו"א בז"א.
כן היסוד דעתיק מסתיים בחזה דא"א. ולפי שפרצוף עתיק הזו"ן שלו מאוחדים לכן החו"ג דמ"ה הקרויים חסדים והחו"ג דב"ן הקרויים גבורות באים כאחד מיסוד דעתיק לדעת דא"א, אמנם בדעת דא"א לפי שהדכורא דא"א בצד ימין, הרי שהחו"ג דמ"ה לוקח צד ימין דדעת דא"א. והנוק' דא"א בצד שמאל לכן החו"ג דב"ן לוקח צד שמאל דדעת דא"א, ומשם מתפשטים בפרצוף א"א.