ביאור:עץ חיים/שער יא/פרק ו
[דף נ"ב ע"ג-ד] העולם מונהג ע"י הזו"ן
כדי לתת טעם לשאלה שנשאלה בפרק הקודם מדוע נשתנו נקודות זו"ן מנקודות הג"ר. יש להקדים שהעולם כולו מונהג על ידי זו"ן. נכון שזו"ן עצמם מונהגים על ידי הפרצופים שמעליהם שהם בנים לאו"א. אך אנחנו עם ישראל וכל העולם, מונהגים על ידי זו"ן שנאמר 'בנים אתם לה' אלקיכם'. וממילא כל העולם כולו, שנברא לצורך עבודתנו מונהג על ידי זו"ן. שהרי נברא העולם בששת ימי בראשית שהם שישה קצוות של ז"א כמו שנאמר עולם חסד יבנה שהתחיל מיום ראשון שהוא החסד וממשיך ביום שני שהוא גבורה עד יום השביעי שהוא מלכות. רק לעתיד לבוא העולם ישתלם בעשר ספירות בסוד 'ומלאה הארץ דעה' שיונהג מהדעת ולמעלה אך עתה עדיין מונהג העולם מזו"ן דאצילות.
אם יש פגם פוגע רק בזו"ן ולא בג"ר
וכשהתחתונים פוגמים אינם פוגמים אלא בזו"ן ואין הפגם מגיע לפרצופי הג"ר, שהג"ר כיון שלא יצא בראשית יש יכולת בידו בעת שיש פגם להסתלק ולא להיפגם מה שאין כן הז"ת שיצא בראשית. ומה שאמר שאין הפגם בפרצופי הג"ר מסביר הרש"ש שאין הכוונה לפרצופי א"א ואו"א כלליים אלא לא"א ואו"א פרטיים דכל פרצוף ופרצוף מו' פרצופי אצילות. אבל זו"ן פרטיים דכל פרצוף מו' פרצופי אצילות, אף בפרצופי א"א ועתיק, הואיל והיה בהם שבירה והם צרכים תיקון לכן הפגם והתיקון מגיע אליהם.
אמנם גם בפרצופי ג"ר ראינו שיש פגם מסוים שמיתקן עם תיקון הז"ת שגם הג"ר מקבלים מוחין חדשים ותוספת על מה שהיה להם. והרי כתב הרש"ש בהקדמה "אמנם תיקון כולם, עליונים ותחתונים, תלוי בתיקון זו"ן דאצילות, ותיקון זו"ן דאצילות, תלוי ביד ישראל, הנקרא בנים לזו"ן דאצילות". וכן כתב "כי כפי שיעור תיקון ועליית הזו"ן, כך הוא שיעור תיקון ועליית כל הפרצופים, עליונים ותחתונים, כמבואר בעץ חיים, וכמ"ש בכמה מקומות, ובפרט בשער הכוונות, בדרוש סעודת שחרית דשבת".
וכבר ביאר שכל פרצוף הוא בערך זו"ן לפרצוף שמעליו, כמו שכתב בהקדמת רחבות הנהר דף ב' ע"ד "אמנם, בערך הפרצופים העליונים מהם, גם הם נקראו זו"ן, אף על פי שכלולים הם, מעשר ספירות בנרנח"י שלמים, אותו הכללות הוא, בערך הפרצופים התחתונים מהם. אבל בערך הפרצופים עליונים מהם, כל אותו הכללות, אינו כי אם פרטי הו"ק לבד, לכן גם הם נקראו זו"ן. ומקום זו"ן בערכם, הוא כמו בי"ע בערך זו"ן". ולפי זה עדיין צ"ע מה הכוונה שלא עולה הפגם בפרצופים העליונים ועוד מה שהביא הבית לחם יהודה משער מטי ולא מטי פ"ב כי כפי מעשה תחתונים יהיה השפעה בעולם העקודים! ואמר במפורש שכוונתו במעשה התחתונים למעשה בני האדם. גם מה שכתב הבית לחם יהודה לחלק בין השפעה של התחתונים שמגיעה גם למעלה מעלה לבין פגם של אחיזת קלי' שלא יכולים לעלות אלא בזו"ן ולא יותר גבוה עדיין צ"ע שאם כך מעשה התחתונים פוגם גם למעלה מזו"ן ולא כמבואר כאן, ויתכן לומר שפגם מעשה התחתונים מגיעה רק בזו"ן אך יש לכך השפעה עקיפה על כל הפרצופים שלמעלה ולמטה ממנו. שכמו בשעה שז"א מתעלה יש לכך השפעה על כל הפרצופים שלמעלה ולמה ממנו כן ח"ו להיפך.
נמצא שתיקון העולם עליונים ותחתונים תלוי בתיקון זו"ן דאצילות ותיקון זו"ן דאצילות הוא ביד ישראל! ואף שיש השפעה גם על פרצופים עליונים יותר מזו"ן מכל מקום עיקר הפגם והתיקון יקרא על שם הזו"ן בלבד שהוא מנהל את העולם.
כשיש פגם בנוק'
אם מגיע פגם בז"א בוודאי שזה פגם גדול יותר מאשר פגם שפוגע רק בנוק'. אמנם פגם בז"א לא יכול לגרום סילוק הו"ק ורק הג"ר מסתלק לבד. ובנוק' עצמה יש דירוג בין פגם גדול לקטן כפי שיבואר לקמן.
אמנם התו"ח מכוח קושיית המהרח"ו בשער ל"ד שהביאה השמ"ש בדף נ"ג ע"א, רוצה לומר שגם ז"א וגם נוק' יצאו שווים, בו"ק אלא שקורא לו"ק דנוק' כתר כיון שיצאה תחילה ולג"ר דנוק' ט"ס תחתונות כיון שבאו באחרונה. וזה על דרך שכל מוחין דאחור שהם בחי' ו"ק, בערך הפנים נקראים ג"ר מפני שקדמו למוחין דפנים, ואדרבה המוחין דפנים נקראים ו"ק מפני שבאו באחרונה.
שהרי כבר נאמר בעשרה מאמרות נברא העולם שהז"א יצא בעשרה ספירות נפרדות (אף שבתוהו יצאו שש נקודות בלבד הנה גם בתוהו הג"ר שלו היו בפרצוף שמעליו בבינה וייצאו אף הם בתיקון) שלא כדרך הג"ר שיצאו בעשרה ספירות קשורות זה בזו, שזה נקרא מאמר אחד. והטעם הוא, לפי שכפי גודל שיעור הפגם, שיפגמו הרשעים, כך יגרעו במאמרות האלו, ויפרע אז מהם, כפי הערך ההוא, וכן להיפך אצל הצדיקים המקיימים את העולם שנברא בעשרה מאמרות. מקיימים בדווקא שגורמים שימשך תיקון הז"א בעשר ולא יחזור להיות שש בלבד על ידי שממשיכים להם מוחין. על דרך מה שהיה בזמן בית המקדש שהיו זו"ן בעשר ספירות תמיד, על ידי מעשיהם הטובים ומצוותיהם התמידיות שהיו בזמן הבית. ולא כמו בעת החורבן שרק בעת התפילה הם בעשר אבל לאחר התפילה נגרעים. ולהעניש לרשעים שפוגמים בעשר ספירות של העולם וגורמים סילוק חלק מספירות הז"ת.
וכשהפגם מגיע אל הנוק' הרי שבעוון קטן יגרום שיסתלק ממנה חלק אחד, עוון גדול יותר יגרום שיסתלקו ב' חלקים וכן על זה הדרך עד שעוון כבד, יכול לגרום שיסתלקו ממנה ט' חלקים ממלכות עד החכמה, ולא יישאר בה אלא כתר בלבד. כשמסתלק ממנה חלק אחד או שניים אין חייב שזה החלקים היותר נמוכים שבה אלא תלוי במה הפגם, שאם הפגם היה בחכמה הרי שספירת חכמה היא שמסתלקת (ומשאירה רשימו להשלים מקומה). וכשהפגם מגיע אל הז"א הרי שמה שיסתלק הוא הג"ר שבו ואילו הו"ק לעולם יישארו בו. ולכן מעיקרא יצאו בצורה זו שכן מה שבא בסוד שורש ועיקר אינו מסתלק גם בעת הפגם. ולכן בנוק' שיצאה בנקודת כתר בלבד הרי שנקודה זו לעולם לא תסתלק וז"א שיצא ו"'ק הרי שרק הג"ר ומלכות שבו יכולים להסתלק, אבל הו"ק יישארו. ועל ידי שלא יצאו בתחילה הרי שיכלו להסתלק ולכן בז"א מסתלקים הג"ר בעת הפגם שלא יפגום שם הקלי'. ולכאורה גם בנוק' היה עדיף שכתר יסתלק ומלכות היא שתישאר אלא שאם היה כך שרק מלכות נשארת הרי לגודל הפגם אז הייתה המלכות מתבטלת היות שרגליה יורדות מוות בקלי' וח"ו היה נחרב העולם. ועתה שכתר שבה הוא שנשאר הרי שלא מגיע בו הפגם ולא יתבטל העולם.
ונעשה העולם בצורה זו עשרה מאמרות נפרדות בכדי שכשיפגמו הרשעים הרי שאותם ספירות לא יפגמו אלא יסתלקו שהרי לא יצאו מחוברות. וכפי הפגם שפוגם הרשע כך מסתלק בפרטות אותו חלק. והשי"ת משלם לו עונש אם מעט ואם הרבה כפי מעשיו. ועל דרך זה ליתן שכר טוב לצדיקים שמקיימים את העולם שנברא בעשרה מאמרות אם מעט ואם הרבה כפי מעשיהם.
ואם לא היה העולם נעשה מעשרה מאמרות נפרדים לא היה יכול להתקיים עניין שכר ועונש. תועלת נוספת מכך שהספירות יצאו נפרדות שכשהתחתונים פוגמים הרי שאינם פוגמים במאמרות עצמם שלפי שלא יצאו בסוד שורש ועיקר הרי שהם מסתלקות לפני שהפגם מגיע בהם. והנזק שנגרם הוא לעולם שהוא חסר את אותן מאמרות לפיכך נאמר שמאבדים את העולם ולא את הספירות.
[דף נ"ג ע"א] מדוע דווקא חלקים אלה הם שלא מסתלקים
ובנוק' הכתר החלק העליון שבה הוא שנשאר לפי שרגליה יורדות מוות והחלקים התחתונים שבה קרובים אל הקלי'. הם המסתלקים בעת הפגם שאם לא היו מסתלקים היו הקלי' נאחזות בהם לאין קץ בלי אפשרות תיקון ח"ו. מה שאין כן חלק העליון שבה הכתר, אין מצוי שיגיע בו הפגם כל כך להיותו עליון מאוד. לכן נשאר כדי לתת קיום לעולם. ובז"א שאינו קרוב לקלי' כמו הנוק' ואין חשש שייפגם כל כך כמו הנוק' לכן יכול לצאת מתחילה בסוד שורש ועיקר בשישה חלקים ולא רק בחלק אחד. שמה שאפשר למאציל לקיים יותר ספירות יקיים לטובת התחתונים.
ועוד שינוי נעשה בז"א שהחלקים התחתונים שבו הם שנשארים, וזה משני טעמים הראשון כמו שנתבאר שהז"א רחוק יותר מהקלי' לכן אין בו חשש כמו שיש בנוק' אף על פי שיכול ח"ו להגיע גם בהם פגם מועט לא חש לזה המאציל מפני שרחמיו על כל מעשיו לטובת התחתונים. אבל את הג"ר לא הוציא להיות הג"ר אורות עליונים לא רצה שיגע בהם הפגם אפילו כל שהוא, שאם היו יוצאים תחילה הרי שלא היו מסתלקים בעת שמגיע אליהם פגם והיה עוון התחתונים גדול מנשוא בתתם פגם במקום עליון כזה, והיה העולם ח"ו חרב לכן עשה כאן בהפך שהוציא התחתונות ולא העליונות. וברש"ש מצריך עיון שבנוק' אין הט"ס הנוספות מסתלקות למעלה כמו בז"א אלא אדרבה כתוב בדרושי העמידה שהם יורדים לבריאה.
בנוסף הג"ר של ז"א כשמסתלקים מסתלקים שלושתם כאחד וכשבאים באים שלושתם כאחד, ולכאורה היה טוב לתחתונים שיעשה על דרך הנוק' שהספירות נפרדות ומסתלקת רק הספירה שבה היה יכול להיגרם פגם והספירות האחרות נשארות לצורך העולם. הנה גם זה נעשה לטובת התחתונים שכן הג"ר יש להם מעלה שהם תמיד מחוברים כאחד בסוד הייחוד. לכן נעשה לטובת התחתונים שלא יגיע להם נזק גדול שגרמו לעשות פירוד בג"ר.
ומה שבכל זאת הוציא את הז"א בשש ספירות אף שיכול הפגם להגיע גם בהם שאם בג"ר יכול להגיע כל שכן בו"ק. זה מפני שאי אפשר לקיום העולם בלעדיהם. ומכל מקום יצאו נפרדים זה מזה כדי שאם ייפגם חלק אחד כגון ההוד או היסוד לא יגיע הפגם גם לחלקים אחרים מהו"ק, נמצא שלא יהיה הפגם גדול כל כך. ומכוח שיצאו בתחילה מפורדים הרי שגם בתיקון שהתחברו נשאר זה הטבע להם שכשאחד נפגם אין האחרים נפגמים עמו.
[דף נ"ג ע"ג] מדוע הז"א צריך עיבור יניקה מוחין
ובזה נתבאר מדוע הז"א צריך עיבור יניקה מוחין מה שאין כן הג"ר שכיון שהג"ר יצאו מלכתחילה בכל עשר ספירותיהם. הרי שבתיקון כשבאו י"ס דשם מ"ה היו צריכים עיבור אחד בלבד כדי לחבר יחד את בחינות המ"ה וב"ן בבחינת פרצוף. אבל הז"א לפי שיצא בשש ספירות נפרדות היה צריך עיבור ראשון כדי לחבר הו"ק שלו יחד לעשותם ג' כלילן בג' בחינת רשות היחיד בבחינת אחור. והוצרך יניקה כדי להגדיל בחינות הו"ק. והוצרך עיבור שני כדי להוציא לו את המוחין בחינות הג"ר שלא היו לו, ובזה משתלם בעשר ספירות כשאר פרצופים. והנוק' אף שיצאה בנקודה אחת בתחילה הנה בניינה יהיה שונה מז"א (דרוש א"ט ב"ח) ודי לה בעיבור ויניקה ונשלמת לי"ס.
[דף נ"ג ע"ג] מהדורא קמא
בתחילה היו עשרה אורות פשוטים וכשביקשו להיכנס לכלים שלהם כלי הג"ר שהם רחמים היו יכולים לקבל אור הא"ס. וכשהיה מגיע אל כלי הו"ק מפני שהיה מעורב בהם דין לא היה בכוחם לקבל את אורותיהם שהם החיות שלהם ומתו היינו שירדו לעולמות תחתונים שם החיות המגיע אליהם אינו כל כך רוחני ויכולים לעמוד שם.
כדי לתקנם לחזור ולהעלותם למקומם באצילות באופן שיוכלו לקבל את אורם. תיקן כלי הכתר באופן שיהיה בו מעברים דקים לאור. שנהיה בו ז' תיקוני גולגלתא ג"ט קע"ר פ"ח, וכן שערות הראש והדיקנא כדי שיעבור האור דרך מעברים דקים דרך המעטה ויגיע לו"ק דז"א ומלבד שיתמעט שפע האור גם יתבסם [פרוש בישום שמדין גדול נעשה דין מועט על ידי שמערב עמו מעט רחמים וכן רחמים מרובים מתמעטים ונעשים רחמים מועטים וזה מה שנעשה כאן]. ועל ידי שמתקנים הכלים הם ניכרים בספירות ופרצופיהם, מה שלא היה נעשה בתחילה כשהיו האורות פשוטים.
עיבור ראשון לצורך ז"א כשהייתה הטיפה בבטן או"א היה לה צורת י' שהיא ו"ד שכן ראשיתה באו"א הוא מן הז"ת דאבא [הנקרא אדה"ר] שהוא מילוי הי' דאבא שהם ו"ד. מהו' נעשה ו"ק דז"א ומהד' שהיא בחי' המלכות שלו נעשתה המלכות של ז"א. וכיון ששם אבא הדכורא גובר לכן הו' קודמת לד' אך כשניתנת הטיפה לבטן דאימא ומתערבת הטיפה שנותנת אימא עם הטיפה שבאה מאבא אזי מתחלף שהד' קודמת לו' לפי שטיפת אימא גברה שהיא צורת ה' שהם ד"ו.
וזה עניין אדה"ר דו פרצופים בראו. פרוש כשנברא אדה"ר בתוך זו"ן אז זו"ן עלו למקום בינה ולקחה הנוק' מ"ן דבינה ונתייחדו זו"ן בכוח הזו"ן דבינה נמצא בריאת נשמות אדם וחוה בבינה שהיא ה' צורת ד"ו.
וביאורו שהטיפה בסוד אמ"ר אור מים רקיע כשהיא ברישא באבא היא בסוד אור ובבטן דאימא נעשית מים ואח"כ נעשה רקיע שהוא ז"א. וזה הכל אותה טיפה שתחילה הייתה אור ו"ד באבא, וכשניתנה בבטן דאימא נעשתה מים (וכן למטה אצלנו שנעשית דם שנראה בה קצת עכירות, ואח"כ נקרש הדם ונעשה בשר) וכשנעשה ז"א הוא רקיע. ונקרא רקיע על שם ההתפשטות שנעשה מג' כלילן בג' בעיבור לו"ק שכל קצה מלובש בכלי שלו בלידה ולא כמו בעיבור שהיו כולם יחד. וזה עניין יום ליום יביע אמ"ר כי הז"א נקרא יום והוא נעשה מן אמ"ר אור מים רקיע. אך לילה ללילה יחווה דעת סוד הנוק' יחווה לשון חוה. ואחרי הלידה ממשיכים לגדול הו"ק בו' שנים. ולכן גם אצלנו פעוטות בני ו' מקחן מקח מפני שהגדילו הו"ק של נשמתו כל מה שיכלו להגדיל.
[דף נ"ג ע"ד ד"ה ואח"כ הוצרך עיבור ב'] מוחין דגדלות
ולצורך המוחין דגדלות צריך עיבור שני להביא לו ג"ר שמעלים הזו"ן (שכבר נולדו) פנימיות שלהם בבטן אימא בסוד מ"ן. ומתייחדים או"א ומורידים מוחין דגדלות לזו"ן. ואף שאצלנו אין אנו מכירים עיבור נוסף הרי זה בדמיון מה שאנו מעלים נשמותינו בשינה במלכות שהיא אימנו להיות לה למ"ן בסוד 'בידך אפקיד רוחי' כדי להתייחד עם ז"א ויורידו אלינו מוחין חדשים לבקרים. וכן זו"ן המ"ן שהם מעלים לאימא הוא פנימיותם כדי לעורר הזיווג עם אבא להוריד מוחין דגדלות לזו"ן.
וההכנה שצריכה להיות בנוק' כדי שתוכל לקבל מז"א המוחין לצורך הולדה נעשית על ידי - הרוחא דשדי בגווה. שהנוק' בתחילה היא בתולה וחסר בה בחי' נפש אחת שבלעדיה אינה יכולה ללדת. רוח זו היא מקבלת מהזכר בביאה הראשונה שהוא מניח בה את הנפש שהייתה מופקדת אצלו לצורכה. והיא נפש גמורה שמתפשטת בה לכל אורך קומתה ונקראת 'רוחא' לפי שבאה מן הזכר שהוא בחי' רוח. ואותו 'רוחא' הוא כלי לקבל המ"ד שנותן בה הזכר לצורך הולדה, הן לצורך הבנים והן לצורך המוחין כדי לעשות להם לבוש ממנו.
שכן טיפת המ"ד שתקבל אח"כ מן הזכר לצורך הולדה היא חסדים. ולכן צריך שיהיה בנוק' שהיא בעיקרה דין הכנה לקבלת חסדים אלה. שבלי הכנה זו תגבורת הגבורות שבנוק' יכבו המים שהם חסדים ועל ידי שמקבלת אותה בחי' רוחא שניתנת בה בביאה ראשונה מתהווה בה אותה הכנה לקבלת המ"ד שייתן בה הזכר כשתעלה אליו מ"ן. אמנם אותם מ"ד ומ"ן שמהם מתהווים הוולד או המוחין, כלים לאחר ההולדה וצריכים תמיד מ"ן ומ"ד חדשים לצורך הולדה חדשה, מה שאין כן אותו רוחא דשדי בגווה בביאה ראשונה, נשארת בה תמיד כדי לקבל את המ"ן ומ"ד החדשים שיבואו.
וכיון שהמ"ן כלים לאחר ההולדה צריכים הבנים לעלות פנימיותם לאימם לאותו כלי אותו רוחא דשדי בגווה שעל ידי עלייתם שם מעלים מ"ן חדשים מניצוצות הקדושה שלמטה השייכים לאותו זמן ולאותה מצווה השייכים לזו"ן. ועל ידי שמתהווים באימא מ"ן חדשים אז מעוררת את אבא ונותן בה מ"ד מוחין חדשים לצורך הבנים שהם מוחין דגדלות.
[דף נ"ג ע"ד ד"ה וענין המוחין שנותן להם הם אחסנתיה דאו"א]
מוחין דאו"א
כיצד ניתנים המוחין בז"א שהם אחסנתיה דאו"א וב' עטרין שהם ד' מוחין חו"ב חו"ג. הנה בחסד וגבורה דא"א יש שלוש פרקים בכל אחד. הראשון הוא פרק היד עם האצבעות. השני הוא הזרוע והשלישי הכתף. מהפרק הראשון דחסד דא"א נעשה חכמה דאבא ומהפרק השני נעשה מוח בינה דאבא. וכן מפרק ראשון דגבורה דא"א נעשה חכמה דאימא ומפרק שני בינה דאימא. ומב' פרקים תתאין דחו"ג דא"א שהם הב' כתפין מהם נעשים דעת דז"א ה"ח וה"ג, וניתנים תחילה באו"א בסוד פיקדון, כדי לתנם אח"כ בז"א.
ומהד' מוחין הראשונים שהם חו"ב דאו"א הנקראים אחסנתיה דאו"א מפני שניתנו מא"א לאו"א כמוחין שלהם. מהם נותנים או"א הארה לז"א. ואילו הב' עטרין שהם החו"ג שהיו גנוזים בסוד פיקדון אצל או"א ניתנים כמו שהם בז"א. (וקורא אותם עטרין על שם שהתלבשו תחילה בעטרות היסודות דאו"א).
והחו"ב חו"ג הניתנים מאו"א מתלבשים בשלוש לבושים בלבד ולא בארבע שהחו"ב מתלבש בנ"ה דאימא, שאוירא דכיא שהוא מוח חכמה מתלבש בנצח דאימא ואשא דכיא שהוא מוח בינה מתלבש בהוד דאימא. והחו"ג שהם אוירא ואשא שהם הב' עטרין שניהם מתלבשים ביסוד דאימא. ונעשים ג' מוחין לז"א חו"ב ודעת שהוא מכריע לפי שנעשה מחו"ג.
ויש שתי הופעות למוחין בתחילה קודם התלבשותם בנה"י דאימא היו ד' וכשהתלבשו בנה"י דאימא היו ג' ושתי הופעות אלה רמוזות בתפילין. שד' פרשיות התפילין הם כנגד ד' מוחין פרשת קדש רמז למוח חכמה, פרשת והיה כי יביאך רמז למוח בינה, פרשת שמע רמז למוח חסדים, ופרשת והיה אם שמוע רמז למוח גבורות. וד' בחינות אלה נרמזים בש' דד' ראשין שבתפילין כשהם בבחינת מקיף קודם כניסתם בנה"י דאימא. ולאחר שנכנסים בפנימיות נה"י, לפי שהחו"ג מתאחדים ביסוד דאימא נרמזים בש' דג' ראשין.
ואלו הד' מוחין הז"א משלים קבלתם בז' שנים משנה ז' עד שנה י"ג. שלאחר שהגיע לו' שנים שהשלים תקופת היניקה שהתפשט בה בשש ספירותיו, ממשיך בניין המוחין בשבע שנים, בשלוש שנים ראשונות עד שיהיה בן ט' נעשה לו הכנה לקבלת המוחין ובד' שנים הנוספות מקבל המוחין עצמם דחו"ב חו"ג, ואת הכתר מקבל ביום הנוסף על השלוש עשרה. ויכול הז"א להתייחד ולהעלות מ"ן ולגרום זיווג באו"א כבר בהיותו בן ט' לפי שנכנסה בו בשנה התשיעית מבחינת הדעת. אבל אדם יוכל לעלות מ"ן רק מי"ג שנה ויום אחד לפי שיש בחינת ג' שנים ערלים ובשנה הד' קודש הילולים לכן אין לו ביאה אלא דרך אקראי. אבל ז"א מעת שהגיע לט' שנים תיכף עולה ביסוד דאו"א שאין בחי' המעכבות אותו.
[דף נ"ד ע"א ד"ה יובן ענין היבום]
מאחר שאותו רוחא דשדי בגוה נשאר בה לעולם בזה יובן ענין היבום שחשוב שדוקא היבם יקח אשת אחיו ולא זר. שכיון שהוא קרובו יש בו כוח לחבר נשמת אחיו שמת עם רוחו שנשארה באישה. וצריך היבם לכוון שמכוון להביא נשמת אחיו הראשון. וזה סוד הפסוק "אם ישים אליו לבו רוחו ונשמתו אליו יאסוף" (איוב פל"ד). אם ישים אליו לבו שהיבם יכוון להביא נשמת אחיו ולחברה ברוחו אזי רוחו ונשמתו אליו יאסוף שיתחברו הנשמה והרוח בבן שיוולד מביאה זו ויתגלל בו המת ברוחו ונשמתו ויוכל לבוא בעולם לסיים תיקונו.