ביאור:עץ חיים/שער ד/פרק ג
הרש"ש מקדים לנו שפרק זה אינו מהאר"י
כשם שיש שורש לאורות האצילות כך יש שורש לכלי האצילות שורשי הכלים נעשים על ידי הסתכלות העיניים בג' הבלים דאח"פ. אמנם אורות העיניים גבוהים מאורות האח"פ שהאזן בבינה שהיא הנשמה ואילו העיניים בחכמה והם שורשי הנשמה. עיקר הראייה נשארת במקומה ולא מתפשטת כמו הבלי האח"פ אמנם אותה הסתכלות דקה מאוד, ועל ידי ביטוש אורות העיניים באורות אח"פ מתהווים שורשי הכלים, שכן כולם בחכמה עשית. [1]
נעשים ל' שורשים לכלי נר"ן דאצילות ע"י הסתכלות העיניים שמכה בהבלי האח"פ. י' שורשי כלים נעשים להבל האזן הנקרא נשמה. י' שורשי כלים נעשים להבל החוטם הנקרא רוח. י' שורשי כלים נעשים להבל הפה הנקרא נפש.
וזהו "וירא אלהים את האור כי טוב ויבדל וגו'" אלהים הוא המאציל שהוא מלכות דא"ק כשבכוח החכמה היינו הראיה ראה נר"ן שאת היא הנפש ואור הם רוח ונשמה אזי ויבדל נוצרו שורשי הכלים שהם עושים הגבלה גבול ומידה באורות.
בהתפשטות אור החכמה יש שתי בחי' בחי' אור ישר היינו מלמעלה למטה ובחי' אור חוזר שלאחר שמגיעה למטה חוזר ועולה למקורו. ובהתפשטות האור באור ישר היה בו כוח לעשות ג' שורשי כלי הג"ר שלא ניכרו עד שהגיעה האור לאור הנפש של הפה. ובחזרתו באור חוזר נעשו שורשים גם לז"ת.
ניתן לחזור כאן לדרוש רבי גדליה הלוי שבסוף פ"א!
שם הת"ך - תכ"ה
אמרנו שבחי' הנשמה היא מן האזן שהיא בינה. והנה בחי' שמיעה גימט' תכ"ה ר"ת "כל הנשמה תהלל יה".
ומבאר בספר מגלה עמוקות על ואתחנן - אופן קצ"ה, סוד השם כה"ת היוצא מפסוק "כל הנשמה תהלל יה" שבו הכה משה את המצרי ויש בו כוח להינצל מאדם רע ולכן טוב לכוון בו לאחר קדושת ובא לציון בברוך אלהינו שבראנו לכבודו בפסוק "ויבטחו בך יודעי שמך כי לא עזב"ת דרשי"ך ה'" ס"ת תכ"ה. שהמכוון בו ניצול באותו יום מאדם רע. וזה הסוד ששלחה אסתר את הת"ך שנקרא כך על שם שכל דברי מלכות נחתכים על פיו להינצל מהן ע"י מהמן שעליו נאמר "בקום עלינו אדם" (תהילים קכ"ד). ושם זה יוצא גם ממראה הסנה "וז"ה ל"ך האו"ת (שמות ג יב), ס"ת תכ"ה, שהוא שם שמיני של ע"ב ואליו כיוון משה [שהוא פני חמה (ב"ב ע"ה ע"א) שיש לה ח' מנהיגים (רזיאל המלאך, הרוקח)] בתפילתו להיכנס לארץ "אתה החלות להראות את עבדך את גדלך וגו'" היינו מראה הסנה הגדול שאז החלות להראות לי כוח שם גדלך שהוא שם ע"ב ומפרש השם "וא"ת יד"ך החזק"ה". שהוא ס"ת תכ"ה, וכוח זה השם הוא סוד אל שד"י, שכן אותיות שניות של שדי הם תכ"ה, שבשם "אל שד"י" נבראו שמים וארץ ועל זה אמר "אשר מי אל בשמים ובארץ אשר יעשה כמעשיך וכגבורתיך" שבשם אל נבראו שמים ובשם שדי נברא ארץ. וענהו ה' "רב לך" שכבר זכית לגדולה זו שכשיצאה נשמתו של משה לעולם יצאו מתחת כסא הכבוד ארבעה מאות ועשרים וחמשה אלף נהירין (בזוהר פרשת בשלח), לכן אל תוסף, אלא צו את יהושע וחזקהו על עצמו שתיקן נוסח עלינו לשבח, ואמצהו על נוסח שתיקן עכ"ן "על "כן "נקוה לך ה' אלהינו לראות במהר"ה בתפאר"ת עוז"ך, שהוא ס"ת הת"ך, שהוא סוד כל דבר מלכות נחתכין על פיו. לכן סיים עכן בתפלתו לתקן עולם במלכות שדי, שהוא סוד שם זה, כי הוא יעבור והוא ינחיל.
ביאור פרצוף התבונה
מתחיל בד"ה ונחזור עתה לבאר לבחי' הנשמה שהיא מן האזן שהיא בינה. והנה בחי' שמיעה גימט' תכ"ה ר"ת "כל הנשמה תהלל יה" כפי שנכתב לעיל. והנה נשמה בינה היא מאז"ן שהוא גימט' נ"ח וכדי להבין מספר נ"ח הנמצא כאן, מבאר המהרח"ו את מבנה התבונה.
י' דשם הויה היא אבא שהם פרצופי אבא ואמא היושבים בפני א"א מהגרון ועד החזה אבא מימין ואימא משמאל. ה' ראשונה דשם הויה היא בינה ששורשה באזן הכוללת את פרצופי יש"ס ותבונה היושבים תחת פרצופי או"א מהחזה עד הטבור יש"ס מימין תחת אבא ותבונה משמאל תחת אמא.
פרצוף אימא הוא שם אהי"ה דיודין ואילו פרצוף תבונה שתחתיו הוא שם ס"ג והוא בבינה הכללית דעולם האצילות ה' דהויה. אלא שאותה תבונה שם ס"ג כוללת אף היא בתוכה גם פרצוף בינה וגם פרצוף תבונה.
והחלוקה בין הבינה לתבונה שבתוך התבונה הכוללת הזו היא שבינה היא מראש הפרצוף ועד החזה והיא יו"ד ה"י וא"ו דשם ס"ג דתבונה הכוללת ואילו תבונה שבתבונה הכוללת היא מן החזה ולמטה ה"י אחרונה דשם ס"ג. בדומה לפרצוף רחל שמלביש לז"א מהחזה ולמטה שז"א הוא יה"ו ופרצוף רחל שהוא ה' מלביש לו מהחזה ולמטה היינו משליש ת"ת ונה"י שלו. נמצא שחצי גוף עד החזה הוא בינה דתבונה וחצי תחתון מחזה ולמטה הוא תבונה דתבונה זה בכמות אבל באיכות התבונה דתבונה הכללית היא רק רביעית שהיא ה' אחרונה דס"ג לעומת הבינה דתבונה הכללית שהיא אותיות יה"ו דס"ג.
וכותב שיש גם בחי' שלישית שתבונה שווה בגובהה לבינה אמנם לא ביאר עניין זה דיו. [2]
התבונה שבתבונה הכללית שהיא ה"י אחרונה דשם ס"ג היא המתפשטת בז"א התפשטות שמאורות האזן אל החוטם. שאזן היא הבינה וחוטם הוא ז"א. ולא כולה מתפשטת אלא כיון שהיא ה"י אחרונה הרי שיש בה ג' ההין כמספר ה"י שה' שבה היא חב"ד וי' שבה מתחלקת לשני ההין אחת לחג"ת ואחת לנה"י. ואותה ה' אחרונה דנה"י היינו החצי התחתון של הי' היא היא היורדת ומתפשטת בז"א.
וכשמתפשטת הה' דנה"י נשאר מה"י אחרונה דשם ס"ג רק שתי הההין הראשונות, נמצא ששם ס"ג שחסר ה' הופך להיות "יוד הי ואו הה" היינו נ"ח שהוא גימט' אז"ן. ואות ה' זו לפי שבאה מס"ג אף בה יש בחי' ס"ג ולכן צורתה ד"ו שהם י' שלפי שמתפשטת בו' ספירות כחב"ד חו"ג הרי י' פעמים ו' הם ס' ועם שליש ת"ת דז"א עד החזה עוד שלוש יחד הם ס"ג, שכן לעולם כשיורדת בחי' רוחנית או עולה, היא נשארת בבחינתה כמשל המדליק מנר לנר שלא נחסר הנר הראשון ואותה הבחי' יש גם בנר השני.
התפשטות הה' בחוטם הוא המוזכר בזוהר (כגון אד"ז דף רפ"ט ע"א) סוד ה"ה שיש בנוקבא דפרדשקא (נחיריים) שירדה מן האזן אל ז"א שהוא חוטם. ויש בו סודות כפי שיתבאר מעט בשער א"א פי"ב בעזה"י שהנוקבא דפרדשקא שם הוא אחד מז' תיקוני א"א [ומבאר שם באריכות ייחוד חוטם פה] ואף שכאן מדובר על שורש ז"א שבחוטם דא"ק אפשר שכשאומר א"א כוונתו לא"ק כמובא בדברי הרש"ש (דף ט' ע"ב) שסתם א"א שמדבר עליו הוא א"ק. ושם ס"ג שנמצא בפנימיות החוטם שם מתחלק בצורה זו ה"י ראשונה היא נקב ימין, וה"י שנייה היא נקב שמאל, והיו"ד מחלקת ביניהם, שהי' הפשוטה שהיא הרוחא דחיי נמצאת בתוך נקב ימין שהוא הה"י ראשונה וממנה השפעה לז"א לעוררו לזיווג. והו"ד נמצאים בתוך הה"י שהיא נקב שמאל והם הרוחא דחיי המשפיעה לנוק' לעוררה אל הזיווג. והואו הוא הכותל המפסיק בין הנקבים. בצורה זו: צריך ציור . ז"א מקבל מהרוחא דחיי שבנקב ימין ואילו הנוק' מקבלת מרוחא דחיי שבנקב שמאל. ומבואר בשער מאמרי רשב"י כי כל הגבורות מתקבצות בתוך החוטם. וכדי לכוף אלה הגבורות צריך להמשיך רוחא דחיי מחוטמא דעתיקא (ששם בא"א אף שהם גבורות הם ממותקות מאוד) לחוטם ז"א. ואכן הרוחא דחיי יוצא אל ז"א תדיר אלא שלנוק' שהיא הנקראת מלכא משיחא הגבורות שבה אינם יכולים להתבסם עד לימות המשיח שיהיה בבחי' מורח ודאין. שעתה יוצא הרוחא דחיי מנקב שמאל דחוטם עתיקא בסיתום גדול דרך זרוע שמאל דז"א לנוק'. אמנם לעתיד ימשך אליה דרך זרוע דז"א בגלוי רב, בסוד 'חשף ה' את זרוע קדשו' ולכן לעתיד ישיגו החכמה בגלוי 'כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים' וכן 'לא ילמדו איש את אחיו וגו וכן 'ונחה עליו רוח ה' רוח חכמה ובינה וגו.
ואותה מציאות של ה' אחרונה דס"ג שירדה למטה על פי הכלל הנ"ל שנשארת בחי' שלמה גם כשיורד (או עולה) הרי שנמצא את שם ס"ג גם למטה בז"א. שבחוטם יש שם מ"ה של ז"א ובו ג' אלפין שהם ג' אהי"ה שיחד הם גימט' ס"ג (ולכן גם חוטם גימט' ס"ג). ומבאר הכרם שלמה עפ"י תיקוני זוהר תיקון ע' ששם ס"ג יש בו ג' יודין שהם הפנימיות דס"ג והם המתלבשים בג' אוירין שהם האלפין כדי להיות בז"א שכן כל א' היא יו"ד, קוץ שלמעלה י' ו' באמצע וקוץ שלמטה הוא ד'. צריך ציור.
וה' זו שהתפשטה למטה מהתבונה בז"א צורתה ד"ו שכן ה' יכולה להופיע בשלוש צורות ד"י ד"ו וו"ו. ומה שצורתה כאן ד"ו שו' כנגד שש ספירות כחב"ד חו"ג שמתפשטת בז"א והפסיעה לבר של ו' זו כנגד שליש ת"ת עד החזה. והד' ממנה יוצאת לאה סוד קשר של תפילין ומה שהד' פנים באח' דו' גם לאה פנים באח' דז"א. ומאחר וה' זו ירדה מהמלכות דתבונה נשארה התבונה הכוללת לפי דבריו בפרק זה בינה ותבונה (ועפ"י המובא בשער או"א פ"ט כוללת כל הה' פרצופים) רק יוד הי ואו הה היינו נ"ח גימט' אוזן.
- ^ ואומר הכרם שלמה אל תתמה איך מן האח"פ נעשו שורשי הנר"ן ואילו מן העיניים שהם יותר מעולות נעשו שורשי הכלים שזה דומיא דשער ח' פ"א בעניין הקמץ והפתח שדווקא משום גדלותם היה בהם כוח לעשות כלים לכל מה שתחתיהם [ומצד שני לא נעשה מהם אורות לפי שלא יצא הבל ממשי מהעיניים שאם היה יוצא לא היו יכולים התחתונים לעמוד בו].
- ^ וייתכן כוונתו שכמו שקורה בפרצוף רחל הרי כשזו"ן מתעלים, מתעלים גם הפרצופים שעליהם וייתכן שאז זה קורה אך קשה שעניינו בבניין זו"ן ומה שקורה למעלה מזה לא פורט בעץ חיים, [בית לחם יהודה סובר שמדובר בעת שעולה ז"א ומעלה את ב' התבונות עמו שאז נקרא עם בינות כמבואר בפ"ד שער ט"ו]. וייתכן שכוונתו כמו שכתבנו למעלה שלעיתים פרצופי ישסו"ת שווים בקומתם לאו"א שאו"א מימין ופרצופי ישסו"ת משמאל כמו בדף צ"ד ע"ב שפרצופי או"א העשויים מחצי בינה דמ"ה וחכמה כולה דב"ן עומדים מימין פרצופי ישסו"ת העשויים מחצי בינה דמ"ה ובינה כולה דב"ן ושים לב שמדייק שם השמ"ש לא לגרוס עליון ותחתון, שכן כל צד ימין הוא פרצוף אחד וכל צד שמאל הוא פרצוף נוסף ללא חלוקה לחצאי פרצופים עליונים ותחתונים כמובא בשער או"א פ"ב ובשער המוחין פ"י.