ביאור:עץ חיים/שער ד/פרק א

שורשי אורות האצילות שבאח"פ

בחי' הא"ק היא שורש לאצילות וכיון שבאצילות יש אורות ויש כלים הרי שבא"ק יש שורש לאורות ושורש לכלים. ואף שאנו מדברים על בחי' כלים באצילות מה שאומר שיש בפרצופי האצילות רמ"ח אברים כמו ציור האדם אין הכוונה לא לגוף ולא לדמות הגוף אלא לכלים רוחניים שאין לנו אפשרות לציירם בשכלנו וניתן לנו רשות לדבר בהם דרך משל ודמיון כדוגמא שמביא הכרם שלמה כשאנו מדברים על בחי' העין לא שיש עין למעלה ולא דמות העין אלא יש כלי דאצילות שפעולתו לראות ולהשגיח על מציאות התחתונים לתת להם די מחסורם כמו שנאמר "עיני ה' אלהיך בה מראשית שנה ועד אחרית השנה וגו". ובכלים דאצילות מתפשט עצמות האורות דאצילות. אמנם שורש כלי האצילות הם בכלי הא"ק ולא שיש בא"ק כלים אלא שבערך אורות הא"ק הם נקראים כלים אף שהם אורות מזוככים והם שורש הכלים דאצילות.

כדי ליצור את עולם האצילות מהא"ק יצאו אורות רבים מהא"ק והם על סדר ראיה שמיעה ריח דיבור שהם המקבילות של ד' אותיות הויה ובסוד נרנח"י הם חיה נשמה רוח נפש, שהם טעמים נקודות תגין אותיות, ובספירות חכמה בינה ו"ק ומלכות בפרצופים אבא אמא ז"א ונוק' וביסודות הם אש רוח מים עפר. והחלק החמישי שהוא יחידה הוא שורש לד' בחי' שתחתיה כמו קוץ הי' בהויה וכתר בספירות.

ואותם אורות שיצאו מהא"ק ליצירת עולם האצילות הם משתלשלים בסדר הירידה על דרך ראיה שמיעה ריח דיבור.

ובביאורם הוא מתחיל מסוד האוזן שלמעלה ממנה הוא דק מאוד וקשה להשיגו גם האזן הוא קשה ההשגה ואין להשיגו אלא בדרך משל שהוא דרגת הנשמה. שכן ההבל של האזן כמעט ואינו מורגש ואם יסתום אדם את אזניו דרך משל ישמע בתוכו קול הברה מחמת הרוח הנצרר בהם אח"כ בחוטם ההבל נרגש יותר מבאזן והוא בסוד הרוח. ואח"כ הפה ההבל נרגש ביותר הוא סוד הנפש.

והנה שורש הנשמה שהם בינה ותבונה שבאצילות נשרשים באורות אזני הא"ק, אזן ימין בינה ואזן שמאל תבונה. ואף הבל החוטם נחלק לשניים בחי' שורש פרצופי יעקב וישראל, ישראל נקב ימין ויעקב נקב שמאל. גם בפה אף שהוא אחד יש בו ב' שורשים שורש לאה ושורש רחל שבהיות ההבל בגרון הוא בסוד קול (ללא חיתוך האותיות עדיין) הוא נגד שורש לאה, וכשיוצא מחוץ לפה הוא בסוד דיבור בחיתוך אותיות והוא שורש רחל.

ואף שנתבאר בספר הזוהר שקול הוא בז"א ודיבור בנוק' בסוד קול ודיבור הויה אדנות ז"א ורחל, כאן אין כוונתנו לשורש שבא"ק אלא לשורשם [שאינו שורשם העיקרי אלא נשמתם] שבמלכות דתבונה היינו שהקול דמלכות דתבונה הוא נשמה דז"א כמבואר בשער ההקדמות דף ל"ו ע"א.

שלושת הבחי' שדיברנו היינו נר"ן שהם שמיעה ריח דיבור הם הבחי' הפנימיות מעליהם יש שתי בחי' מקיפות שהם חיה ויחידה.

כשבחי' החיה היא ספירת החכמה בסוד 'החכמה תחיה בעליה' והיא בחי' ראייה יוצאת מן העיניים בסוד מקיף ראשון הנקרא מקיף חיה או נשמה לנשמה. מקיף זה נכנס באור ישר בתוך הפרצוף ולאחר מכן יוצא באור חוזר ומקיף מלמעלה לכל הפרצוף ויש לאור מקיף דחיה שלוש בחי' שמקיף לכל חלק מחלקי הגוף כפי ערך האור הראוי לו כמבואר גם בשער ההקדמות דף צ"ב ע"א כי בחלק הנשמה שמדורה במוח מקיף לה מבחוץ, כפי בחי' ערך האור הראוי אליה. ומקיף על חלק הרוח שמדורו בלב, בבחי' ערך אור של הרוח. ומקיף על חלק הנפש שמדורו בכבד, כפי בחי' הנפש.

עוד יש אור מקיף הגדול, והוא הנקרא יחידה, והוא מבחי' א"א כתר בחי' הגולגולתא, ואינו דומה אל החיה, אשר עם היותה מאירה בכל הגוף מבחוץ, אין חלקי הארתה שוים, כי לנשמה מאיר כפי ערכה, ולרוח כפי ערכה, ולנפש כפי ערכה, אמנם היחידה, מאירה בכל הגוף בהשוואה אחת, לפי שאין בעצמות האור המקיף הגדול הזה חילוקים, כי כולו בחי' נשמה. ולכן הוא נקרא יחידה, כי אין בו רק בחינה אחת בהשוואה אחת והיא מקפת לבחי' החיה.

הרש"ש מביא את שער המוחין פ"ה ששם מתבאר שמקיף חיה אף הוא יש בו חלוקה. ושם ביאר השמ"ש שצ' דצל"ם דחיה מתלבש תוך צ' דצל"ם דנשמה ול"מ דחיה על מקיף דל"מ דנשמה. וכן פנימיות דיחידה היינו צ' דצל"ם דיחידה מתלבש בצ' דצל"ם דחיה, ול"מ דיחידה מקיפים על מקיפי ל"מ דחיה שעל מקיפי דל"מ דנשמה וזה בפרצוף נפש וכן בכל פרצוף מחמשת פרצופי נרנח"י דז"א. ואם כן קשה לכן מפנה אותנו הרש"ש למבו"ש ש"ו ח"ב דרוש א' מדרושי פנימי ומקיף שאף שם מבואר שיחידה היא א"ק מקיפה לכל העולמות וגם מקיף סביבותיהם. יתכן שכוונתו שרוצה לחלק בין מקיפי יושר דא"ק הם מקיפים לכל העולמות בשווה כמובא במבו"ש לבין המובא בשער המוחין שמקיף יחידה יש בו התפרטות לפי הנרנ"ח שתחתיו.