ביאור:עגלה על שני הנשאים

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

"ויביאו את קרבנם...

עגלה על שני הנשאים

ושור לאחד" (ג)

שני נשיאים, ראשי שבטים, קרואי העדה, אנשי שם, וכי לא צר להם המקום על עגלה אחת?

נסיון חיינו הציבוריים מעורר אצלנו פליאה גדולה על המראה שלפנינו, זו נראית לנו אידיליה שלא מעלמא הדין.

אכן, אם נדייק בלשונו של הכתוב, תעלם הפליאה.

אמנם כששני נשיאים יושבים על העגלה, כל אחד רואה את עצמו רכוב על עגלת הציבור, כל נשיא רואה את עצמו רם ונישא, אז באמת צר המקום מהכיל מישהו אחר במחיצתו.

ברם, במקרה שלנו נאמר על נשיאי ישראל "עגלה על שני הנשיאים" – כל אחד מהם היה חדור בהכרהה שהעגלה של הציבור רכובה עליו.

הוא נתון מתחתיה והוא הנושא הנושא בעול הציבור, כעצת הזקנים לרחבעם "אם היום תהיה עבד לעם הזה".

כשזאת היא ההכרה הכללית, וכך היא גם ההרגשה היומיומית, שמח כל נשיא על שיש לידו עוד נשיא אשר עול הציבור מוטל עליו, עוד מישהו אשר מרגיש את כל כובד העול, ואשר יכול וגם רוצה לשתף פעולה ולסייע בעצה ובתושיה.

ויפה פירש ר' עובדיה ספורנו: "עגלה על שני הנשיאים – לאות אחוה ביניהם אשר בה יהיו ראויים שתשרה שכינה ביניהם".

מקורות

הרב משה צבי נריה בסיפרו "נר למאור"