ביאור:ספר יונה - בין בריחה לבין ויכוח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.



תגובה ל: ביאור:יונה שנכתבה ב10:15:25  20.01.2005

אחד מן הסיפורים הארוכים במקרא. אורכו כ – 50 פסוקים. אורך סיפור ממוצע הוא בין 20 ל – 30 פסוקים. מה גם שסיפור זה נמצא בין ספרי הנבואות הקצרים. מכיל יחידות משנה שכל אחת מהן מהווה סיפור בפני עצמו כלומר בעל מבנה וסגנון משלו. הסיפור המקראי הוא   סיפור קצר מאוד. הסיפור הארוך ביותר בתנ"ך הוא סיפור יוסף ואחיו.

במישור מסוים הוא בעל מישור אחד – מימד העלילה.   סיפור יוסף מחולק ליחידות משנה רבות. כאשר כל יחידה סיפור בפני עצמו. צריך לנתח כל יחידה בפני עצמה.

סיפור יונה מורכב משני סיפורים, במובן מסויים הם עצמאיים, והם ניתנים להפרדה. סיפור 1: א-ב, וסיפור 2: ג-ד. והראיה: בפרק ג' ישנה פתיחה דומה לפרק א'. עברנו סיפור בפרקים א' ו - ב' ועכשיו הכול מתחיל מהתחלה, כאילו מחקנו את מה שהיה. האם פרקים א – ב יכולים לעמוד כסיפור בפני עצמו? האם סוף פרק ב' יכול להיות סוף ממשי (בשיעור נתמקד בעיקר בפרקים א' ו-ב')?

הנושא מוגדר היטב – ניסיון "בריחה" . הקב"ה מטיל שליחות על הנביא ומאיזו שהיא סיבה הנביא מורד בשליחות.   ואז הנביא עובר הרפתקאות ימיות (ניתן להוסיף את ג' א-ב. כדי שנדע שהנביא הולך לנינוה). החסר בסיפור הוא מדוע הנביא בורח משליחותו? ישנה עלילה, נושא, מסר ומילים מנחות – סממנים ספרותיים המצויים בפרקים א'-ב' וזה נראה כמו יחידה ספרותית בפני עצמה.

אותו דבר נעשה עם פרקים ג'-ד': אנשי נינווה חוזרים בתשובה, הנביא תובע מה' חורבן. הנביא מחכה לראות האם תביעתו תתקיים, ואז מגיע "תרגיל" הקיקיון. נושא הפרקים של ג' – ד' הוא "הויכוח" . הנביא שואל את ה': למה הטלת את השליחות עליי כאשר אני מסתייג מעצם השליחות. הנביא מחכה לראות האם תביעתו תתקיים ואז הקב"ה מסביר לו את דרכו. קיימים בו כל הסממנים של סיפור מקראי: עלילה, נושא, מילים מנחות. "למה אתה דורש לעצמך את פריווילגית הקיקיון, ולא לרחם על נינווה?!".

המילה "שנית" מקשרת בין שני הסיפורים, אם רוצים לקרוא כסיפורים נפרדים צריך למחוק את המילה הזאת. "הלוא זה דברי עד היותי על אדמתי על כן קדמתי לברוח תרשישה" (ד', ב). לא מצינו ויכוח כל שהוא בהיותו על אדמתו (בחלקו הראשון של הספר), אלא שזה לא מופיע בחלק הראשון כי נושאו של החלק הראשון הוא הבריחה וסיכולה. ואילו כל הויכוח וכל הקשור בו הוא נושאו של החלק השני. אם רוצים לבנות את החלק השני בפ"ע, הרי ניתן לשנות את הנוסח באופן שאינו רומז את הבריחה. פרקים ג' –ד' היו יכולים לעמוד בפני עצמם (הקשר לבריחה מופיע בגלל שג' –ד' מופיעים לאחר הבריחה) פרקים א' – ב' יכולים לעמוד בפני עצמם באופן מלא, פרקים ג'- ד' באים לאחר א'-ב', ולכן הם מסתמכים עליהם וצריך לבצע שינויים קוסמטיים קלים כדי לנתק ולהעמיד את הפרקים בפני עצמם. ישנו חלק עלילתי המקשר בין שני הסיפורים.

 

האם יש קשר וזהו סיפור אחד או שעומדים בפני עצמם כשני סיפורים שונים שנתחברו על ידי גיבור אחד ועלילה מקשרת? הסיפור יכול לעמוד בשני חלקיו אולם מוסר ההשכל של הספר תלוי בסוד החיבור של הספר. לפי התפיסה המקראית, ניתן להתווכח   עם הקב"ה (אברהם, דוד, איוב, קהלת (בערך), משה וירמיהו). נביאים ואבות התווכחו עם הקב"ה, התנ"ך נותן לאדם לדבר עם האלו-ה ואפילו להתווכח עימו. התנ"ך שעושה הפרדה כ"כ בין האלו-ה הכוחני והכול יכול לעומת האדם הקטן. יוצר את הויכוח ללא לגיטימי וחסר סיכוי. יש כללים לויכוח בין ה' לאדם. הקב"ה אינו אדיש לאדם ולטענותיו.

ה' איננו אומר לו שתוק, אפס, אתה לא מבין כלום ולא יכול להתווכח, וטענותיך אינן רלוונטיות. הקב"ה מנסה בפרקי איוב לשכנע את איוב ועונה לו (לא נשאר אדיש). הקב"ה אומר לרעים "באתם להגן עליי אבל לא דיברתם נכונה ואילו לאיוב שדיבר בהתרסה עניתי והסברתי לו". או לענות לו או להסביר לו כי אינו מסוגל להבין הכול. יונה - חורה לו שהקב"ה משתמש בו לנבואה שהנביא מתנגד לה. הקב"ה לא נשאר אדיש, ועונה ומסביר לו. המילה האחרונה היא של הקב"ה. ז'אנר הסיפורת – שגדולים מתווכחים עם ה'.

החלק הראשון נראה גם קשור לויכוח. יונה לא טירון ולא מתחיל כאן את דרכו הנבואית (כנראה). ספר יונה לא רוצה להיכנס לטעמים של הבריחה כי אז היינו יכולים להבין, ולהבין פירושו לסלוח. לבריחת יונה אין סליחה. סנה' פ"ט.: 'נביא שכובש את נבואתו חייב מיתה ביד שמים שנא': "אני אדרש מעימו"'. והברייתא שואלת כמו מי? כמו יונה. חז"ל מתייחסים באופן לא חיובי למעשהו של יונה, ולכן בהרבה מוסדות חינוך מנסים להסביר את בריחתו – לא דרך התנ"ך. התנ"ך רוצה להתסיס את הבריחה. זוהי כבישת נבואה וזוהי עבירה חמורה מאוד. ערך חינוכי שבימינו לא יסולא מפז.

האדם הוא תבוני יש לו תפיסה שכלית. והוא מסוגל להשמיע טענה נגד הקב"ה.   ואם הוא חי בתקופת הנבואה ומנבא אזי הקב"ה עונה לו. הקב"ה עונה בתנאי שהוא מציית לו. אם הוא לא שב בתשובה ולא מקבל את השליחות אזי אין דו שיח, אין ויכוח ואין תשובה. רק לאחר הציות הקב"ה מוכן לענות על טענותיו.

החלק של הויכוח נעלם מן החלק הראשון. יונה בשעתו דיבר ולא נענה כי הוא לא קיבל את השליחות. רק לאחר שהוא מקבל את השליחות הקב" ה עונה לטענות. א"א לתת לחייל בצבא להרגיש כמו גנרל אחרת הצבא יתפרק אם כל אחד יחליט לעשות מה שהוא רוצה. היחס בין הקב"ה לאדם הוא יחס של ציות ומרות. מותר להגיד "לא מסתדר לי", "קשה לי עם X " - זה לגיטימי. הבסיס הוא קבלת עול מלכות שמים, תשתית העולם הדתית. ולכן חז"ל עשו את ההבחנה בין חוקים למשפטים.   חינוך לקשר בין אדם לקב"ה. "ואנכי עפר ואפר" - רק אדם שהוא עפר ואפר יכול להשמיע טענות נגד בוראו. הבריחה של יונה היא מרידה בשליחות, יונה לא רק כובש נבואה אלא כובש באקטיביות. הולך בדיוק לכיוון ההפוך (אשור- מזרח, תרשיש – מערב). לא מחיוב לציות מתוך הסכמה. שום דבר לא מצדיק בריחה ומרד.

לא ייתכן להגדיר את התשובה של נינווה כנושא המרכזי (תופס רק כ – 20% של הסיפור).

" במכילתא לפרשת בא " : "אמר ר' יוחנן לא הלך יונה אלא לאבד את עצמו בים". הוא הולך למות עבור אידיאולוגיה, מעורר יראת כבוד, אך זו היא הדרך הקלה, הבריחה היא איבוד. הדרך הקשה היא לציית למרות שאתה לא מסכים עם זה. הצירוף הוא המסר, מוסר ההשכל.

מה קרה ליונה שהוא חזר בו כאשר ברור שהוא לא מסכים? שירה – תפילת יונה. מופיעה באמצע סיפור פרוזאי (כמו גם שירת חנה, קינת דוד, פרשיית בלעם). בלעם – סיפור פרוזאי ארוך שיש בו ארבע שירות שונות. 2 ז'אנרים (פרוזה + שירה) כאשר לכל אחד סוג מילים מיוחדות משלו. יש המופיעות בשתיהן במשמעויות שונות. בשירה ישנן תקבולות. האמצעיים האמנותיים שונים. חובה להפריד ולנתח כל אחד בפ"ע, כלומר את הפרוזה לבדה ואת השירה לבדה. ניתוח ביחד עושה "סלט". סה"כ 19 פסוקי פרוזה + 9 פסוקי שירה. בהוצאת השירה נראה כאילו הרסת את הסיפור, אך עצם העובדה שהתפלל מסבירה את כל הסיפור ולא צריך לדעת מה קורה בתפילה.

בפתיחת הסיפור השליחות לנינווה גורמת ליונה לברוח מן היבשה לים. בסיום: יונה פונה לה' וחוזר מהים ליבשה (הקבלה ניגודית). 14 פסוקי העיקר קשורים במוטיב שלא ממש כתוב. " "

" מכילתא פתיחתא לפרשת בא " : איך אפשר לברוח מלפני ה'? הלוא יונה בורח מה'?

" אב"ע: " יש הבדל בין לברוח "מ-" לבין לברוח "מפני" -:

  • "לברוח מ-" = לברוח מרודף. וכי יונה לא ידוע שה' נמצא בכל מקום?
לעמוד לפני – לשרת. עבד לפני מלך, נביא לפני ה' (פעמיים אליהו ופעם אלישע על כך). "לברוח מפני-" = בריחה מלשרת לפני רבו (בריחה מהתפקיד הניתן לו). בורח למקום בו המצווה לא יוכל לצוות נבואתו (הנבואה אינה שורה בחו"ל).

" מכילתא פתיחתא לפרשת בא: " הקב"ה לא רוצה לנבא בחו"ל, אך בכל זאת ניתן לשמור על קשר ו"הרבה שלוחים למקום". כל השליחים באים להגיד לו, שהקב"ה "רודף". אחריו, ומזכיר לו את הנבואה ותפקידו. תרדמה = שקיעה בחטא. כך הרמב"ם בהלכות תשובה מסביר את תקיעת השופר. "קום קרא אל אלקים" – "קום לך אל נינווה העיר הגדולה וקרא " (רב החובל מזכיר לו את נבואת ה' באותה לשון). גורלות – מספר גורלות. עוד ניסיון לחשוף את יונה. יונה הולך לישון שינה של בריחה, בורח מהמציאות. יונה מבין מה קרה ולא רוצה לשנות את דעתו. ללא ספק לא קיים את דברי רב החובל. השיחה עם המלחים (3 פסוקים) – השליח הרביעי, העמוד המרכזי. המלחים לא בטוחים ב – 100% כי זה אכן הוא ומנסים לברר שזה אכן הוא. יונה מצהיר את אמונותיו אבל בורח מהן. הסוד מתגלה בשיחה השנייה עם המלחים. ההבדל בין 2 סדרות של שליחים – בסדרה השנייה הסוד שלו מתגלה.   יונה חשוף וממשיך לברוח. הסדרה השנייה מקבילה לראשונה. הראשונה – טבעי, השנייה – אנושי, השלישי – ניסי. אז מה קרה בסוף? ההצטברות של השליחים אפשרה לו לעשות חשבון נפש והבין את הלקח למרות שהוא לא מסכים.

מקורות[עריכה]

על-פי מאמר של הרב אלחנן סמט [סיכמה: פרידה נובוגרודסקי] שפורסם לראשונה ביום עיון ישיבת הר עציון וגם ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2005-01-30.

דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.

קיצור דרך: tnk1/nvia/tryasr/yn-smt