ביאור:סיבת מניית בני ישראל במדבר

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.

במאמר נתינת מחצית השקל במפקד העם עמדנו על הבעיתיות בספירת אנשים, ועל הפתרונות לכך. אך בכל זאת אנו פוגשים מפקד של העם במדבר גם בפרשת כי תשא וגם בפרשת במדבר - מדוע?

רש"י מתסמך על מדרש רבה שמשוה את ספירת העם לעשיר שסופר את עושרו - "מתוך חיבתן מנאם". העשיר מרוצה מהכסף שאסף וכדי להנות ממנו סופרו שוב ושוב. האם גם ה' נהנה מספירה זו? האם ה' צריך בכלל לספור? הרי הוא יודע את מספרם המדויק גם בלי מיפקד!


התשובה נעוצה בפסוק "שאו את ראש בני ישראל" וכמו שהסביר הרמב"ן: "שאו" - לשון גדולה. ספירה של אנשים גורמת גם ליחידים להרגיש שהם חשובים. ובמיוחד הדבר חשוב כאשר ישראל יצאו ממצריים, עם מנטליות של עבדים, ולקראת הכניסה לארץ והמלחמות הצפויות להם.

מכיוון שהעם הוא גדול, וכשמגיעים למספרים גדולים היחיד יכול "ללכת לאיבוד" ולהרגיש שאין לו חשיבות, המנין חולק לשבטים ואז אם האדם הוא אחד מ-70,000 בשבט יהודה, עדיין הוא מרגיש שיש לו תרומה לשבט.

עדיין, למרות החלוקה לשבטים, כל העם נשאר מיוחד כי הם זוכרים שבעצם שמות השבטים הם שמות של אחים, בנים לאותו אב, ישראל.

ואכן אם נעיין במדרש שממנו הביא רש"י את פירושו, נאמר שהעשיר מונה את הגורן הטוב בעיניו ובכך הוא מראה שאותו גורן חשוב לו והאחרים לא, ובכך בני ישראל ירגישו את העדפתם על פני הגויים.