ביאור:סוגיית מצא בגל ובכותל ישן

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

סוגית מצא בגל ובכותל[עריכה]

משנה: מקרה א- מצא בגל אבנים או בכותל ישן- הרי אלו שלו.
מקרה ב- מצא בכותל חדש במקרה והחפץ היה מונח מחציו ולחוץ כלומר- היה מונח בחלקו החיצוני של הכותל- הרי אלו שלו.
במקרה והחפץ היה מונח מחציו ולפנים כלומר- בחלקו הפנימי של הכותל- של בעל הבית שמאחורי הכותל.
מקרה ג- מצא בבית שרגילים להשכירו לאחרים אפילו אם מצא בתוך הבית- הרי אלו שלו.

גמרא: תנא-טעם הסיבה שבגל ובכותל ישן- הרי אלו שלו, הוא משום שאמוריים כלומר- גויים מחביאים אוצרות וחפצים [ואבידת גוי מותרת].
קושיא -וכי רק גויים מטמינים אוצרות וחפצים וישראל לא מטמינים?!
תירוץ- הברייתא לא קשה אלא כוונתה שהחפץ מתקופת האמוריים והסימן לכך הוא שהוא חלוד מאד.
גורס הרמב"ם- דשתית טפי [=שעמוק מאד] כלומר- שהחפץ נמצא עמוק מאד בכותל ונראה שהיחיד שהגיע לשם כדי לטומנו הוא בונהו [והכותל ישן].
ציטוט מהמשנה- "בכותל חדש- מחציו ולחוץ- שלו, מחציו ולפנים- של בעל הבית".
הגדרת הרא"ש- "כותל חדש"- שאבותיו בנהו ואף פעם לא יצא בעלותו [של הכותל] ממשפחתו.
דין דרב אשי-"סכינא בתר קתא וכיסא בתר שנציה" כלומר כדי לדעת של מי החפץ בודקים לפי צד אחיזתו והוא יקבע האם הוא של בעל הבית.
קושיא- איך רב אשי אומר- "סכינא בתר קתא..." והרי המשנה אמרה- "מחציו ולחוץ..." ואם קתא והוא מחציו ולפנים, רב אשי חולק לכאורה על המשנה?
תרוץ- המשנה שחילקה את הדין לפי מיקום החפץ דיברה באודרא ונסכא, כלומר- חפצים שאין להם מקום אחיזה מיוחד, ורב אשי דיבר בחפצים שיש בהם מקום אחיזה מיוחד.
תנא- "אם היה כותל ממולא מהם חולקים", כלומר- אם המיקום של החפץ היה באמצע הכותל- בעל הבית והמוצא חולקים. קושיא- "פשיטא",כלומר- ברור שכך הדין!
תירוץ- לא, זה כן נצרך אלא חולקים [בעל הבית והמוצא] אפילו אם החור היה משופע וגבוה מהחור השני לא נגיד שהחפץ נכנס מלמעלה והחליק לאמצע.
ציטוט מהמשנה- "אם היה משכירו לאחרים אפילו מצא בתוך הבית- הרי אלו שלו".
קושיא- מדוע "הרי אלו שלו"? שיבדוק האם זה של האחרון שהיה בבית?
הוכחה לקושיא- תנן- מקרה א- מעות שנמצאו לפני סוחרי בהמה בשווקי ירושלים הם כל ימות השנה מעשר, כי רוב הקונים שם קונים בהמות לשלמים מכסף מעשר שנותר מן סעודתם.
מקרה ב- מעות שנמצאו בהר הבית תמיד חולין.
אומר התוספות- הרי לא יכנס אדם במקלו, ובמנעלו, ובפונדתו, ובאבק שעל רגליו. ואיך יהיו מטבעות בהר הבית?
אלא לא יכנס בהרבה כסף אבל במעט מטבעות – מותר.
אומר רש"י- הסיבה לכך היא שאת הר הבית לא מנקים ורוב ימות השנה הם חול ורוב המטבעות הם חולין.
מקרה ג- ובירושלים בשאר המקומות: בימים רגילים- חולין. בימי הרגלים- מעשר.
מפרש רב שמעיא בר זעירא- מה הטעם בשאר ירושלים? משום שירושלים מתנקה בכל יום והולכים אחר הרוב ורוב המטבעות שנפלו: ברגל- מעשר. בחול- חולין.
מקשה רב שמעיא בר זעירא- למה אצלנו [בית שמשכירו לאחרים] אין הדין דומה: "הני דבתרא הוא".
תירוץ ר"ל משום בר קפרא- "כגון שעשהו פונדק לשלשה ישראל" כלומר-ב שלשה הבעלים מתיאש כי אומר בליבו שאחד משכניו לחדר לקחו ולא יודע מי מבינהם.
קושיא- "ש"מ הלכה כר"ש בן אלעזר אפילו ברוב ישראל", כלומר- מדוע לא הוכחנו מדין זה שהלכה כר"ש בן אלעזר אפילו ברוב ישראל?
תירוץ רב מנשיא בר יעקב- "כגון שעשהו פונדק לשלושה עכו"ם", ואז אין את הקושיא שהקשנו על ר"ל.
תירוץ רב נחמן משום רבה בר אבוה- לא קשה לר"ל אפילו בסברת 3 ישראל, משום שהבעלים מתיאש, כי בא לשכניו לחדר ומבקש מהם שיחזירו לו, והם טוענים שכלל לא לקחו והוא לא יכול להשביע שנים שבועת היסת.
דינים דרב נחמן ע"פ דרך רבה בר אבוה- מקרה א- ראה מטבע שנפל מאדם שהולך עם חבר אחד – חייב להחזיר.
וטעמו: רש"י- אשביע אותו שבועת היסת [ולאחר שישבע, הבעלים יתיאש, אבל יאוש שלא מדעת- לא הוי יאוש].
תוספות- אביישנו ברבים והוא יחזיר לי.
רא"ש- בפעם אחרת כשיפול לו אקח לו ואדרוש ממנו להחזיר לי.
מקרה ב- ראה מטבע שנפל מאדם שהולך עם כמה חברים- הרי אלו שלו.
וטעמו: כי אי אפשר להשביע יותר מאחד שבועת היסת.
אמר רבא- מה שאמרנו שבשלשה- הרי אלו שלו, לא אמרנו אלא שאין בה שווה 3 פרוטות, אבל אם יש בה- חייב להכריז.
וטעמו: כי יכול להיות שהם שותפים, והמאבד חשב שחבריו חמדו לו לצון.
איכא דאמרי אמר רבא- אפילו אם יש בה [באבידה] שווה 2 פרוטות בלבד- חייב להכריז.
וטעמו: שמא שותפים הם ואחד מהם מחל על שלו, ומי שאבד לו חשב שחבריו חמדו לו לצון.
אומר הרא"ש- הלכה כרבא כיוון דבתרא הוא.

פסקי הרמב"ם[עריכה]

א מצא מטמון בכותל חדש אם המטמון מוכיח שהוא לבעל הבית הרי הוא שלו, ואם מוכיח שהוא של אחר מן השוק הרי הוא של מוצאו. כיצד הסכין הרי הנצב שלו מוכיח. והכיס פיו מוכיח. ואם נמצא תוך הכותל מלא מהם חולקים.
ב מצא מטמון בכותל חדש אם המטמון מוכיח שהוא לבעל הבית הרי הוא שלו, ואם מוכיח שהוא של אחר מן השוק הרי הוא של מוצאו. כיצד הסכין הרי הנצב שלו מוכיח. והכיס פיו מוכיח. ואם נמצא תוך הכותל מלא מהם חולקים.
ג ויראה לי שאין הדברים אמורים אלא כשטען בעל הבית שהמטמון שלו. או שהיה יורש שאנו טוענים לו שמא של אביו הן. אבל אם הודה שהם מציאה הרי הן של מוצא. לפיכך אם היה משכיר ביתו לאחרים הרי הן של שוכר אחרון. ואם השכירו לשלשה עכו"ם כאחד הרי עשאהו פונדק וכל הנמצא בו אפילו בתוך הבית הרי הוא של מוצאן מפני שאין אחד יכול לטעון שהיא שלו או שהוא טמן שהרי עשאהו פונדק.
ד המוצא מטמון בגל או בכותל ישן הרי אלו שלו שאני אומר של אמוריים הקדמונים הן. והוא שימצאם מטה מטה כדרך כל המטמונות הישנות. אבל אם מראין הדברים שהן מטמון חדש אפילו נסתפק לו הדבר הרי זה לא יגע בהן שמא מונחים הם שם.
ה מצא מטמון בכותל חדש אם המטמון מוכיח שהוא לבעל הבית הרי הוא שלו, ואם מוכיח שהוא של אחר מן השוק הרי הוא של מוצאו. כיצד הסכין הרי הנצב שלו מוכיח. והכיס פיו מוכיח. ואם נמצא תוך הכותל מלא מהם חולקים.

ו מצא מטמון בכותל חדש אם המטמון מוכיח שהוא לבעל הבית הרי הוא שלו, ואם מוכיח שהוא של אחר מן השוק הרי הוא של מוצאו. כיצד הסכין הרי הנצב שלו מוכיח. והכיס פיו מוכיח. ואם נמצא תוך הכותל מלא מהם חולקים.
ז מצא מטמון בכותל חדש אם המטמון מוכיח שהוא לבעל הבית הרי הוא שלו, ואם מוכיח שהוא של אחר מן השוק הרי הוא של מוצאו. כיצד הסכין הרי הנצב שלו מוכיח. והכיס פיו מוכיח. ואם נמצא תוך הכותל מלא מהם חולקים.
ח ויראה לי שאין הדברים אמורים אלא כשטען בעל הבית שהמטמון שלו. או שהיה יורש שאנו טוענים לו שמא של אביו הן. אבל אם הודה שהם מציאה הרי הן של מוצא. לפיכך אם היה משכיר ביתו לאחרים הרי הן של שוכר אחרון. ואם השכירו לשלשה עכו"ם כאחד הרי עשאהו פונדק וכל הנמצא בו אפילו בתוך הבית הרי הוא של מוצאן מפני שאין אחד יכול לטעון שהי שלואו שהוא טמן שהרי עשאהו פונדק.
ט והואיל וחצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו כמו שיתבאר למה לא יקנה בעל החצר זה המטמון שבתוך הכותל הישן אע"פ שהוא של אמוריים ותהיה מציאה זו לבעל החצר. מפני שאינו ידוע לו ולא לאחרים והרי זה המטמון אבוד ממנו ומכל אדם ולפיכך הוא של מוצאו. ומה אבידה של אדם אמרה תורה אשר תאבד ממנו ומצאתה מי שאבודה ממנו ומצויה אצל כל אדם יצאת זו שנפלה לים שאבודה ממנו ומכל אדם קל וחומר למטמון קדמוני שלא היה שלו מעולם והוא אבוד ממנו ומכל אדם לפיכך הוא של מוצאו.