ביאור:משה ואהרן - ואהבת לרעך כמוך

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


תבנית:מאמר סיפור

ואהבת לרעך כמוך – משה ואהרון

החיים של משה התנהלו כמו שיר. היה לו בית עם משכנתא, היו לו רהיטים שלא דמיינת, היו לו שלושה ילדים חמודים וגם אוסף ידידים. הייתה לו עבודה מסודרת בבנק, עם משכורת קבועה ונחמדה. הייתה לו אישה נאה שהוא אהב והם הסתדרו ביניהם מצוין. היה לו רכב, אוסף דיסקים קלאסיים ואחרים ועוד כל מיני דברים, כל מה שאדם יכול לבקש, אז מה הוא כבר יכול להתלונן? לכן בתפילותיו משה רק בירך את האלוהים שנתן לו כל מה שיש לו ולא ביקש ממנו דבר, חוץ מזה שיישאר לו מה שיש לו, אפילו לא היו לו שאיפות ליותר מזה. את שאיפותיו הוא מילא בלימוד בזמן שנותר לו ביום, לבד או עם חברותא, או בשיעורים הניתנים לקבוצות. וזה מילא את כל עולמו. הוא היה מאושר.

יום אחד משה הלך לעשות כמה סידורים במרכז העיר. הוא הגיע בשעות אחר-הצהריים ונשאר שם עד הערב, אז סיים את כל סידוריו והתכונן לחזור לביתו. אך בעודו צועד אל מגרש החנייה, שם החנה את רכבו, שמע יללה שלא היה ברור לו מניין הגיעה והיא סקרנה אותי, שכן היה בה משהו קורע לב. בהתחלה חשב שזו יללה של חתול, הרי מי עוד יכול ליילל כך באמצע הרחוב בשעת ערב כזו? אך לאחר שהוא הלך אחרי הקול והגיע אל מקור נביעתו התברר לו שאין זה חתול ונתגלתה לו התמונה בשלמותה: היה זה אדם, שישב על הארץ ויילל בינו ובין עצמו. היה זה מראה מכמיר-לב. זמן מה עמד משה והביט באדם זה ולא ידע מה לעשות. לאחר מכן שינס את מותניו וניגש בעדינות, בדחילו-ורחימו, אל האדם הזה שישב על הרצפה ויילל.

"שלום, אפשר לעזור לך, יש לך איזושהי בעיה?" – שאל משה.

האדם תחילה לא הגיב, אך לבסוף הרים את עיניו, הביט במשה ואמר:

"הלוואי והיה אפשר לעזור לי, אין לך מושג באיזה מצב אני נמצא".

"אתה יכול לספר לי" – אמר משה – "שמי משה, ומה שמך?".

"מה זה משנה איך קוראים לי?" – אמר האיש – "אתה לא רואה באיזה מצב אני נמצא? אתה חושב שקל להיות במצב הזה? אני מרגיש בושה גדולה שמחלחלת לכל האיברים בגוף שלי. וזה מעין מעגל קסמים; ככל שאני יותר מתבייש בעצמי כך אני יותר מתחפר בעצמי וככל שאני יותר מתחפר בעצמי כך אני יותר מתבייש בעצמי. זו ממש תחושת השפלה. אנשים רואים מסכנים למיניהם והם חושבים שהם פשוט נולדו כך, אבל אף אחד לא נולד ברחוב, תאמין לי, לכל אחד יש אב ואם ולכל אחד יש סיפור מיוחד איך הוא הגיע למצבו זה. אז מה זה משנה איך קוראים לי. במילא אף אחד לא קורא לי, שום דבר לא קורא לי ולא קורה לי. אין כל משמעות לשם שלי עכשיו, זה רק יכול להביך אותי יותר".

"אולי בכל זאת?" – אמר משה – "אני בא רק מכוונות טובות ואת שמך אני צריך רק כדי שיהיה לי איך לקרוא לך. אולי תספר לי מה קרה לך ומה עובר עליך. אני רוצה לעזור".

"טוב, אני אהרון" – אמר האיש – "והסיפור שלי ארוך מני-ים, אך אתה יכול לראות את הסוף שלו – אני יושב פה ברחוב ומיילל כמו חתול עזוב. אתה יודע איך זה גורם לי להרגיש? פעם הייתי אדם מן היישוב, אך חרב עליי עולמי וכעת אני חסר-בית, שיושב ומקבץ נדבות כדי שיהיה לי מה לאכול. אתה יודע איך זה גורם לי להרגיש? אתה יודע איזה ביזיון זה? יש מונח בקבלה, שנקרא "לחם ביזיון", אני לא כל-כך יודע מה הוא אומר, אבל אני יודע טוב מאוד שכך אני מרגיש ביחס לעצמי. אז האנשים שנותנים לי כמה שקלים עושים מצווה גדולה מאוד בזה, אך לי זה לא ממש עוזר לשנות את מצבי העגום, אתה מבין? לכן אני אומר – הלוואי והיה אפשר לעזור לי".

משה שמע את דבריו של אהרון ועתה נכמרו רחמיו עליו עוד יותר. הרי אדם זה היה אדם מן הישוב, אזרח מן השורה, כיצד הגיע למצב כזה? אך כל דבר הרי יכול לקרות, והשאלה היותר חשובה היא - כיצד להוציא אותו ממצב זה? משה ענה:

"והאם אין רשויות המדינה עוזרות לך במצב זה? האם אין אף גורם שאפשר לפנות אליו כדי שיעזור?"

אהרון ענה: "ישנם גורמים של המדינה, אבל הם עוזרים במעט מן המעט, ומלבד זה, אני מרגיש לא נעים לפנות אליהם, אף-על-פי שאני מרגיש לא נעים גם לקבץ-נדבות, אבל אני עושה את זה מתוקף-הנסיבות. אפשר לומר, שאני לא יודע מה לעשות".

משה גרד במצחו וחכך בדעתו. הוא חשב לעצמו – האם אין דבר שאוכל לעשות עבור אדם זה? והרי – פתאום הבליחה לתוכו ההכרה – יש כל-כך הרבה דברים שאוכל לעשות עבורו! כל מה שאדם זה צריך הוא, כי מישהו יימצא לו עבודה הוגנת, ובתור התחלה תמיכה של הקהילה היא דבר נחוץ. אז מה הבעיה? הרי אני חלק מקהילה מסוימת ובטוח מישהו בה יודע על מקום עבודה מסוים. מיד שלף משה את מכשיר הסלולארי שלו והחל מתקשר לחבריו השונים ושואל אותם האם יש להם מקום עבודה עבור ידידו החדש, שזה עתה הכיר, אהרון. בינתיים אהרון חיכה, אבל הוא כבר הפסיק ליילל, כמובן, מהרגע בו התחיל לדבר עם משה. תוך כמה דקות נשמעה תרועת צהלה מכיוונו של משה; הוא מצא מישהו שיכול להציע לאהרון מקום עבודה ואף מקום מגורים מוזל זמני. כשאהרון שמע זאת הוא לא ידע את נפשו מרוב אושר, הוא נעמד על רגליו וחיבק את משה מכל הלב.

"אז מתי מתחילים?" – שאל אהרון.

"מיד!" – אמר משה והם החלו ללכת יחדיו לכיוון מכוניתו של משה.

משה ואהרון הגיעו לידיד של משה ומיד הם התחילו בעבודה. הם סידרו לאהרון מקום לינה זמני ומיד למחרת התחיל אהרון לעבוד במקום עבודתו החדש. הוא עבד כשומר. מה פשוט היה הפתרון הזה והוא השביע את רצון כולם; אהרון כמובן שמח שחייו מקבלים סוף-סוף שוב צורה ומשמעות ומשה שמח על שהוא הצליח לעזור לאדם שהיה במצוקה, אף שלא הכיר אותו קודם לכן.

עם הזמן, אהרון הלך והתבסס. כשהוא הגיע לנקודה מסוימת הוא החליט לעבור לעבודה טובה יותר ומצא עבודה כסוכן מכירות, המסתובב בעולם. הוא הודה לידידו של משה, שנתן לו את העבודה בה עבר עד כה ובסס את עצמו, והחל לעבוד בעבודתו החדשה. הוא שגשג ופרח וממש כבר הפך לאיש אמיד. כשצבר מספיק ממון ומעמד החליט שהגיע הזמן להתחתן. הוא יצא לכמה פגישות עם נשים ותוך זמן קצר מצא אישה חביבה ביותר ונישא עימה. מה רבה הייתה שמחתו. הוא נשאר, כמובן, בקשר עם משה, אבל כשהוא היה טס לחו"ל, לעיתים לפרקי-זמן ממושכים, הקשר היה ניתק באופן זמני, כך שעם הזמן הקשר הלך והתרופף, מטבע הדברים, עד כי הוא ממש ניתק. גם דברים כאלה קורים. עדיין היה לכל אחד את הטלפון של השני, אלא שהם נמנעו מלהשתמש בו בפועל, אם כי עדיין נשארה פינה חמה בלב איש כלפי רעהו והם אמרו לעצמם בתוך-תוכם, כי בשלב מסוים הם היו רוצים לחדש את הקשר. כך אצל אהרון וכך גם אצל משה.

אבל לעומת אהרון, שלא רק שנעמד על רגליו, אלא אף החל לרוץ; הוא עלה ופרח כפרחים שבמנורת המשכן – אצל משה הסיפור היה שונה לגמרי: בתו חלתה במחלה קשה והטיפולים שהיא הייתה צריכה לעבור היו יקרים מאוד, עד שמשה ממש ירד מנכסיו. כל מה שהוא ניסה לעשות לא עזר לו והחוב בבנק הלך וטפח, עד כי הפקידים החלו מצלצלים אליו וחסמו לו את אפשרות המשיכה כליל. כך הלך משה והידרדר עוד ועוד. עתה תפילותיו כללו לא רק שבח והודיה לבורא עולם, אלא אף בקשה מעומק הלב, שיעזור לו האל להשיג את הכספים הנדרשים לכל הטיפולים היקרים שצריכה בתו.

מתוך ייאושו הגדול נוהג היה משה ללכת לגנים הציבוריים, לשבת על ספסל ולהרהר בתוגה, או לבכות על מר-גורלו. לא הייתה זו התבודדות כמו שמלמד אותה רבי נחמן מברסלב, אותו למד קודם לכן, אלא התבודדות של ייאוש ולא של תקווה. הוא אמנם המשיך להתפלל לאביו שבשמיים שיעזור לו, גם כשהיה בהתבודדותו בגן, אבל ליבו היה מלא קדרות.

יום אחד, בעודו יושב כך בגן, ראשו בין ברכיו, הוא התחיל ליילל בינו ובין עצמו. כך עשה כמה דקות, עד שניגש אליו אדם שעבר שם במקרה, ובדחילו-ורחימו שאל אותו: "אדוני, מה קרה, אפשר לעזור לך?".

משה הרים את עיניו ומה רבה הייתה הפתעתו כאשר התברר לו, כי אין זה אלא ידידו משכבר הימים אהרון. וגם הפתעת אהרון הייתה גדולה ונסוכה על פניו. הוא פנה אל משה ואמר: "מה נשמע, ידידי?", ומיד חיבקו בעוז ובחדווה, ואז הוסיף – "אבל מה קרה לך?".

משה אמר – "כמה שאני שמח לפגוש אותך, ידידי אהרון. מה קורה איתך? האם אתה ממשיך להסתדר טוב?".

"כן, כן, טוב מאוד" – אמר אהרון – "אבל מה איתך? למה אתה מיילל כך? זה מדאיג אותי ביותר".

אז משה סיפר לו את כל סיפורו והיאך אין לו כסף לשלם על הטיפולים לבתו החולה, שלא לדבר על הוצאות הבית השוטפות, שהם החלו מצמצמים מאז החלו הטיפולים האלה. כשאהרון שמע זאת הוא נמלא התלהבות ואמר למשה:

"שמע, ידידי, מעתה הסתיימו כל בעיותיך. להווי ידוע לך שאני אדם מאוד אמיד עתה, וחלק גדול מאוד מן התודה על כך מגיע לך. אני לא יודע איך לא שמרנו על קשר זמן כה רב, זה באמת לא בסדר, אף כי זה הוא מטבעו של העולם. ואולם עתה, ברצות האל הוא הפגיש בינינו שוב. כנראה עלו תפילותיך לפני מי שאמר והיה העולם, או שקיבלת את שכרך על שעזרת לי בעבר, אינני יודע חשבונות של מעלה בדיוק. על כל פנים, כמו שאמרתי, עתה יש עלינו לשמוח ולהודות לאל, כי נגמרו כל צרותיך, שכן אני אהיה בעזרך".

אהרון שמח ומשה שמח ולא היה ברור שמחת מי גדולה יותר. כמאמר השיר - אברהם יגל, יצחק ירנן.

בערב ישבו משה ואהרון לשתות קפה בנעימים.

"אתה יודע" – אמר משה – "זה מעניין שהשמות שלנו הם משה ואהרון, כמו משה ואהרון האחים שאנו מכירים מן התנ"ך".

"כן" – אמר אהרון – "מעניין אם יש לזה איזשהו קשר לענייננו".

"אני חשבתי על איזשהו עניין" – אמר משה.

"מהו?" – אמר אהרון.

"ובכן," – אמר משה – "כתוב – "ויאמר ה' אל משה ראה נתתיך אלהים לפרעה ואהרון אחיך יהיה נביאך" (שמות, ז', א'). כאן משה ואהרון – האחד, משה, מדבר עם האלוהים, והשני, אהרון, מדבר עם פרעה והעם. שהרי משה ערל-שפתיים, כמאמרו".

אמר אהרון – "וכן בישעיה אנו מוצאים – "ויגע על פי ויאמר הנה נגע זה על שפתיך וסר עוונך וחטאתך תכפר" (ישעיה, ו', ז'), אף על פי ששם העם הוא זה שעליו נאמר "טמא שפתיים" (שם, ה')".

"נכון, ואמשיך" - אמר משה והמשיך – "ואף כי חלוקה זו אינה מוחלטת, שכן אף אהרון מתנבא וגם משה מדבר עם פרעה והעם, כך נראה, אלא שזו חלוקת התפקידים העיקרית. וחלוקה זו אופיינית להם – משה, המכונה פה "אלהים לפרעה", שפט את העם, כפי שאנו רואים בפרשת יתרו, והשופט, המכונה "אלהים", כידוע, מנותק מן העם ומרומם ממנו, ואילו אהרון הוא הכהן הגדול, וככזה יש לו קשר תמידי עם העם. כך גם בחטא העגל, משה עולה להר סיני לקבל תורה מה' ואהרון נשאר עם העם וכך נגרר לחטא העגל. על כן יאמר, כי באופן כללי, משה שייך למצוות שבין אדם למקום, ואילו אהרון שייך למצוות שבין אדם לחברו. וכך, על משה נאמר, שהיה העניו באדם, שזוהי מדרגה הקשורה ביחס עם ה', כמו שכתוב – "והצנע לכת – עם אלהיך" (מיכה, ו', ח'), ואילו אהרון, כפי שנאמר בפרקי אבות, הוא 'אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה'. ואולי נוכל בהקבלה רחוקה לומר שבית שמאי שייכים למשה ואילו בית הלל שייכים לאהרון. אך בחשבון אחרון שקולים הם זה לזה, כפי שמפרש רש"י את הפסוק – "הוא משה ואהרן" (שמות, ו', כז'), שפעם בא כך ופעם אהרון ומשה, לומר ששווים הם בערכם (ואף על פי שמעלת משה בכל-זאת נכבדת יותר, כך נראה. וכן דובר בשעת נזיפתו של ה' באהרון ובמרים בחטאם). ואילו שמואל – נציין זאת רק לצורך העניין – מאחד את דרך משה ודרך אהרון, ככתוב – "משה ואהרון בכהניו ושמואל בקראי שמו" (תהילים, צט', ו'), וכן כתוב – "והנער שמואל הולך וגדל וטוב גם עם ה' וגם עם אנשים" (שמואל א', ב', כו'). ועל כך נאמר – "ומצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם" (משלי, ג', ד').

אמר אהרון – "יפה מאוד, אבל אולי תסביר לי טוב יותר איך כל זה קשור למצבנו-אנו?".

ובכן" – אמר משה – "יש שתי מצוות אהבה שאנו מצווים בהם, האחת היא – "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא, יט', יח'), והשנייה היא – "ואהבת את ה' אלהיך" (דברים, ו', ה'). ממשה ואהרון האחים אנו לומדים, שאי-אפשר לזה בלי זה; רק כשאתה אוהב את ה' אלוהיך את יכול לאהוב לרעך כמוך, שהרי גם רעך נברא בצלם-אלוהים כמוך, ורק כשאתה אוהב את רעך כמוך אתה יכול לומר שבאמת אתה אוהב את ה' אלוהיך".

"יפה" – אמר אהרון – "אבל בל נשכח גם את הציווי – "ואהבתם את הגר" (דברים, י', יט'), שגם עליו נאמר – "ואהבת לו כמוך" (ויקרא,יט', כד')".

"נכון מאוד" – אמר משה – "זאת מכיוון שהגר הוא חסר אמצעים וצריך עזרה והגנה. כך גם בשיטתנו הדמוקרטית יש עיקרון חשוב מאוד, שאומר – זכויות המיעוטים. או כפי שממשיך הפסוק שהבאת ומנמק – "כי גרים הייתם בארץ מצרים אני ה' אלהיכם".

"והעיקר לא להיות כפרעה, שהקשה את ליבו עד שלבסוף ה' הקשה את ליבו כדי להענישו" – אמר אהרון.

"כן, העיקר לא להיות כפרעה" – אמר משה וצחק.

מאז המקרה הזה משה ואהרון לא נפרדו עוד איש מעם רעהו. אהרון עזר למשה בכל מה שהיה צריך עד שבאה בעייתו לפתרון מלא ושניהם שמחו על כך מאוד. ומשה מעתה חזר לתפילתו הראשונה, בה לא ביקש לעצמו דבר, אלא שמעתה הוסיף לה תוספת, והיא – שיעזור אלוהים לכל מי שצריך עזרה מבין הרבים הקיימים בארץ ובעולם ושייפקח את עיניהם לעזור איש לרעהו ואף למי שעדיין לא רעהו ממש, שהרי כולנו יצירי האל.

עד כאן בעניין משה ואהרון. ומה עם שמואל? שמואל, אמרנו, מאחד בתוכו את מעלותיהם של משה ואהרון ביחד. או שנאמר, כי שמואל כך בדורו בלבד, ובכל אופן כאן אישיות אחת, שמאחדת בתוכה שני גורמים. ומה עושה שמואל, שגם הוא דמות בסיפורנו? שמואל מוקדש כל-כולו לעזרה לעניים ולמסכנים. ביתו פתוח לרווחה לכל דכפין שיטה ויאכל, או יקבל עצה והנחיה, או יקבל סיוע בכל דרך שהיא. ולא זו בלבד שהוא מכניס אורחים, אלא הוא גם רודף אחרי העניים ומחפש אותם, כדי לעזור להם. והוא לא עוזר להם רק במזון ובלבוש, שאלה הם הצרכים המיידיים שלהם, אף כי גם זה נחוץ, אלא הוא משתדל לסייע להם במכלול החיים; לעיתים זה במציאת עבודה, לעיתים בעשיית ניתוח מסובך ויקר, שאין לאל-ידם מלהשיג את הכסף הנדרש למימונו, כמו שקרה במקרה של משה, שרק ניתן לחשוב מה היה קורה אילו לא פגש בידידו אהרון, בחסדי האל, ועוד עזרה וסיוע נותן שמואל מכל הסוגים. הוא מבקר את החולים שבבית החולים ומנחם אותם, הוא מבקר את האבלים היושבים שבעה שבעירו ומנחם אף אותם ועושה מצוות מעין אלה ככול אשר יקרה על דרכו, וגם, כמו שאמרנו, אם לא נקרים על דרכו אפשרויות-חסד אלה הוא יוצא בעצמו לחפשן. לעצמו הוא בקושי דואג. הוא חי בצמצום עם אשתו הצדקת וילדיו ומודה לאלוהים יום-יום על הזכות שנפלה בחלקו, שהוא יכול לעזור לאחרים מבלי לבקש לעולם כל תמורה על כך, שכן התמורה הגדולה ביותר היא הרגשת הסיפוק שממלאה את ליבו. אך גם אם אינו מבקש תמורה, יכולים אנו להיות בטוחים שריבונו של עולם שומר לו טובות גדולות גם בעולם הזה וגם בעולם הבא. ובעולם הזה, כמו שאמרנו, השכר הגדול ביותר הוא עצם הסיוע שהוא נותן, שממלא אותו סיפוק, כמו שאומרים החכמים בפרקי אבות – "ששכר מצווה – מצווה, ושכר עבירה - עבירה". כן, גם העבירה בעצם מקבלת את עונשה מיד עם עשייתה, ולענייננו – אי-עשיית חסד, שבעצם חובה לעשותו ולא רק זכות, אף על פי שהוא נקרא חסד, וכלומר – זו הטיה ממידת הדין, אי-עשיית חסד גוררת אחריה את סיאוב הרגשות ואטימות כללית של האדם, שודאי אחר-כך תשפיע על מכלול חייו, כמו, למשל – על יחסים לא תקניים עם אשתו ומריבות עימה, שכן – נכון הוא הדבר, שעדיף לתת יותר מאשר לקבל וגם כשאתה מקבל – כך אומרים בקבלה – הטוב ביותר הוא לקבל על-מנת לתת, כפי שגם ראינו במוסר ההשכל של סיפורנו. שהוא – גלגל חוזר לו בעולם ועל-כן האדם שאתה רואה הוא לא רק בערך כמוך במתאר הגוף, אלא יכול להיות ממש דומה לך ואף אתה יכול להיות ממש דומה לו, על כן כשאתה עוזר לו – אתה עוזר לעצמך, בעצם, וגם אם הדברים לא תמיד מסתדרים בצורה ברורה כל-כך כמו בסיפורנו, אלא לעיתים הם מתבצעים בצורה עקיפה יותר, ולעיתים אף - השכר הוא רק לעולם הבא.

מקורות[עריכה]

על-פי מאמר של חגי הופר שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2009-03-11.

דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.

קיצור דרך: tnk1/messages/prqim_t0319_2