ביאור:מעומד/חזל/תלמוד/ירושלמי/נזיקין/בבא בתרא/פרק א
- מהדורה מעומדת של התלמוד הירושלמי מסכת נזיקין פרק עשרים ואחד (בבא בתרא פרק ראשון)
 |
שימו לב! דף זה (או קטע זה) עדיין לא גמור והוא לא מציג את היצירה בשלמותה. דף זה (או קטע זה) נמצא כעת בשלבי הקלדה. אם יש באפשרותכם להמשיך את ההקלדה - אתם מוזמנים. |
פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
|
ביאור זה מבוסס על פרושו ובירורו של שאול ליברמן ב'ירושלמי נזיקין' (כ"י אסקוריאל). הנוסח כאן הוא מן הדפוס על כל שיבושיו. עם הזמן ננפה אותו. וכן על קריאת הפרשנות המסורתית וקריאת מאמרי מחקר. למעשה אין בירושלמי את החלוקה לפרקים ובוודאי לא לשלש בבות. לפיכך משנה א בבא בתרא וכל פרק א הוא למעשה המשך הפרק האחרון בבבא מציעא. ראו מאמר אלישיב שרלו - כולה נזיקין חדא מסכתא היא. וביאור המאמר של זוסמן (כרגע בכתיבה, קישור יובא כשיסתיים). |
הנוסח עוד לא מעומד
[עריכה]בתרא פרק א הלכה א
[עריכה]- השותפין שרצו לעשות מחיצה בחצר - בונין את הכותל לאמצע
- מקום שנהגו לבנות גויל גזית כפיסין ולבינים בונים הכל כמנהג המדינה
- בגויל זה נותן שלשה טפחים וזה נותן שלשה טפחים
- בגזית זה נותן טפחיים ומחצה וזה נותן טפחיים ומחצה
- בכפיסין זה נותן טפחיים וזה נותן טפחיים בלבנים זה נותן טפח ומחצה וזה נותן טפח ומחצה
- לפיכך אם נפל הכותל המקום ואבנים של שניהן
בתרא פרק א הלכה א
[עריכה]- היך?
- תנינן תמן אין חולקין את החצר עד שיהא ארבע אמות לזה וארבע אמות לזה
- אמרי תמן בשאין שניהן רוצין
- ברם הכא בששניהן רוצין
- ואפילו תימר הכא בשאין שניהן רוצין
- רצה זה כופין לזה רצה זה כופין לזה
- אמר רבי יוחנן כופין בחצירות ואין כופין בגנות
- רבי נסה סבר מימר בחצר שהוא למעלה מן הגג אבל גג שהוא למעלה מן החצר כופין
- ר יוחנן סבר מימר בחצר שהוא למעלה מן הגג כופין אבל גג שהוא למעלה מן החצר אין כופין
בתרא פרק א הלכה ב
[עריכה]- וכן בגינה מקום שנהגו לגדור יגדור
- אבל בבקעה מקום שנהגו שלא לגדור אין מחייבין אותו
- אלא אם רצה כונס לתוך שלו ועושה חזית מבחוץ
- לפיכך אם נפל הכותל המקום והאבנים שלו ואם עשו מדעת שניהם בונים את הכותל באמצע ועושים חזית מיכן ומיכן לפיכך אם נפל הכותל המקום והאבנים של שניהם
בתרא פרק א הלכה ב - גמרא
[עריכה]- תני:
- בגינה: בין מקום שנהגו לגדור בין מקום שנהגו שלא לגדור - כופין
- אבל בבקעה:
- מקום שנהגו לגדור - כופין, ...שלא לגדור - אין כופין.
בתרא פרק א הלכה ג
[עריכה]- המקיף את חבירו משלש רוחותיו:
- גדר את הראשונה ואת השנייה ואת השלישית - אין מחייבין אותו,
- ר יוסי אומר: אם עמד וגדר את הרביעית - מגלגלין עליו את הכל.
- כותל חצר שנפל:
- מחייבין אותו לבנות עד ארבע אמות.
- - בחזקת שנתן עד שיביא ראייה שלא נתן.
- מד' אמות ולמעלן - אין מחייבין אותו לבנות.
- וסמך לו כותל אחר:
- אע"פ שלא נתן עליו את התקרה מגלגלין עליו את הכל.
- - בחזקת שלא נתן עד שיביא ראייה שנתן.
בתרא פרק א הלכה ג
[עריכה]רמת הבניה החוזרת של כותל נופל
[עריכה]- רב חונה אמר: ובלבד בשעה כשעה. להשלים: הנוסחים שבנה עכשיו.
- - דאין הוה בני דכיפין? בני לה דכיפין.
- ברם: הכא הוה בני דכיפין, ובנתיה בליבנין? גבי ליה כיפין.
- וכל שעה דנפיל - בני לה.
משמעות גלגול "הכל"
[עריכה]ר יוסי אומר אם עמד וגדר הרביעית מגלגלין עליו את הכל
- רב חונא אמר: מגלגלין עליו פשוטו של כותל - עד כדון לארכו לרחבו.
- א"ר נסא: כותל חצר לא נעשה אלא להציל לו!
- סברין מימר שאם רצה לקרות אינו מקרה?
- א"ר יוסי בי ר בון תיפתר על ידי מרישיו.
בתרא פרק א הלכה ד
[עריכה]מתניתין
- כופין אותו לבנות בית שער ודלת לחצר
- רבן שמעון בן גמליאל אומר לא כל החצירות ראויות לבית שער
- כופין אותו לבנות לעיר חומה ודלתים ובריח
- רבן שמעון בן גמליאל אומר לא כל העיירות ראויות לחומה
- כמה יהא בעיר ויהא כאנשי העיר? שנים עשר חדש
- קנה בה בית דירה הרי הוא כאנשי העיר מיד:
בתרא פרק א הלכה ד גמרא
[עריכה]סוגיה: ???
[עריכה]גמרא
א"ר: לא כיני אורחא דמאן דמתפרנס מבני ליה שור? שנאמר: הון עשיר קרית עוזו וגו'!!
תני:
שעה שם שלשים יום, הרי הוא כאנשי העיר - לקופה.
לִכְסוּת - ששה חדשים.
לפסים ולזימיות - שנים עשר חדש
ובתר כל הלין מילין איתמר: לפסים ולזימיות שנים עשר חדש.
א"ר יוסי בי ר' בון: לחיטי הפסח - בין לישא בין ליתן.
בתרא פרק א הלכה ה
[עריכה]- אין חולקין את החצר - עד שיהא בה ארבע אמות לזה וארבע אמות לזה
- ולא את השדה - עד שיהא בה תשעת קבין לזה ותשעת קבין לזין
- ר יהודה אומר עד שיהא בה תשעת חצאין קבין לזה ותשעת חצאי קבין לזה.
- ולא את הגנה עד שיהא בה חצי קב לזה וחצי קב לזה
- ר עקיבה אומר בית רובע
- ...ולא את הטריקלין ולא את המורן ולא את השובך
- ולא את הטלית ולא את המרחץ ולא את בית הבד
- - עד שיהא בהם כדי לזה וכדי לזה.
- אימתי? בזמן שאין שניהם רוצין, אבל בזמן ששניהן רוצין אפילו בפחות יחלוקו.
- וכתבי הקודש? אע"פ ששניהן רוצין - לא יחלוקו.
בתרא פרק א הלכה ה - גמרא
[עריכה]{{רן| אמר רבי יוחנן: ארבע אמות שאמרו חוץ מארבע אמות של פתחים ותני בר קפרא כן:
- אין חולקין את החצר עד שיהא בה שמונה אמות לזה ושמונה אמות לזה
א"ר יוחנן ארבע אמות שאמרו - לא שהן לו לקניין, אלא שיהא מעמיד בהמתו לשעה ופורק חבילתו. ר יונתן מקשי: כלום אמרו ארבע אמות?! אלא שיהא מעמיד בהמתו ופורק חבילתו לשעה.
תני אף חוליית הבור יש לה ארבע אמות דבי רבי ינאי אמר אף בית התרנגולין יש להן ארבע אמות
ר יוחנן בשם רבי בנייה: בכל השותפין ממחין זה על זה בחצר, חוץ מן הכביסה - מפני כבוד בנות ישראל. אמר רבי מתניה:
- הדא דתימר - במקום שהנשים מכבסות, אבל מקום שהאנשים מכבסין - לא בדא יתכן שמילה זו מיותרת והיא שיבוש העתקה. ויש לבדוק בכתבי היד.
- ודא דתימר חוץ מן הכביסה - מפני כבוד בנות ישראל, ברם בארבע אמות דנפשיה? ממחי הוא בידיה!
- ודא דתימר בכל שותפין ממחין זה על זה בחצר - בכל החצר, ברם ארבע אמות דחבריה? לא ממחי בידיה!
- ואם היה מקום מנדרון מדרון? אפילו בד' אמות דחבריה - ממחי בידיה! דו יכילמימר ליה: את שפיך גו דידך, והוא נחית גו דידי!
רבי יוחנן בשם רבי לעזר בי רבי שמעון: מי שאינו רוצה לערב, נכנסין לביתו ומערבין לו בעל כרחו! והא תני: והוא אינו רוצה לערב:
- אינו ממאן? נכנסין לביתו ומערבין לו על כורחו - מפני שאין ממאן.
אבל אם היה ממאן, לא!
ותני כן: כופין הן בני המבוי זה את זה לעשות להן לחי וקורה למבוי.
- א"ר יוסי בי רבי בון: לא שאינו רוצה לערב! אלא מנפש בישא לא בעי מערבא. - רב חונה אמר: חצר מתחלקת - לפתחין. אמר רב חסדא: לזבלין - היא מתניתא. ותני כן בכירה:
- טפח בזבלין - לפי תחים
- באכסדר - לפי אדם.
החצירות שהיו משתמשות באמה ונתקלקלה: כולם מתקנות עם העליונה, והעליונה מתקנת כנגדה, והשאר עם השנייה, והשנייה מתקנת כנגדה, ותחתונה מתקנת עם כולם ומתקנת כנגדה.
חמשה דיוטות שהיו משתמשות בבית ונתקלקל - כולם מתקנות עם התחתונה, והתחתונה מתקנת כנגדה - והשאר עם השנייה, והשנייה מתקנת כנגדה, - והעליונה מתקנת כנגדה ומתקנת עם כולם.
היו עשוין לגשמים - יכולין למחות בידן לכביסה. לכביסה - אין יכולין למחות בידן לגשמים.
חלוקה מזיקה לכתבי הקודש
[עריכה]וכתבי הקודש אף ע"פ ששניהן רוצין לא יחלוקו א"ר הושעיה כגון תילים ודברי הימים אבל תילין בתילין חולקין
אמר ר עוקבה אפילו תילים בתילים אין חולקין - שמתוך שאין חולקין - אילו באין וקורין באילו, ואלו באין קורין באילו.
הביאור
פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
משנה א
שאלת הכפייה מתעוררת ביחס למ"ו, ר' יוחנן פותר: כופין בחצרות ולא בגגות. מחלוקת ר' נסה ור' יונה ביחסי גובה בין חצר וגג. סברת ר"נ: בגג משתמש תשמישי צנעה ושם כופין, סברת ר"י: בחצר תשמישו קבוע ואינו יכול להזהר. מחלוקתם על מקרה חדש (גג – חצר) בעקבות הסברת דעת ר' יוחנן (חצר-חצר – גג-גג). סברותיהם ביחס לה"ר הם פתרונות הפוכים: אפשרות ראיה ואפשרות טאקט והצטנעות מול אי-אפשרות שניהם.
משנה ב
במשנה שלפנינו: מנהג כטעם חיוב הגדירה בגינה ולא בבקעה (גינה=משנל"ג) או פירושים אחרים, אך בכל-אופן יוצרת יחסים בין סוג הקרקע והתשמיש לבין מנהג המקום. בירושלמי: מסייג יחסים כאלו והשפעת המנהג רק לבקעה, בגינה אין זה משנה. אולי הבחנה מהותית בין אזור העיר – חצר וגינה – לבין אזור השדות: במקום המיושב ישנה תשתית אוניברסלית וקודמת מהמנהג.
משניות ג-ד
נראה שהירושלמי רואה בהן סיפור אחד. העניינים העולים בעיקר הם האפשרויות השונות לתשלום (כשעת בניית הניקף, כיפין-לבנין, פשוטו של כותל, רוחבו), הטענות האפשריות לניקף וההשלכות לשימוש הכותל. נראה מתאים משום-מה בהרבה צדדים לשיטת בעה"מ שזה המשך מ"ב בבקעה כשנהגו.
משנה ה
הירושלמי מביא טעם (לא נמצא בבבלי) לדעת רשב"ג: רק העשירים בונים בתי-שער – "הון עשיר קריית עוזו וכחומה נשגבה במשכיתו". פסוק זה עוסק בצדיק ומדמהו לעשיר הבטוח (פסוק לפנ"כ: "מגדל עוז שם ה' בו ירוץ צדיק"). בפסוק דומה לא רק שהצדיק עשיר אלא הרשע עני (ובעצם העני רשע): "הון עשיר קריית עוזו (של צדיק), מחיתת דלים רישם (של רשעים וכסילים)". מחיתה מתוקבלת פסוק לפני לאוצרות הטמונים בדברי הצדיק ("מחיתה קרובה" כהפך, בפי האויל – עצה לטווח קצר). פרשנות זו דומה לבבלי בהעלאת העניין הכלכלי (עשירים-עניים) אך הפוך בהעדפת העשיר. גם את הבחנתה ודיוקה של גמרת הירושלמי בין הלישא' ל'ליתן' ניתן לראות על רקע זה.
משנה ו
התלבטות ר' יוחנן בד"א אם לקניין או פריקה – פותחת (כבבלי) בדרך אגב את דיני החצר המשותפת: שטח הביניים (ד"א), עיכוב זע"ז בעשיית תשמישין מסויימים (בבבלי בחזה"ב), כפיית זע"ז עירוב חצרות, חלוקת זבל ואכסניה ודיני התשתיות המשותפות (אמת מים וביוב). ניתן לטעון שלעומת המשנה ההולכת לכיוון ההפרטה והאינדיווידואציה הולכת הגמרא לכפייה הדדית ועוסקת ביחסי כלל החצר וסמכותה כגוף 'ציבורי'. דבר זה נראה גם בסיומה בדברי ר"ע המונע חלוקה בשביל שילמדו יחד .