ביאור:מעומד/חזל/תלמוד/בבלי/כתובות/פרק ד/משנה ז
<< כתובות פרק רביעי משנה ז >>
פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
מסכת כתובות פרק רביעי משנה ז
[עריכה]מתניתין משנתנו. ההלכות המשוננות בפינו - בית הנשיא הלל וצאצאיו, והועלה על הכתב ביוזמת צאצאו רבי יהודה הנשיא
- לא כתב לה כתובה
- בתולה: גובה מאתים.
- ואלמנה: מנה - מפני שהוא תנאי בית דין.
- כתב לה 'שדה שוה מנה תחת מאתים זוז'
- ולא כתב לה 'כל נכסים דאית לי אחראין לכתובתיך':
- חייב - שהוא תנאי בית דין.
- לא כתב לה 'אם תשתבאי - אפרקינך ואותבינך לי לאינתו'
- ובכהנת - 'אהדרינך למדינתך':
- חייב - שהוא תנאי בית דין.
- נשבית - חייב לפדותה.
- ואם אמר: 'הרי גיטה וכתובתה, ותפדה את עצמה' - אינו רשאי.
- לקתה - חייב לרפאותה.
- אמר: 'הרי גיטה וכתובתה, תרפא את עצמה' - רשאי.
גמרא בבלי על כתובות פרק ד' משנה ז
[עריכה]גמרא הלימוד - כלומר: הדיון במשנה (הנקראת בתלמוד הארץ-ישראלי 'הירושלמי': הלכה) בידי הדורות שאחרי חתימת המשנה וחורבן הארץ בעקבות מרד בר-כוכבא
המשנה כדעת מי
[עריכה]מני? רבי מאיר היא! דאמר:
כל הפוחת לבתולה ממאתים ולאלמנה ממנה - הרי זו בעילת זנות.
דאי רבי יהודה? האמר:
רצה: כותב לבתולה שטר של מאתים - והיא כותבת: 'התקבלתי ממך מנה'
ולאלמנה - מנה, והיא כותבת: 'התקבלתי ממך חמשים זוז'.
|
כתובות דף נא עמוד ב בתלמוד הבבלי מהדורת דפוס וילנא |
אימא סיפא:
כתב לה 'שדה שוה מנה תחת מאתים זוז'
ולא כתב לה 'כל נכסים דאית לי - אחראין לכתובתיך':
חייב - שהוא תנאי בית דין.
אתאן לר"י דאמר: 'אחריות - טעות סופר הוא'
דאי רבי מאיר? האמר: 'אחריות - לאו טעות סופר הוא'. דתנן:
מצא שטרי חוב:
אם יש בהן אחריות נכסים - לא יחזיר, שבית דין נפרעין מהן.
אין בהן אחריות נכסים - יחזיר, שאין בית דין נפרעין מהן.
- דברי רבי מאיר
וחכמים אומרים: אחד זה ואחד זה - לא יחזיר, שבית דין נפרעין מהן.
|
(שנים אוחזין)תא שמע: '"לאכילת פירות" כיצד? הרי שגזל שדה מחבירו, והרי היא יוצאה מתחת ידו; כשהוא גובה - גובה את הקרן מנכסים משועבדים ופירות גובה מנכסים בני חורין. (הגוֹזֵל עצים) פירות ושוה פירות היכי דמי? כגון: שגזל שדה מחבירו ומכרה לאחר, והשביחה. והרי היא יוצאה מתחת ידו. של האחר הקונה המרומה: כי הגזלן נתפס, והנגזל קיבל את שדהו בחזרה על ידי בית הדין. עכשיו הקונה המרומה שלקחו ממנו את שדהו הולך לגזלן המוכר וכשהוא גובה: גובה את הקרן - מנכסים משועבדים אפילו, כלומר: אם אין לגזלן המוכר שדות בני חורין, הקונה המרומה יכול לקחת לו אפילו שדות ששועבדו לאחרים, והאחרים המשועבדים הפסידו את השיעבוד , ואת השבח - מנכסים בני חורין בלבד. (פרק 'בראשונה' משנה א) אין עושין כתובת אשה מן המטלטלין - מפני תיקון העולם. אמר רבי יוסי: וכי מה 'תקון העולם' יש בזו? אלא: לפי שאין לה קצבה. |
רישא רבי מאיר וסיפא ר' יהודה?
וכי תימא: כולה ר' מאיר היא,
ושאני ליה לר"מ בין כתובה לשטרי...
ומי שאני ליה? והתניא:
חמשה גובין מן המחוררין המשוחררים, כלומר: יכולים לגבות רק אם יש קרקע מסוימת המשועבדת לחוב ואלו הן:
פירות, ושבח פירות לפי רש"י מפני תיקון העולם: כי אי אפשר לדעת כמה להקצות,
והמקבל עליו לזון את בן אשתו ובת אשתו,
וגט כלומר שטר חוב - שאין בו אחריות,
וכתובת אשה - שאין בה אחריות.
מאן שמעת ליה דאמר: 'אחריות - לאו טעות סופר הוא'?
- רבי מאיר! וקתני כתובת אשה?
איבעית אימא רבי מאיר, ואיבעית אימא רבי יהודה.
איבעית אימא רבי יהודה:
התם - כתבה ליה 'התקבלתי',
הכא - לא כתבה ליה 'התקבלתי'.
איבעית אימא רבי מאיר:
מאי חייב דקתני - מן המחוררין:
היתר או איסור אנוסה נשואה לבעלה
[עריכה]- לא כתב לה וכו':
דרוש ציטוט המקור המקראי או התָּנָאִי (משנה, ברייתא או תוספתא), מנוקד, ובתוספת ביאור אם צריך. |
אמר אבוה דשמואל:
אשת ישראל שנאנסה אסורה לבעלה
- חיישינן שמא תחלתה באונס וסופה ברצון.
איתיביה רב לאבוה דשמואל: '...אם תשתבאי - אפרקינך, ואותבינך לי לאינתו'?!
- אישתיק.
קרי רב עליה דאבוה דשמואל (איוב כט) שרים עצרו במלים וכף ישימו לפיהם
מאי אית ליה למימר? בשבויה הקילו!
ולאבוה דשמואל: אונס דשריא רחמנא - היכי משכחת לה?
- כגון דקאמרי עדים שצווחה מתחלה ועד סוף.
ופליגא דרבא - דאמר רבא:
כל שתחלתה באונס וסוף ברצון
אפילו היא אומרת 'הניחו לו!' - שאלמלא נזקק לה - היא שוכרתו...
מותרת. מאי טעמא? יצר אלבשה.
תניא כוותיה דרבא
(במדבר ה) והיא לא נתפשה - אסורה, הא נתפשה - מותרת.
ויש לך אחרת שאע"פ שלא נתפשה - מותרת:
ואיזו זו? כל שתחלתה באונס וסופה ברצון.
תניא אידך
והיא לא נתפשה - אסורה, הא נתפשה - מותרת.
ויש לך אחרת שאע"פ שנתפשה - אסורה:
ואיזו זו? אשת כהן.
אמר רב יהודה אמר שמואל משום רבי ישמעאל
והיא לא נתפשה - אסורה, הא נתפשה - מותרת.
ויש לה אחרת שאע"פ שלא נתפשה - מותרת.
ואיזו זו? שקידושיה קדושי טעות.
- שאפילו בנה מורכב על כתיפה ממאנת והולכת לה.
אמר רב יהודה:
הני נשי דגנבו גנבי - שריין לגוברייהו...
אמרי ליה רבנן לרב יהודה:
והא קא ממטיאן להו נהמא? - מחמת יראה.
והא קא משלחן להו גירי? - מחמת יראה.
וּדְאִי שבקינהו ואזלן מנפשייהו - אסירן!
ת"ר:
שבויי מלכות - הרי הן כשבויין.
גנובי ליסטות - אינן כשבויין.
והתניא איפכא?
מלכות אמלכות - לא קשיא: הא - במלכות אחשורוש, הא במלכות בן נצר.
ליסטות אליסטות - לא קשיא: הא - בבן נצר, הא בליסטים דעלמא.
ובן נצר התם קרי ליה מלך, והכא קרי ליה לסטים?
אין הן, כלומר כן!
גבי אחשורוש - לסטים הוא, גבי לסטים דעלמא - מלך הוא.
פדיון שבויות במעמד מיוחד
[עריכה]|
כתובות דף נב עמוד א בתלמוד הבבלי מהדורת דפוס וילנא |
|
דרוש ציטוט המקור המקראי או התָּנָאִי (משנה, ברייתא או תוספתא), מנוקד, ובתוספת ביאור אם צריך. |
- ובכהנת: 'אהדרינך למדינתך' וכו':
אמר אביי:
אלמנה - לכהן גדול: חייב לפדותה - שאני קורא בה: 'ובכהנת: אהדרינך למדינתך'.
ממזרת ונתינה או נתינה, כלומר: מבני הנתינים שהצטרפו לעם ישראל כמתואר בסוף ספר יהושע ובספר עזרא - לישראל - אינו חייב לפדותה - שאין אני קורא בה: 'ואותבינך לי לאנתו'.
רבא אמר:
כל שאיסור שבייה גורם לה - חייב לפדותה.
איסור דבר אחר גורם לה - אינו חייב לפדותה.
לימא כתנאי?
המדיר את אשתו ונשבית:
רבי אליעזר אומר: פודַהּ - ונותן לה כתובתה.
רבי יהושע אומר: נותן לה כתובתה - ואינו פודַהּ.
אמר רבי נתן: שאלתי את סומכוס:
כשאמר רבי יהושע 'נותן לה כתובתה - ואינו פודה'...
כשהדירה - ולבסוף נשבית, או: בנשבית - ולבסוף הדירה?
ואמר לי:
לא שמעתי,
ונראין דברים שהדירה - ולבסוף נשבית.
דאי אמרת: 'נשבית - ולבסוף הדירה'? - אתי לאיערומי!
מאי? לאו במדיר אשת כהן קמיפלגי?
ואביי - דאמר כרבי אליעזר,
ורבא - דאמר כרבי יהושע.
לא! הכא במאי עסקינן? כגון: שנדרה איהי - וקיים לה הוא.
רבי אליעזר סבר: הוא נותן אצבע בין שיניה.
ורבי יהושע סבר: היא נתנה אצבע בין שיניה.
אי 'היא נתנה אצבע בין שיניה' - כתובה מאי עבידתה?
ותו:
אמר רבי נתן: שאלתי את סומכוס
- כשאמר רבי יהושע: 'נותן לה כתובתה - ואינו פודה',
כשהדירה - ולבסוף נשבית?
או: בשנשבית - ולבסוף הדירה?
ואמר: 'לא שמעתי'...
ואי דנדרה איהי?
מה לי: הֵדירהּ - ולבסוף נשבית,
מה לי: נשבית ולבסוף הֵדירה?
- אלא: לעולם דאדרה איהו.
ואביי מתרץ לטעמיה, ורבא מתרץ לטעמיה:
אביי מתרץ לטעמיה:
- אלמנה - לכהן גדול: כולי עלמא לא פליגי דחייב לפדותה
- ממזרת ונתינה - לישראל: כולי עלמא לא פליגי דאינו חייב לפדותה.
- מדיר אשת כהן, נמי: כולי עלמא לא פליגי דחייב לפדותה
- דהיינו אלמנה לכהן גדול...
כי פליגי? במדיר אשת ישראל:
- רבי אליעזר - אזיל בתר מעיקרא.
- ורבי יהושע אזיל בתר בסוף.
רבא מתרץ לטעמיה:
- אלמנה - לכהן גדול, ממזרת ונתינה - לישראל:
כולי עלמא לא פליגי דאינו חייב לפדותה.
כי פליגי? במדיר - בין אשת כהן ובין אשת ישראל:
- רבי אליעזר - אזיל בתר מעיקרא,
- ורבי יהושע - אזיל בתר בסוף:
פדיון שבויה בידי יורשים
[עריכה]|
דרוש ציטוט המקור המקראי או התָּנָאִי (משנה, ברייתא או תוספתא), מנוקד, ובתוספת ביאור אם צריך. |
נשבית חייב לפדותה וכו':
תנו רבנן
נשבית בחיי בעלה ואחר כך מת בעלה:
הכיר בה בעלה יורשין: חייבין לפדותה.
לא הכיר בה בעלה: אין יורשין חייבין לפדותה.
לוי סבר למיעבד עובדא כי הא מתניתא.
א"ל רב: הכי אמר חביבי: לית הלכתא כי הא מתניתא, אלא כי הא דתניא:
נשבית - לאחר מיתת בעלה: אין היתומין חייבין לפדותה,
ולא עוד? אלא: אפילו נשבית בחיי בעלה, ואחר כך מת בעלה:
אין היתומין חייבין לפדותה!
- שאין אני קורא בה 'ואותבינך לאינתו'.
סכום הכסף לפדיון השבויה
[עריכה]|
כתובות דף נב עמוד ב בתלמוד הבבלי מהדורת דפוס וילנא |
תנו רבנן
נשבית והיו מבקשין ממנו עד עשרה בדמיה:
פעם ראשונה - פודה, מכאן ואילך: רצה פודה, רצה אינו פודה.
רבן שמעון בן גמליאל אומר:
אין פודין את השבויין יותר על כדי דמיהם - מפני תקון העולם.
הא בכדי דמיהן - פודין, אע"ג דפרקונה יותר על כתובתה? ורמינהי?
נשבית - והיו מבקשין ממנו עד עשרה בכתובתה:
פעם ראשונה - פודה, מכאן ואילך: רצה - פודה, רצה - אינו פודה.
רבי שמעון בן גמליאל אומר: אם היה פרקונה כנגד כתובתה - פודה,
אם לאו - אינו פודה.
רבן שמעון בן גמליאל - תרי קולי הקלות (על הבעל) אית ליה!
רפואת אשה
[עריכה]|
דרוש ציטוט המקור המקראי או התָּנָאִי (משנה, ברייתא או תוספתא), מנוקד, ובתוספת ביאור אם צריך. |
לקתה חייב לרפאותה:
תנו רבנן:
אלמנה ניזונת מנכסי יתומין, וצריכה רפואה: - הרי היא כמזונות.
רבן שמעון בן גמליאל אומר:
רפואה שיש לה קצבה - נתרפאת מכתובתה.
שאין לה קצבה - הרי היא כמזונות.
אמר רבי יוחנן:
עשו הקזת דם בארץ ישראל - כרפואה שאין לה קצבה.
קריביה דרבי יוחנן הוה להו איתת אבא - דהות צריכה רפואה.
כל יומא אתו לקמיה דר' יוחנן.
אמר להו: איזילו קוצו ליה מידי לרופא.
...אמר רבי יוחנן: עשינו עצמינו כעורכי הדיינין!
מעיקרא - מאי סבר? ולבסוף - מאי סבר?
מעיקרא סבר: (ישעיהו נח, ז) ומבשרך לא תתעלם,
ולבסוף סבר: אדם חשוב שאני.