ביאור:מנהיג בשר ודם

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

פרשת דברים: מנהיג בשר ודם / מוטי לקסמן משה עומד בסופו של תהליך אותו יזם, הניע והוביל במשך ארבעים שנה. לתהליך זה היה יעד להגיע לארץ כנען, משה לא יעבור את הירדן. משה נפרד מהעם ומצייד אותו בהנחיות לגבי העתיד. האם דברי משה משקפים רגשות או תהליכים פנימיים אחרים של מנהיג בנתונים כאלה? <><><> אנו פותחים בלימוד בחומש דברים, החומש המשלים את ספר התורה. חומש דברים משקף את דברי הפרידה של משה מהעם: "אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל בעבר הירדן במדבר בערבה" (דבר' א, א). המועד הוא השנה האחרונה לנדודי בני ישראל במדבר, השנה הארבעים (שם, ג). הכתוב מנסח זאת כתהליך של פירוש הכתוב בתורה עד עתה: "בעבר הירדן בארץ מואב הואיל משה באר את התורה הזאת" (שם, ה) (1), בהתאם לכך קרוי חמש דברים גם בשם "משנה תורה". בפרשת השבוע, פרשת דברים, דן הכתוב בשני תהליכים מרכזיים גם מאמירה זו בלבד, ניתן לצפות שבחומש דברים יידונו נושאים ותהליכים שכבר הכרנו – מינוי השופטים כעזרה למשה לניהול העם וסיפור המרגלים. אנו נתמקד בסיפור המרגלים. סיפור המרגלים מופיע לראשונה בחומש במדבר פרקים יג–יד, וכעת שוב, דברים א, כא–מו. בפרשת השבוע נפתח התיאור כך: "ותקרבון אלי כלכם ותאמרו נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ וישבו אתנו דבר את הדרך אשר נעלה בה ואת הערים אשר נבא אליהן" (דבר' א, כב). השוואה למתואר בחומש במדבר מעלה הבדל מהותי. כאן, בפרשת דברים, העם יוזם את תהליך הריגול כדי לקבל מידע חשוב לקראת חציית הירדן. ואילו בפרשת שלח-לך, בחומש במדבר, יוזמת הריגול באה מאלוהים: "וידבר ה' אל משה לאמר: שלח לך אנשים ויתרו את ארץ כנען אשר אני נתן לבני ישראל" (במד' יג, א–ב). איך ניתן להבין שינוי זה, האם משה אינו זוכר? הרי הוא היה מעורב אישית בכך! נכון, משה היה מעורב, אבל בשביל העם השומע זו כבר היסטוריה. כל המעורבים, פרט ליהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וְכָלֵב בֶּן יְפֻנֶּה, כבר אינם, חלפו עשרות שנים. תיאור היסטוריה אינו משקף מה קרה, אלא מה שההיסטוריון חושב שקרה או שמשמעותי לפרסם. משה המנהיג מעביר בדבריו את האחריות ליוזמה לידי העם, בבחינת: אתם עומדים בפני כיבוש הארץ, אלוהים וודאי יעזור, אבל האחריות לפעולותיכם היא עליכם. אתם תחליטו, אתם תבצעו, ואתם תחיו בתנאים שאתם תיצרו (1). נראה לי, שהבנה כזו של דברי משה בפרשת דברים עולה גם מן הלשון בה מסופר התהליך. בחומש במדבר עושה הכתוב שימוש בשורש תו"ר (2) כדי לתאר את תפקיד ופעילות הנבחרים למשימה ואילו בחומש דברים אנו קוראים על "ויחפרו", "וירגלו" (בר' מב). הכתוב המקראי משתמש בשורש תו"ר במובן ריגול, רק בסיפור המרגלים, בפרשת שלח-לך בחומש במדבר. שורש זה מופיע במקומות נוספים במקרא אבל במשמעויות אחרות (3). מה ההבדל בין שני המונחים האלה? (4) לטעמי, המונח לתור הוא הרבה יותר רך "ואזרחי" מאשר המונח לרגל שמעלה מיד משמעויות של כוחות בטחון ושל מלחמה. בפרשת במדבר הכניסה לארץ היא בבחינת עתיד רחוק. עדיין אין למהר, אפשר לאט ובשיקול-דעת נבון. כעת, לקראת הכניסה לארץ, צריך העם להתארגן היטב ככוח צבאי שפועל במיומנות רבה. כעת אין זמן לתיורים ולטיולים אלא צריך להתארגן בצורה היעילה והמהירה ביותר. במלים אחרות, עם ישראל צריך להבין שריגול צבאי מיומן הוא חלק מהיערכות יעילה של צבא למלחמה. וכך אכן פועל יהושע: (א) וישלח יהושע בן נון מן השּטים שנים אנשים מרגלים חרש לאמר לכו ראו את הארץ ואת יריחו" (יהושע ב, א). אם-כן, בשני ההבדלים שדנו אנו מבינים התאמת הסיפור לשומעים ולתנאים בהם הם מצויים. עם-זאת, האם אין שום רמז לתחושתו הקשה של משה שהוא לא יזכה לעבור את הירדן? אין כאן ביטוי ישיר לכך, אבל אני מוצא ביטוי שמשקף מצב נפשי של משה המספר ומכין את העם לקראת ארץ בחירה. בהמשך הפרשה, משה מתאר את השתלשלות סיפור הריגול והוא מגיע לתיאור כעסו של אלוהים על חוסר האמונה שגילו בני ישראל בתגובה לדיווח המרגלים. תוך כדי דיווח מופיע הפסוק: "גַּם בִּי הִתְאַנַּף ה' בִּגְלַלְכֶם לֵאמֹר גַּם אַתָּה לֹא תָבֹא שָׁם" (דבר' א, לז). אמירה זו מעוררת תמיהה רבה. בסיפור מי המריבה, לאחר שמשה מכה בסלע כדי להוציא מים במקום לדבר אליו, נאמר מפורשות: "ויאמר ה' אל משה ואל אהרן יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ אשר נתתי להם" (במד' כ, יב). כלומר זוהי העילה שבשלה משה ואהרון לא יזכו להיכנס לארץ המובטחת, אז איך ניתן להבין את ההסבר הנוכחי? פרשנים מתחבטים בפער הזה, ויש המקשרים בין שני הסיפורים בבחינת בגלל לחץ העם לקבל מים מיד היכה משה על הסלע (5). אני מציע כוון אחר. לטעמי יש באמירה זו ביטוי למצב הנפשי הקשה בו מצוי משה, שאת "הפרי" הוא לא יראה למרות שהוא "סיקל, חרש, זרע, והשקה". אין בכך להפתיע, בעת כאב או תסכול אדם מבטא את רגשותיו, לעתים על-ידי האשמת האחר. נראה לי שכך אפשר להבין, את הכתוב ואת דמות של משה בעת שהעם על סף הכניסה לארץ המובטחת. גדול המקרא שבצד תיאור מנהיג שהוא מעל ומעבר לכל מנהיג בעבר, ולצערנו גם היום, אינו מסתיר שגם למנהיג יש חולשות, כי הוא אדם. אבל במקרא, גם המנהיג "משלם" על חולשותיו... <><><><><> מקורות (1) למען הדיוק חשוב לציין שבפרשנות המסורתית יש המבינים גם את יוזמת אלוהים כהצעה ולא כצו, וגם כהיענות לבקשת העם. ראה פירושי רש"י, אבן-עזרא ורמב"ן לבמד' יג, ב. (2) "וְיָתֻרוּ", "לָתוּר", "תָּרוּ", "הַתָּרִים", "תַּרְתֶּם". (3) במדבר י, לג; דברים א, לג; מל"א י, טו; קהלת א, יג; ב, ג; ז, כה. (4) דיון מעניין בושר תו"ר בהקשר לפרשת שלח-לך אפשר למצוא בדבריה של ענת לרנר, באתר http://www.kolot.info. (5) "וטעם בגללכם - כי רבו בני ישראל את ה' וגו' (במדבר כ יג), ואירע כל זה בעבור מריבתכם. או ירמוז, שהיה הכעס על משה ועל אהרן כאשר הכו הסלע פעמים לפני העם ולא עשו כאשר נצטוו, והעם הרהרו בדבר, והוא מה שאמר (להלן לב נא) על אשר לא קדשתם אותי בתוך בני ישראל, שלא היה העונש אלא מפני שהיה הדבר בתוך בני ישראל שלא נתקדש הכבוד לעיניהם" (רמב"ן לדברים א, לז).

מקורות

על-פי מאמר של מוטי לקסמן (motinue @ gmail.com) שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2007-08-25.

דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.

קיצור דרך: tnk1/messages/prqim_t0501_0