ביאור:מטות - הדיבור יוצר מציאות

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

בס"ד כ"ו תמוז התשס"ו

מטות –הדיבור יוצר מציאות

לע"נ דודי שלום בן יפת שרעבי

מבוא:

בחלק מן השנים המעוברות נקראת פרשת מטות בנפרד מפרשת מסעי, בסמיכות לי"ז בתמוז שבו ארעו לאבותינו חמשה דברים: "נשתברו הלוחות, ובטל התמיד, והבקעה העיר, ושרף אפסטמוס את התורה, והעמיד צלם בהיכל" (תענית, פ"ד, משנה ו'). בראשית פרשת מטות התורה מפרטת את כללי הנדרים, שנאמר: "וידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל לאמר זה הדבר אשר צוה ה'" (במדבר, ל', ב'), בהמשך מתארת התורה את נקמת ישראל ממדין, שנאמר: "נקם נקמת בני ישראל מאת המדינים" (במדבר, ל"א, ב'), ובסיום עוסקת הפרשה בבקשת בני ראובן ובני גד להתנחל בעבר הירדן המזרחי, שנאמר: "ויאמרו אם מצאנו חן בעיניך יתן את הארץ הזאת לעבדיך לאחזה אל תעברנו את הירדן" (במדבר, ל"ב, ה'). ההפטרת פרשת מטות כשהיא הראשונה מתלתא דפורענותא פותחת ב"דברי ירמיהו", דהיינו, בתחילת שליחותו של הנביא ירמיהו לומר לישראל את דבריו הקשים של ספר ירמיה הרמוזים בפתיחת נבואותיו. החוט המקשר בין הנושאים הנ"ל הוא: כוחו של הדיבור הגדל בהתאם לגובהו הרוחני של הדובר, דהיינו, דברי העכו"ם גבוהים יותר מקולות בעלי החיים, דברי בלעם גרמו לאובדנו, דברי ישראל יכולים ליצור מציאות איסור נוסף של תורה, גדולי הדור יכולים להשפיע לטובה על כלל העם, דברי הנביאים מסוגלים ליצור מציאות מעשית בכל העולם, ודברי משה רע"ה יוצרים מציאות בכל העולמות. את מדרגות כוח הדיבור נתן ללמוד מפרשת מטות, כפי שמבואר להלן בהרחבה:

א. זה הדבר - בכוח הדיבור של ישראל ליצור מציאות איסור נוסף של תורה.

ב. ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב – בכוח הדיבור הקלוקל ליצור מציאות של אובדן.

ג. ויקצף משה – בכח הדיבור של גדולי הדור להחזיר את העם בתשובה המנעותם מלהוכיח פוגעת בגדולי הדור תחילה.

ד. בקשת בני ראובן ובני גד – סגנון הדיבור משפיע על מהות המעשה.

ה. דברי ירמיהו – המוכיח צריך לשמש דוגמא אישית במעשיו.

זה הדבר:

יתרונו של משה על כל הנביאים מתבטא בכך "שהתנבא בלשון 'זה הדבר" (רש"י- במדבר, ל', ב') שמונה פעמים בתורה, משמעות נבואת "זה הדבר" היא: שבעת הדיבור עם ה', משה העביר לישראל את דבר ה' ישירות ללא שהות, דהיינו, השכינה היתה מדברת מתוך גרונו של משה. הרש"י הדגיש רק בפרשת נדרים את יתרון הנבואה בלשון "זה הדבר", משום שפרשת נדרים מלמדת על כוח הדיבור של ישראל אשר בכוחם ליצור מציאות איסור נוסף של תורה, שנאמר: "איש כי ידר נדר לה' או השבע שבעה לאסר אסר על נפשו לא יחל דברו ככל היצא מפיו יעשה" (במדבר, ל', ג'). וכן מצאנו שנפסק להלכה: "נדרים חלים על דבר מצוה, כיצד? 'אמר: קונם סוכה שאני יושב, לולב שאני נוטל' (תפילין שאני מניח, נדרים, טז.), אסור לישב בסוכה וליטול לולב" (שו"ע, יו"ד, רטו, סעיף א), דהיינו, דיבורו של האדם יכול גם לגבור על חיוב התורה. לפיכך הדגיש הרש"י דווקא בפרשת נדרים את כוח הדיבור של משה רע"ה, שהיה מעל כוח הדיבור של כלל ישראל ואף מעל כוח דיבורם של כלל נביאי ישראל.

התלמוד מקדיש מספר מסכתות הדנות בענין נדרים בכדי ללמדנו את עוצמת כוח הדיבור של האדם מישראל, אשר באה לידי ביטוי בנדר אשר יוצר מציאות איסור נוסף של תורה. מסכת נדרים עוסקת בעיקר בנדרי איסור שבהם האדם אוסר על עצמו דברים מותרים, במסכתות נוספות התלמוד מבאר את נדרי ההקדש הכתובים בספר ויקרא שבהם האדם מקדיש מרכושו לבדק הבית או למזבח. כלומר, הנודר מחדש מצוות לעצמו ובכך הוא פורש מכלל ישראל המצווים על תרי"ג מצוות בלבד, לפיכך הגמ' מסתייגת מן הנדרים באומרה: "כל הנודר אע"פ שהוא מקיימו נקרא חוטא" (נדרים, עז:), "רבי נתן אומר: כל הנודר כאילו בנה במה, והמקיימו כאילו מקטיר עליה" (נדרים, ס:). כלומר, כשם שהמקריב בבמה מבטא במעשיו אהבה גדולה לה' יתברך מחד גיסא, אך מאידך גיסא פוגם באחדות עבודת ה' של כלל ישראל בבית המקדש, כך גם הנודר מבטא במעשיו יצירת תורה פרטית לעצמו הפוגמת באחדות כלל ישראל, לפיכך אין מעשה הנודר רצויים. לעומת זאת התורה מתירה לנדור נדרים שנועדו "כדי להפריש האדם מן העבירה" (רש"י, נדרים, י.), משום שנדרים כאלה הם בבחינת "נדרים סיג לפרישות" (אבות, פ"ג, משנה י"ג), דהיינו, רק כאשר האדם בטוח שהנדר יזרזו לקיים את מצוות התורה, וכשאין לו חשש שיעבור על נדרו, במקרה שכזה מותר לנדור, משום שבנדר זה אין האדם מוציא את עצמו מכלל ישראל שהרי בלאו הכי הוא חייב לשמור את מצוות התורה. וכן מצאנו שבנדר הראשון בתורה, נאמר: "וידר יעקב נדר לאמר...והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלהים" (בראשית, כ"ח, כ'), "כתרגומו: 'אהי פלח עלה קדם ה'", דהיינו, יעקב נדר להקריב קרבנות תודה לה' באבן השתיה "דמתמן אשתיל עלמא ועליה אתבני בי מקדשא" (זוהר, בראשית, עב.).

יתרונו של האדם על יתר הנבראים הוא ביכולת הדיבור, שנאמר: "ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה" (בראשית, ב', ז'), הביטוי "נפש חיה" ע"פ תרגום אונקלוס הוא: "רוח ממללא", דהיינו, יכולת הדיבור. היכולת להפיכת הדיבור למציאות ניתנה רק לעם ישראל, שנאמר: "הקל קול יעקב" (בראשית, כ"ז, כ"ב), דהיינו, "אומנות" (רש"י-במדבר, כ"ב, כ"ג) ישראל היא להשתמש בכוח הדיבור ללמוד תורה, לקיים את מצוותיה, להנצל מאוייביהם, לידור נדרים, וכו', וכן מובא בירושלמי (נזיר, מב:, פ"ט, הל' א): "ישראל בבל יחל ואין העכו"ם בבל יחל", משום שאין דיבורו של העכו"ם קדוש. יתרה מזאת, עיקר תפקידם של ישראל בעולם הוא לספר את תהילות ה' יתברך, שנאמר: "עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו" (ישעיה, מ"ג, כ"א), לפיכך נסמכה פרשת נדרים לפרשת נקמת ישראל ממדין כפי שפירש הרש"י: "הוא בא על ישראל והחליף אומנתו באומנותם, שאין נושעים אלא בפיהם ע"י תפלה ובקשה. ובא הוא ותפש אומנותם לקללם בפיו, אף הם באו עליו והחליפו אומנתם באומנות האומות שבאין בחרב, שנאמר (בראשית, כ"ז, מ'): 'ועל חרבך תחיה" (רש"י-במדבר, ל"א, ח'). וכן מצאנו שמצות "וידוי ערב יום הכיפרים" (יומא, פז:) יוצר מציאות של"קץ מחילה וסליחה" (הרמב"ם, הל' תשובה, פ"ב, ז), דהיינו, הזדככות ומחיקת רוע העבר בעזרת כוח הדיבור של ישראל.

ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב:

בלעם בן בעור ברך את ישראל בפיו, וגם זכה לכך שנבואותיו תכתבנה בתורה הקדושה, ואף בקש "תמת נפשי מות ישרים (שבהם-רש"י) ותהי אחריתי כמוהו" (במדבר, כ"ג, י'), לפיכך נשאלת השאלה מדוע בסופו של דבר נהרג בלעם במיתת חרב? ועוד, מדוע טרחה התורה להדגיש שבלעם נהרג "בחרב" (במדבר, ל"א, ח', יהושע, י"ג, כ"ב)? אלא שהתורה באה ללמדנו שברכותיו של בלעם נאמרו מן השפה ולחוץ ללא כוונה אמיתית לברך את ישראל, למרות היותו "יודע דעת עליון", דהיינו, למרות ידיעתו כי ה' חפץ "שיהיו פיו ולבו שוין" (תרומות, פ"ג, משנה ח') בעת ברכותיו לישראל, בכל זאת נמנע בלעם מלעשות כן, לפיכך לא נתקבלה בקשתו "ותהי אחריתי כמוהו" משום שבלעם הוכיח במעשיו כי כל רצונו הוא לבקש שכר לעצמו. וכן כתב הרש"י: "בלעם הלך שם ליטול שכר עשרים וארבעה אלף שהפיל מישראל בעצתו (ספרי), ויצא ממדין לקראת ישראל ומשיאן עצה רעה, אמר להם: אם כשהייתם ששים רבוא לא יכולתם להם, ועכשיו בי"ב אלף אתם באים להלחם? נתנו לו שכרו מושלם ולא קפחוהו", שנאמר: "ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב" (במדבר, ל"א, ח'), וכן מצאנו שאף בלעם "התנבא שאין משה מת עד שיפיל מלכי מדין חללים ויהרג הוא עמהם" (במדבר, כ"ג, כ"ד). לפיכך הדגישה התורה שלמרות ברכותיו של בלעם את ישראל, ועל אף שנבואותיו נכתבו בתורה, ולמרות שבקש על עצמו, בסופו של דבר נביא הגוים קבל "שכרו מושלם" ונהרג בחרב, משום שניצל את כוח הדיבור האלהי שניתן לו לרעה, לפיכך גם נבואותיו של בלעם נכתבו בתורה לפי שהם לכבוד ישראל ולא לכבודו של בלעם. נמצאנו למדים כי כוח הדיבור הוא כחרב פיפיות, דהיינו, מחד גיסא דיבור המבטא את כוונתו הטובה של הלב יכול ליצור מציאות של קדושה, ומאידך גיסא דיבור המבטא את כוונתו הרעה של הלב יכול ליצור מציאות של אובדן, שנאמר: "מות וחיים ביד לשון" (משלי, י"ח, כ"א).

ויקצף משה:

ההמנעות מדיבור פוגעת בגדולי הדור, שנאמר: "ויקצף משה על פקודי החיל', ממונים על החיל, ללמדך שכל סרחון הדור תלוי בגדולים שיש כח בידם למחות" (רש"י-במדבר, ל"א, י"ד). כלומר, גדולי הדור נושאים באחריות למעשי העם משום שלכוח הדיבור שלהם יש יכולת השפעה, לפיכך מוטלת עליהם החובה לפעול בדבריהם ע"מ להשפיע על העם ולחזקם בעניני התורה והדת, וכן מובא בגמ': "צורבא מרבנן דאיכא במתא כל מילי דמתא עליה רמיא" (מועד קטן, ו.). יתרה מזאת, מי שבידו למחות ואינו ממחה הפורענות מתחילה בו למרות היותו צדיק בפני עצמו, כמובא בגמ': "א"ל הקב"ה לגבריאל: לך ורשום על מצחן של צדיקים תיו של דיו שלא ישלטו בהם מלאכי חבלה, ועל מצחם של רשעים תיו של דם כדי שישלטו בהן מלאכי חבלה. אמרה מדת הדין לפני הקב"ה: רבש"ע מה נשתנו אלו מאלו? אמר לה: הללו צדיקים גמורים והללו רשעים גמורים. אמרה לפניו רבש"ע: היה בידם למחות ולא מיחו. אמר לה: גלוי וידוע לפני שאם מיחו בהם לא יקבלו מהם. אמרה לפניו: רבש"ע אם לפניך גלוי להם מי גלוי? והיינו דכתיב: 'זקן בחור ובתולה טף ונשים תהרגו למשחית ועל כל איש אשר עליו התו אל תגשו וממקדשי תחלו' (יחזקאל, ט', ו'), וכתיב: 'ויחלו באנשים הזקנים אשר לפני הבית" (שבת, נה.). ללמדנו שרצון ה' הוא למעט את המורדים ולהרבות את העובדים, לפיכך משה כעס "על פקודי החיל שרי האלפים ושרי המאות הבאים מצבא המלחמה" על שהחיו את כל נקבות מדין, כי "הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם למסר מעל בה' על דבר פעור ותהי המגפה בעדת ה'. ועתה הרגו כל זכר בטף וכל אשה ידעת איש למשכב זכר הרגו. וכל הטף בנשים אשר לא ידעו משכב זכר החיו לכם" (במדבר, ל"א, ט"ז-י"ח). בדרך זו מנע משה רע"ה מישראל לשוב ולחטוא בזימה, והגדיל את צבאות ה' בשלשים ושנים אלף מנשות מדין, שנאמר: "ונפש אדם מן הנשים אשר לא ידעו משכב זכר כל נפש שנים ושלשים אלף" (במדבר, ל"א, ל"ה).

וכן מצאנו שביאת המשיח אינה תלויה בצדיקים פרטיים, אלא ביאת המשיח תלויה בתשובת כלל עם ישראל, לפיכך הגלות מתארכת משום שצדיקי הדורות לא החזירו את כלל ישראל בתשובה, ואף כלל ישראל לא בצעו מכוח עצמם את הנדרש להחשת הגאולה. וכן מובא בגמ' שרבי יהושע בן לוי שאל את המשיח: "לאימת אתי מר (מתי יבוא כבודו)? אמר לו: היום! אתא לגבי אליהו אמר לו: מאי אמר לך?..אמר לו: שקורי קא שקר בי דאמר לי היום אתינא ולא אתא. אמר לו: הכי אמר לך: 'היום אם בקולו (רש"י-של הקב"ה) תשמעו", דהיינו, המשיח מוכן לבוא אפילו היום והעיכוב הוא רק בגלל ישראל ומנהיגיו, לפיכך כתב הרש"י: "ללמדך שכל סרחון הדור תלוי בגדולים שיש כח בידם למחות" (רש"י-במדבר, ל"א, י"ד).

בקשת בני ראובן ובני גד:

בני ראובן ובני גד אשר היו בעלי מקנה רב, בקשו ממשה להתנחל בעבר הירדן המזרחי הרבוי באיזורי מרעה לצאן, בתגובה לבקשתם משה רע"ה הגיב בזעם רב, שנאמר: "ויאמרו אם מצאנו חן בעיניך יתן את הארץ הזאת לעבדיך לאחזה אל תעברנו את הירדן. ויאמר משה לבני גד ולבני ראובן האחיכם יבאו למלחמה ואתם תשבו פה?. ולמה תניאון את לב בני ישראל מעבר אל הארץ אשר נתן להם ה'... והנה קמתם תחת אבתיכם תרבות אנשים חטאים לספות עוד על חרון אף ה' אל ישראל. כי תשובן מאחריו ויסף עוד להניחו במדבר ושחתם לכל העם הזה" (במדבר, ל"ב, ה'- ט"ו). לכאורה, תגובתו הנסערת של משה לבקשתם ההגיונית של בני ראובן ובני גד אינה ברורה. אלא שמשה רע"ה זעם על כך שבני ראובן וגד חפצו בהיפרדות מכלל עם ישראל למען רכושם הפרטי. יתרה מזאת, אף כאשר בני ראובן וגד הבטיחו "ואנחנו נחלץ חשים לפני בני ישראל עד אשר אם הביאנם אל מקומם", אמר להם משה רע"ה בלשון איום: "ואם לא תעשון כן הנה חטאתם לה' ודעו חטאתכם אשר תמצא אתכם" (במדבר, ל"ב, כ"ג), וזאת משום שבני ראובן ובני גד לא הזכירו בדבריהם את שם ה' אלא הסתמכו על כוחם ועוצם ידם, רק כאשר בני גד ובני ראובן תקנו את דבריהם הראשונים ואמרו: "ועבדיך יעברו כל-חלוץ צבא לפני ה' למלחמה כאשר אדני דבר" (במדבר, ל"ב, כ"ז), נאמר: "ויאמר משה אלהם אם יעברו בני גד ובני ראובן אתכם את הירדן כל חלוץ למלחמה לפני ה' ונכבשה הארץ לפניכם ונתתם להם את ארץ הגלעד לאחזה" (במדבר, ל"ב, כ"ט), דהיינו, רק כאשר בני ראובן ובני גד יהיו "נקים מה' ומישראל והיתה הארץ הזאת לכם" (במדבר, ל"ב, כ"ב). כלומר, מן הדו שיח שבין בני ראובן וגד לבין משה רע"ה, באה התורה ללמד כי אף סגנון הדיבור משפיע על מהות המעשה, לפיכך משה גם תקן את דברי בני גד ובני ראובן שאמרו: "גדרות צאן נבנה למקננו וערים לטפנו", ובכך עשו "את העיקר הטפל ואת הטפל עיקר" (מד"ר, במדבר, פר' כב), על כך אמר להם משה: "בנו ערים לטפכם וגדרות לצאנכם", דהיינו, בדבריו אלה של משה הועבר מסר לשעה ולדורות לפיו: ההשתדלות למען הפרנסה והממון אסור לה שתפגע בחיי בני ביתו של האדם.

וכן מובא בגמ': "אשכחיה רבה בר שילא לאליהו, אמר ליה: מאי קא עביד הקב"ה? אמר ליה: קאמר שמעתא מפומייהו דכולהו רבנן ומפומיה דר"מ לא קאמר. אמר ליה: אמאי? משום דקא גמר שמעתא מפומיה דאחר (אלישע רבו אחר שיצא לתרבות רעה). אמר ליה: אמאי? ר"מ רמון מצא תוכו אכל קליפתו זרק. אמר ליה: השתא קאמר מאיר בני אומר" (תענית, טו:), וכי ה' לא ידע לכאורה שר"מ לקח רק את האמת מרבו אלישע ואת הרע לא קיבל? אלא שה' ידע שמעשיו של ר"מ כשרים, אולם כאשר רבה בר שילא שיבח את ר"מ והסבירם בצורה חיובית באותה שעה הפכו מעשיו של ר"מ לנקיים בעיני אלהים ואדם, ואז התחיל הקב"ה לומר דברי תורה משמו של רבי מאיר בנו, דהיינו, דיבורו החיובי של רבה גרם להעלאת דרגתו של ר"מ בפני הקב"ה.

דברי ירמיהו:

הרש"י מבאר מדוע נבחר ירמיהו להוכיח את ישראל: "ליתי בר קלקלתא דתקנן עובדוהי ירמיה בא מרחב הזונה, ולוכח בר מתקנתא דמקלקלן עובדוהי אלו ישראל שקלקלו מעשיהן שבאו מזרע כשר", דהיינו, משום שהמוכיח צריך לשמש דוגמא אישית במעשיו, לפיכך ה' בחר בירמיהו שהיה מצאצאי רחב הזונה בכדי להוכיח לעם שניתן לתקן את קילקולי העבר, ולהתעלות לרום הנבואה. וכן מובא בגמ': "תניא א"ר טרפון: תמיהני אני אם יש בדור הזה שמקבל תוכחה, אם אמר לו: טול קיסם מבין עיניך, אמר לו: טול קורה מבין עיניך. אמר רבי אלעזר בן עזריה תמיהני אם יש בדור הזה שיודע להוכיח" (ערכין, טז:). ללמדנו שלהוכיח את עם ישראל זו משימה קשה עד מאוד, לפיכך אמר ירמיהו לה': "לא ידעתי דבר כי נער אנכי" (ירמיה, א', ו'), "אמר ליה הקב"ה: 'אל תאמר נער אנכי כי על כל אשר אשלחך תלך וכל אשר אצוך תדבר', בעל כרחך תלך ובעל כרחך תדבר" (תנחומא, פר' תולדות, סימן י"ב), דהיינו, על כורחך תדבר דיבור שהוא בהרמת קול. בנוסף לכך נתן ה' לירמיהו כוח דיבור אלהי אשר ביכולתו לגרום למעשים בכל רחבי העולם, שנאמר, "ראה הפקדתיך היום הזה על הגוים ועל הממלכות לנתוש ולנתוץ ולהאביד ולהרוס לבנות ולנטוע" (ירמיה, א', י'), נמצאנו למדים מכאן שהדיבור הנבואי אינו רק הבל פה, אלא שיש ביכולתו לגרום לשינויים מעשיים, לפיכך חזונות הנביאים על עתידם הטוב של ישראל הוא מעשי ועתיד להתקיים במלואו, כשם שהתגשמו במלואן נבואות הזעם והחורבן.

לסיכום:

נמצאנו למדים מן האמור לעיל כי כוחו של הדיבור הגדל בהתאם לגובהו הרוחני של הדובר, דהיינו, דיבורם של כלל ישראל בלשון נדר יוצר מציאות איסור נוסף מן התורה ואף ביטול מצוה מן התורה, וכן למדנו מבלעם שדיבור המבטא את כוונתו הרעה של הלב יכול ליצור מציאות של אובדן. בנוסף לכך כוח הדיבור של גדולי הדור גדול לאין שיעור משום שהם משמשים דוגמא אישית במעשיהם, לפיכך מי שבידו למחות ואינו ממחה הפורענות מתחילה בו למרות היותו צדיק בפני עצמו. יתרה מזאת, אף סגנון הדיבור משפיע על מהות המעשה כפי שלמדנו מדברי משה רע"ה לבני ראובן ובני גד. וכן נאמר במדרש: "הקב"ה אינו גואל את ישראל אלא מתוך בכיה שנאמר (ירמיה, ל"א, א'): 'בבכי יבואו ובתחנונים אובילם" (מד"ר, בראשית, פרשה צג), משום שהבכי האמיתי על גלות השכינה מכפר על בכית החינם של ישראל, כמובא בגמ': "בכה תבכה בלילה', שתי בכיות הללו למה? אמר רבה אמר רבי יוחנן: אחד על מקדש ראשון ואחד על מקדש שני, 'בלילה' על עסקי לילה, שנאמר: 'ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההוא'. אמר רבה א"ר יוחנן: אותו היום ליל ט' באב היה, אמר להן הקב"ה לישראל: אתם בכיתם בכיה של חנם, ואני אקבע לכם בכיה לדורות" (סנהדרין, קד:), ולאחר הבכי "עתידין ישראל לומר שירה לעתיד לבוא, שנאמר (תהלים, צ"ח, א'): שירו לה' שיר חדש כי נפלאות עשה" (מד"ר, שמות, פרשה כג).

יה"ר שנזכה לנצל את כוח הדיבור אשר נתן ה' לישראל, לתפילה וללימוד התורה, ויתקיים בנו מקרא שכתוב: "ואשים דברי בפיך ובצל ידי כסיתיך לנטע שמים וליסד ארץ ולאמר לציון עמי אתה" (ישעיה, נ"א, ט"ז).

העל"ח רפאל ב"ר אשר חגבי (חגי רפי)

מקורות

על-פי מאמר של רפאל ב"ר אשר חגבי שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2008-08-05.

דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.

קיצור דרך: tnk1/messages/sofrim_hagay_mxjva_54