ביאור:מדי כהונה וילדה בשמלה אדומה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

פרשת "תְּצַוֶּה": מדי כהונה וילדה בשמלה אדומה... / מוטי לקסמן

בואו נעיין בפרשת השבוע, פרשת "תְּצַוֶּה", ונראה מה מצוי בה.

פרשת "תְּצַוֶּה" נפתחת באמירה "וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות כז, כ) מי הוא הנמען? מהו המסר?

לכאורה שאלות מיתממות, הרי התשובות ברורות: משה הוא הנמען, והמסר מופיע בהמשך הפסוק.

ובכל-זאת, פרשת השבוע היא היחידה בה מדובר במשה אך שמו אינו מוזכר כלל.

והפועל הראשון מה הוא? "תְּצַוֶּה". נכון. והמקור המקובל לפועל זה הוא מלשון ציווי, לצוות להעביר צו, הנחיה או פקודה. אבל לטעמי ניתן לראות במקור לפועל "תְּצַוֶּה" גם את שם העצם מִצְווה.

אם-כן, ציווי או מצווה?

והמסר מהו? להביא "שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר" כדי "לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד" "מֵעֶרֶב עַד בֹּקֶר".

המעלים את האור הם "אַהֲרֹן וּבָנָיו" שמכהנים בקודש ולבושים מדי כהונה. מי מעצב ותופר להם את מדי הכהונה בקודש? חייטים? בעלי-מלאכה מומחים? אולי אמני המחט והחוט? נא לקרוא היטב: "כָּל חַכְמֵי לֵב אֲשֶׁר מִלֵּאתִיו רוּחַ חָכְמָה וְעָשׂוּ אֶת בִּגְדֵי אַהֲרֹן לְקַדְּשׁוֹ לְכַהֲנוֹ לִי" (שמות כח, ג).

הבגדים הם רבים ומפוארים מאוד, אבל הכתוב אינו שוכח לציין: "וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּחֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט עַל לִבּוֹ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ לְזִכָּרֹן לִפְנֵי ה' תָּמִיד" (שמות כח, כט).

"וְעָשִׂיתָ צִּיץ זָהָב טָהוֹר וּפִתַּחְתָּ עָלָיו פִּתּוּחֵי חֹתָם קֹדֶשׁ לַה'. וְשַׂמְתָּ אֹתוֹ עַל פְּתִיל תְּכֵלֶת וְהָיָה עַל הַמִּצְנָפֶת אֶל מוּל פְּנֵי הַמִּצְנֶפֶת יִהְיֶה. וְהָיָה עַל מֵצַח אַהֲרֹן וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת עֲוֹן הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יַקְדִּישׁוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְכָל מַתְּנֹת קָדְשֵׁיהֶם וְהָיָה עַל מִצְחוֹ תָּמִיד לְרָצוֹן לָהֶם לִפְנֵי ה'" (שמות כח, לו–לח).

והמכהנים בקודש צריכים להיות דוגמא לכל, לכן, בבואם "לְשָׁרֵת בַּקֹּדֶשׁ וְלֹא יִשְׂאוּ עָוֹן" (שמות כח, מג). נקיים ברוח וגם בגוף "וְאֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו תַּקְרִיב אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וְרָחַצְתָּ אֹתָם בַּמָּיִם" (שמות כט, ד).

וכל זה למען מה?

"וְנֹעַדְתִּי שָׁמָּה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְנִקְדַּשׁ בִּכְבֹדִי" (שמות כט, מג): (מד) "וְקִדַּשְׁתִּי אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו אֲקַדֵּשׁ לְכַהֵן לִי" (שמות כט, מד). "וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים" (שמות כט, מה).

אבל תאמרו מה לך לברור פסוקים בודדים, פסוק מפה ופסוק משם?

הלא בדברים העיקריים אינך עוסק! הרי רובה של הפרשה מוקדש לשני עניינים נכבדים ביותר: בגדי השרד של המכהנים בקודש, והקרבנות שבהם יתקדשו הכהנים.

נכון, רוב פסוקי פרשת השבוע עוסקים במדים ובקרבנות.

אבל, האמנם הם העיקר בפרשת השבוע, פרשת "תְּצַוֶּה"?

אמנם יש השואפים ומקוים "יהי רצון שייבנה בית המקדש במהרה בימינו, ונזכה לראות כוהנים ובגדי כהונה בתפארתם" ומה יעשו הכהנים? יעלו קרבנו על המזבח. וזה העיקר?

בואו נדון מעט בכך.

הרמב"ם מונה במניין מצוות "עשה" צווים שונים הקשורים בזבחים והעלאת קרבנות (1), הוא אף טוען באופן ברור "כי המצוה בהקרבת הקרבן יש לה תועלת גדולה מבוארת" (מורה הנבוכים חלק שלישי פרק כו).

עם-זאת, הרמב"ם עוסק בכך באופן עיוני בלבד, הרי בימיו הוא לא ראה זבחים מועלים לקרבן.

ודווקא גדולי הנביאים שהכירו מקרוב את תהליכי הזבח והקרבן יוצאים באופן נחרץ נגדם:

"לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם יֹאמַר ה' שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לֹא חָפָצְתִּי" (ישעיהו א, יא); "כִּי לֹא דִבַּרְתִּי אֶת אֲבוֹתֵיכֶם וְלֹא צִוִּיתִים בְּיוֹם הוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם עַל דִּבְרֵי עוֹלָה וָזָבַח" (ירמיהו ז, כב); "בֹּאוּ בֵית אֵל וּפִשְׁעוּ הַגִּלְגָּל הַרְבּוּ לִפְשֹׁעַ וְהָבִיאוּ לַבֹּקֶר זִבְחֵיכֶם לִשְׁלֹשֶׁת יָמִים מַעְשְׂרֹתֵיכֶם" (עמוס ד, ד); "כִּי אִם תַּעֲלוּ לִי עֹלוֹת וּמִנְחֹתֵיכֶם לֹא אֶרְצֶה וְשֶׁלֶם מְרִיאֵיכֶם לֹא אַבִּיט" (עמוס ה, כב).

מדברי ביקורת הנביאים ניתן להבין מה היא ההתנהגות הרצויה, אבל הנביא אינו מסתפק בהבנה ומציין במפורש: "רַחֲצוּ הִזַּכּוּ הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם מִנֶּגֶד עֵינָי חִדְלוּ הָרֵעַ: לִמְדוּ הֵיטֵב דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט אַשְּׁרוּ חָמוֹץ שִׁפְטוּ יָתוֹם רִיבוּ אַלְמָנָה" (ישעיהו א, טז–יז);

במלים אחרות, אמנם רוב הפסוקים בפרשת השבוע מתארים את מדי הכהנים ואת קרבנות התקדשותם. אבל, זה לא העיקר. הם באים לשרת או אם תרצו לשקף או להמחיש רעיונות וערכים. המדים והקרבנות הם בבחינת אמצעים ליעד חשוב יותר, הם רק בבחינת כלים. אמצעים וכלים אפשר להמיר, אפשר להחליף אותם. ואמנם כך כך קרה במשך הדורות שבית המקדש אינו קיים. כי חשובה יותר היא המטרה הערכית.

אין לי תשובה משכנעת מדוע שמו של משה אינו מפורש בפרשה זו, אבל אולי הסופר המקראי לא רצה להצמיד את דמותו הענקית של משה לפירוט של אמצעים בלבד?

איני יודע.

אבל מן הכתוב, בפסוקים המעטים בפרשה, אני למד על חשיבות האור בתהליך הקדושה.

אני למד שגם תוצר חמרי צריך להיעשות על-ידי אנשים שחכמת-לב מפעמת בם.

אני למד שמנהיג אמיתי צריך לשאת את מונהגיו על ליבו ועל מצחו, לייצג אותם ולחשוב תמיד על טובתם.

זוהי קדושה אמיתית, זוהי מנהיגות אמיתית.

זהו מצב בו מצוות ירבו וצווים יופחתו.

ואז מתנגנים בלבי מילות השיר:

"בשמלה אדומה ושתי צמות / ילדה קטנה, יחידה ותמה / עמדה ושאלה - למה?

וכל התותחים וכל החיילים / וכל הגדולים וכל החכמים /

עמדו חיוורי פנים ולא מצאו תשובה.

וכל הרי הגעש וכל הסערות / וכל האריות וכל הנמרים / וכל הגדולים וכל החכמים -

עמדו חיוורי פנים ולא מצאו תשובה" (2).

וה"למה" החזק הזה בוקע מקול ילדה בשדרות גם בעזה, ואין תשובה!

האם יש מנהיגים שיקשיבו כי עמם בליבם ועל מצחם?

<><><><><>

הערות ומראה מקום

(1) למשל, מצוות לט–מח, נ–נא, נה–נו, סא–עז, פג–צא, מנין המצוות לרמב"ם.

(2) מתוך השיר בשמלה אדומה, מלים: רותי ספרוני; לחן: יאיר רוזנבלום.

מקורות[עריכה]

על-פי מאמר של motinue שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2008-02-13.

דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.

קיצור דרך: tnk1/messages/prqim_t0227_6