ביאור:מבנה תהלים קז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.



נניח שטיל נופל על בית, הבית נהרס כליל, אבל האדם שהיה בבית ניצל באורח פלא. האם הוא צריך לברך ברכת "הגומל"?

מצד אחד נראה שכן, שהרי קרה לו נס מופלא והוא ניצל ממוות.

מצד שני, קרה לו אסון, הבית שלו נהרס; אילו הטיל לא היה נופל על הבית אלא בשטח פתוח, הנס היה גדול יותר; אילו הטיל לא היה משוגר כלל, הנס היה עוד יותר גדול, כי לא היה צריך אפילו להיכנס למתח מצפירת האזעקה. אולם, כשקורה הנס הגדול יותר, ולא משוגרים טילים כלל, אף אחד לא חושב להגיד על כך ברכת "הגומל"; אז מה ההגיון לברך "הגומל" על הנס קטן יותר?

אני לא פוסק הלכה, ואין בכוונתי לפסוק הלכה בעניין זה, אלא רק לדון בו על-פי הפרק בתנ"ך שהוא המקור לברכת הגומל - ביאור:תהלים קז .

הפרק נפתח בכותרת הקוראת להודות לה': "

א הֹדוּ לה' כִּי-טוֹב, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ;

ב   יֹאמְרוּ גְּאוּלֵי ה' אֲשֶׁר גְּאָלָם מִיַּד-צָר.

ג וּמֵאֲרָצוֹת קִבְּצָם; מִמִּזְרָח וּמִמַּעֲרָב, מִצָּפוֹן וּמִיָּם."

לאחר מכן מתוארות ארבע צרות, שכאשר ניצלים מהן, צריך להודות לה' בפומבי. הדמיון בין ארבעת התיאורים מובלט בטבלה הבאה:

הצרה

הזעקה

ההודיה

תעיה בדרך

ד   תָּעוּ בַמִּדְבָּר, בִּישִׁימוֹן דָּרֶךְ; עִיר מוֹשָׁב, לֹא מָצָאוּ.

ה   רְעֵבִים גַּם-צְמֵאִים--    נַפְשָׁם, בָּהֶם תִּתְעַטָּף.

ו   וַיִּצְעֲקוּ אֶל-ה', בַּצַּר לָהֶם;    מִמְּצוּקוֹתֵיהֶם, יַצִּילֵם.

  ז   וַיַּדְרִיכֵם, בְּדֶרֶךְ יְשָׁרָה--    לָלֶכֶת, אֶל-עִיר מוֹשָׁב.

  ח   יוֹדוּ לה' חַסְדּוֹ;    וְנִפְלְאוֹתָיו לִבְנֵי אָדָם.

ט   כִּי-הִשְׂבִּיעַ נֶפֶשׁ שֹׁקֵקָה;    וְנֶפֶשׁ רְעֵבָה מִלֵּא-טוֹב.

ישיבה במאסר

י   יֹשְׁבֵי חֹשֶׁךְ וְצַלְמָוֶת;  אֲסִירֵי עֳנִי וּבַרְזֶל.

יא   כִּי-הִמְרוּ אִמְרֵי-אֵל; וַעֲצַת עֶלְיוֹן נָאָצוּ. 

יב   וַיַּכְנַע בֶּעָמָל לִבָּם; כָּשְׁלוּ, וְאֵין עֹזֵר.

  יג   וַיִּזְעֲקוּ אֶל-ה', בַּצַּר לָהֶם;    מִמְּצֻקוֹתֵיהֶם, יוֹשִׁיעֵם.

יד   יוֹצִיאֵם, מֵחֹשֶׁךְ וְצַלְמָוֶת;    וּמוֹסְרוֹתֵיהֶם יְנַתֵּק.

טו   יוֹדוּ לה' חַסְדּוֹ;    וְנִפְלְאוֹתָיו לִבְנֵי אָדָם.

טז   כִּי-שִׁבַּר דַּלְתוֹת נְחֹשֶׁת;    וּבְרִיחֵי בַרְזֶל גִּדֵּעַ.

מחלה קשה

יז   אֱוִלִים מִדֶּרֶךְ פִּשְׁעָם; וּמֵעֲו‍ֹנֹתֵיהֶם יִתְעַנּוּ.

יח   כָּל-אֹכֶל תְּתַעֵב נַפְשָׁם; וַיַּגִּיעוּ עַד-שַׁעֲרֵי מָוֶת.

  יט   וַיִּזְעֲקוּ אֶל-ה', בַּצַּר לָהֶם;    מִמְּצֻקוֹתֵיהֶם יוֹשִׁיעֵם.

כ   יִשְׁלַח דְּבָרוֹ וְיִרְפָּאֵם; וִימַלֵּט מִשְּׁחִיתוֹתָם.

כא   יוֹדוּ לה' חַסְדּוֹ;    וְנִפְלְאוֹתָיו לִבְנֵי אָדָם.

כב   וְיִזְבְּחוּ זִבְחֵי תוֹדָה;    וִיסַפְּרוּ מַעֲשָׂיו בְּרִנָּה.

סערה בלב ים

כג ]   יוֹרְדֵי הַיָּם, בָּאֳנִיּוֹת;    עֹשֵׂי מְלָאכָה, בְּמַיִם רַבִּים.

כד ]   הֵמָּה רָאוּ, מַעֲשֵׂי ה';    וְנִפְלְאוֹתָיו, בִּמְצוּלָה.

כה ]   וַיֹּאמֶר--וַיַּעֲמֵד, רוּחַ סְעָרָה;    וַתְּרוֹמֵם גַּלָּיו.

כו ]   יַעֲלוּ שָׁמַיִם, יֵרְדוּ תְהוֹמוֹת;    נַפְשָׁם, בְּרָעָה תִתְמוֹגָג.

כז ]   יָחוֹגּוּ וְיָנוּעוּ, כַּשִּׁכּוֹר;    וְכָל-חָכְמָתָם, תִּתְבַּלָּע.

  כח ]   וַיִּצְעֲקוּ אֶל-ה', בַּצַּר לָהֶם;    וּמִמְּצוּקֹתֵיהֶם, יוֹצִיאֵם.

כט   יָקֵם סְעָרָה לִדְמָמָה; וַיֶּחֱשׁוּ גַּלֵּיהֶם.

ל   וַיִּשְׂמְחוּ כִי-יִשְׁתֹּקוּ;    וַיַּנְחֵם, אֶל-מְחוֹז חֶפְצָם.

  לא   יוֹדוּ לה' חַסְדּוֹ;    וְנִפְלְאוֹתָיו לִבְנֵי אָדָם.

לב   וִירוֹמְמוּהוּ בִּקְהַל-עָם;    וּבְמוֹשַׁב זְקֵנִים יְהַלְלוּהוּ.

כל אחת מהצרות גורמת לאנשים הנקלעים אליה לזעוק אל ה' - "וַיִּצְעֲקוּ אֶל-ה' בַּצַּר לָהֶם, מִמְּצוּקוֹתֵיהֶם יַצִּילֵם". לא רק להתפלל את התפילה השגרתית, אלא ממש לזעוק מכל הלב, מתוך תחושה של כניעה והתבטלות בפניו.

כאשר ה' שומע את תפילתם ומציל אותם, הם מודים לה' - לא רק מודים בינם לבין עצמם, אלא מודים בתוך קהל של בני אדם אחרים - "יוֹדוּ לה' חַסְדּוֹ, וְנִפְלְאוֹתָיו לִבְנֵי אָדָם".

מכאן נראה, שההודיה בפומבי היא לא רק על ההצלה מהצרה, אלא גם על קבלת התפילה, על התקשורת בין ה' לבין האדם.

לפי זה, יש לברך ברכת הגומל, לא על כל אסון ש"כמעט" קרה, אלא רק על צרה שהאדם יצא ממנה לאחר שזעק והתפלל אל ה'.

ואם בכל-זאת אדם ניצל בנס מטיל שנפל על ביתו - מה עליו לעשות? האם הוא צריך להתעלם מהאירוע ולחזור לשיגרה? לא להודות עליו בכלל?

כדי לענות לשאלה, נקרא את המשך הפרק:

לג   יָשֵׂם נְהָרוֹת לְמִדְבָּר; וּמֹצָאֵי מַיִם לְצִמָּאוֹן.

לד   אֶרֶץ פְּרִי, לִמְלֵחָה; מֵרָעַת יוֹשְׁבֵי בָהּ.

לה   יָשֵׂם מִדְבָּר לַאֲגַם-מַיִם; וְאֶרֶץ צִיָּה לְמֹצָאֵי מָיִם.

לו   וַיּוֹשֶׁב שָׁם רְעֵבִים; וַיְכוֹנְנוּ עִיר מוֹשָׁב.

לז   וַיִּזְרְעוּ שָׂדוֹת, וַיִּטְּעוּ כְרָמִים;  וַיַּעֲשׂוּ פְּרִי תְבוּאָה.

לח   וַיְבָרְכֵם, וַיִּרְבּוּ מְאֹד; וּבְהֶמְתָּם לֹא יַמְעִיט.

לט   וַיִּמְעֲטוּ, וַיָּשֹׁחוּ; מֵעֹצֶר רָעָה וְיָגוֹן.

מ  ]   שֹׁפֵךְ בּוּז עַל-נְדִיבִים; וַיַּתְעֵם בְּתֹהוּ לֹא-דָרֶךְ.

מא   וַיְשַׂגֵּב אֶבְיוֹן מֵעוֹנִי; וַיָּשֶׂם כַּצֹּאן מִשְׁפָּחוֹת.

מב   יִרְאוּ יְשָׁרִים וְיִשְׂמָחוּ; וְכָל-עַוְלָה קָפְצָה פִּיהָ.

קטע זה מתאר נסים מסוג אחר - לא הצלה מצרה חד-פעמית, אלא השגחה קבועה. הניסים כאן הוא הרבה יותר גדולים, אבל גם הרבה פחות גלויים. ניתן להשוות כל נס בקטע זה לנס שנזכר בקטע הקודם:

  • הנס הראשון - "יָשֵׂם נְהָרוֹת לְמִדְבָּר; וּמֹצָאֵי מַיִם לְצִמָּאוֹן. אֶרֶץ פְּרִי לִמְלֵחָה; מֵרָעַת יוֹשְׁבֵי בָהּ" - הוא כנגד הנס הרביעי בטבלה למעלה: "יוֹרְדֵי הַיָּם בָּאֳנִיּוֹת; עֹשֵׂי מְלָאכָה בְּמַיִם רַבִּים... יָקֵם סְעָרָה לִדְמָמָה; וַיֶּחֱשׁוּ גַּלֵּיהֶם". כשה' משקיט את גלי הים ומציל את הספינה מטביעה, זה נחשב לנס; כאשר הוא מייבש אגם שלם כדי להציל את האנושות מרעתם של היושבים בארץ שליד האגם, זה נס הרבה יותר גדול, ובכל-זאת, הנס נסתר ואנשים לא מודים עליו בפומבי.
  • הנס השני - "יָשֵׂם מִדְבָּר לַאֲגַם-מַיִם; וְאֶרֶץ צִיָּה לְמֹצָאֵי מָיִם. וַיּוֹשֶׁב שָׁם רְעֵבִים ; וַיְכוֹנְנוּ עִיר מוֹשָׁב" - הוא כנגד הנס הראשון בטבלה למעלה: " רְעֵבִים גַּם-צְמֵאִים; נַפְשָׁם בָּהֶם תִּתְעַטָּף.... וַיַּדְרִיכֵם בְּדֶרֶךְ יְשָׁרָה; לָלֶכֶת אֶל- עִיר מוֹשָׁב ". כשה' עוזר לרעבים להגיע מהמדבר אל עיר מיושבת, זה נחשב לנס; כאשר ה' עוזר לרעבים לבנות באמצע המדבר עיר מיושבת חדשה, זה נס הרבה יותר גדול, ובכל-זאת, הנס נסתר ואנשים לא מודים עליו בפומבי.
  • הנס השלישי - "וַיְבָרְכֵם, וַיִּרְבּוּ מְאֹד; וּבְהֶמְתָּם לֹא יַמְעִיט. וַיִּמְעֲטוּ, וַיָּשֹׁחוּ; מֵעֹצֶר רָעָה וְיָגוֹן" (המילה "לא" נמשכת גם לפסוק הבא, כלומר, ה' מגן עליהם שלא ימעטו, לא יתכופפו מחולשה ומחלה, לא תבוא עליהם עצירת-רחם, ולא יבוא עליהם יגון) - הוא כנגד הנס השלישי בטבלה למעלה: "כָּל-אֹכֶל תְּתַעֵב נַפְשָׁם; וַיַּגִּיעוּ עַד-שַׁעֲרֵי מָוֶת... יִשְׁלַח דְּבָרוֹ וְיִרְפָּאֵם; וִימַלֵּט מִשְּׁחִיתוֹתָם": כשה' מרפא חולה ומציל אותו ממוות ודאי, זה נחשב לנס; כאשר ה' מגן על אנשים שלא יחלו ולא ימעטו, ואף בהמתם לא תחלה ולא תמעט, זה נס הרבה יותר גדול,ובכל-זאת, הנס נסתר ואנשים לא מודים עליו בפומבי.
  • הנס הרביעי - "שֹׁפֵךְ בּוּז עַל-נְדִיבִים; וַיַּתְעֵם בְּתֹהוּ לֹא-דָרֶךְ. וַיְשַׂגֵּב אֶבְיוֹן מֵעוֹנִי ; וַיָּשֶׂם כַּצֹּאן מִשְׁפָּחוֹת." (נדיבים = שרים ועשירים; ה' מוריד את השרים והעשירים מכבודם ומעמדם, ומרומם את האביונים) - הוא כנגד הנס השני בטבלה למעלה: "יֹשְׁבֵי חֹשֶׁךְ וְצַלְמָוֶת; אֲסִירֵי עֳנִי וּבַרְזֶל... יוֹצִיאֵם מֵחֹשֶׁךְ וְצַלְמָוֶת; וּמוֹסְרוֹתֵיהֶם יְנַתֵּק.". כשה' עוזר לאדם לצאת מהעוני שבבית-הכלא, זה נחשב לנס; כשה' עוזר לאדם לצאת מהעוני שבחיים, ולעלות למעמד גבוה יותר מזה של השרים והעשירים ששיעבדו אותו, זה נס הרבה יותר גדול, ובכל-זאת, הנס נסתר ואנשים לא מודים עליו בפומבי.

בכל החלק הזה של הפרק לא נאמר שצריך להודות לה' ולספר " נפלאותיו לבני אדם ", כמו בחלק הראשון; מדוע?

הסיבה לכך נרמזת בפסוק האחרון במזמור:

מג   מִי-חָכָם וְיִשְׁמָר-אֵלֶּה;    וְיִתְבּוֹנְנוּ חַסְדֵי ה'.

רק החכמים מודעים לכל הניסים הללו שה' עושה עמנו בכל יום. רוב האנשים לא שמים לב לכך; הם חושבים שזה טבעי לגמרי שהם חיים, נושמים ואוכלים, ולא מרגישים צורך להודות לה' על כך. לכן, אין טעם לקבוע ברכה ציבורית כברכת "הגומל" על ניסים אלה, אלא רק לשמוח באופן פרטי - "יִרְאוּ יְשָׁרִים וְיִשְׂמָחוּ".

כשקורה לאדם "כמעט" אסון, כמו הדוגמה שהבאנו בתחילת המאמר, הוא לא צריך ללכת ולברך את ה' בפומבי, אלא להתבונן ולחשוב על כל האסונות שאינם קורים לו בכל יום, בכל נשימה שהוא נושם; כך הוא נעשה חכם יותר - "מִי-חָכָם וְיִשְׁמָר-אֵלֶּה; וְיִתְבּוֹנְנוּ חַסְדֵי ה'".

מקורות[עריכה]

על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2006-08-15.

דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.

קיצור דרך: tnk1/klli/mdrjim/hgoml