ביאור:מבנה איוב ט
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
יש אנשים, שכאשר הם מגיעים למשפט, אם כתובעים או כנתבעים, הם מרגישים חלשים וחסרי אונים מול המערכת הגדולה והמורכבת הניצבת מולם, עד שהדברים שלהם מתבלבלים, ואינם מצליחים לבטא את עמדתם.
כך טען איוב, בנאומו בפרק ט:
- בתחילת דבריו הוא מתלונן על כך, שאין סיכוי לאדם לצאת זכאי במשפט עם ה', כי ה' לא עונה לטענותיו (1-3): "וַיַּעַן אִיּוֹב, וַיֹּאמַר: אָמְנָם, יָדַעְתִּי כִי-כֵן; וּמַה-יִּצְדַּק אֱנוֹשׁ עִם-אֵל? אִם-יַחְפֹּץ לָרִיב עִמּוֹ, לֹא-יַעֲנֶנּוּ אַחַת מִנִּי-אָלֶף":
-
- אחר-כך הוא מתאר את גדולתו וגבורותיו של ה', כדי להסביר את תחושת חוסר-האונים שלו, הניצב למשפט עם ה' (4-10): "חֲכַם לֵבָב, וְאַמִּיץ כֹּחַ-- מִי-הִקְשָׁה אֵלָיו, וַיִּשְׁלָם? הַמַּעְתִּיק הָרִים, וְלֹא יָדָעוּ-- אֲשֶׁר הֲפָכָם בְּאַפּוֹ. הַמַּרְגִּיז אֶרֶץ, מִמְּקוֹמָהּ; וְעַמּוּדֶיהָ, יִתְפַלָּצוּן. הָאֹמֵר לַחֶרֶס, וְלֹא יִזְרָח; וּבְעַד כּוֹכָבִים יַחְתֹּם. נֹטֶה שָׁמַיִם לְבַדּוֹ; וְדוֹרֵךְ, עַל-בָּמֳתֵי יָם. עֹשֶׂה-עָשׁ, כְּסִיל וְכִימָה; וְחַדְרֵי תֵמָן. עֹשֶׂה גְדֹלוֹת, עַד-אֵין חֵקֶר; וְנִפְלָאוֹת, עַד-אֵין מִסְפָּר"
- אחר-כך הוא מתאר את חוסר ההתייחסות של ה', העובר על פניו במהירות ואינו מתייחס באופן אישי לטענותיו (11-16): "הֵן יַעֲבֹר עָלַי, וְלֹא אֶרְאֶה; וְיַחֲלֹף, וְלֹא-אָבִין לוֹ. הֵן יַחְתֹּף, מִי יְשִׁיבֶנּוּ; מִי-יֹאמַר אֵלָיו, מַה-תַּעֲשֶׂה. אֱלוֹהַּ, לֹא-יָשִׁיב אַפּוֹ; תַּחְתָּו שָׁחֲחוּ, עֹזְרֵי רָהַב. אַף, כִּי-אָנֹכִי אֶעֱנֶנּוּ; אֶבְחֲרָה דְבָרַי עִמּוֹ. אֲשֶׁר אִם-צָדַקְתִּי, לֹא אֶעֱנֶה; לִמְשֹׁפְטִי, אֶתְחַנָּן. אִם-קָרָאתִי וַיַּעֲנֵנִי-- לֹא-אַאֲמִין, כִּי-יַאֲזִין קוֹלִי."
- אחר-כך הוא מתלונן על כך, שה' גם מכה ומייסר אותו בכוח רב, ובכך מקטין עוד יותר את סיכוייו להתמודד מולו במשפט צודק (17-19): " "אֲשֶׁר-בִּשְׂעָרָה יְשׁוּפֵנִי; וְהִרְבָּה פְצָעַי חִנָּם. לֹא-יִתְּנֵנִי, הָשֵׁב רוּחִי: כִּי יַשְׂבִּעַנִי, מַמְּרֹרִים. אִם-לְכֹחַ אַמִּיץ הִנֵּה; וְאִם-לְמִשְׁפָּט, מִי יוֹעִידֵנִי." "אִם-אֶצְדָּק, פִּי יַרְשִׁיעֵנִי; תָּם-אָנִי, וַיַּעְקְשֵׁנִי" " (ראו הזכאי שפיו מכשיל אותו ).
-
- חוסר-האונים הזה גורם לו למאוס בחייו (21): "תָּם-אָנִי, לֹא-אֵדַע נַפְשִׁי; אֶמְאַס חַיָּי"
- וכאשר החלשים לא יכולים להתבטא במשפט, התוצאה היא עוול חברתי (22-24): "אַחַת, הִיא: עַל-כֵּן אָמַרְתִּי--תָּם וְרָשָׁע, הוּא מְכַלֶּה. אִם-שׁוֹט, יָמִית פִּתְאֹם-- לְמַסַּת נְקִיִּם יִלְעָג. אֶרֶץ, נִתְּנָה בְיַד-רָשָׁע-- פְּנֵי-שֹׁפְטֶיהָ יְכַסֶּה; אִם-לֹא אֵפוֹא מִי-הוּא".
- איוב מגיע למסקנה שאין טעם להשקיע ולהיות צדיק, כי בכל מקרה הוא ייצא רשע במשפט (25-31): "וְיָמַי קַלּוּ, מִנִּי-רָץ; בָּרְחוּ, לֹא-רָאוּ טוֹבָה. חָלְפוּ, עִם-אֳנִיּוֹת אֵבֶה; כְּנֶשֶׁר, יָטוּשׂ עֲלֵי-אֹכֶל.אִם-אָמְרִי, אֶשְׁכְּחָה שִׂיחִי; אֶעֶזְבָה פָנַי וְאַבְלִיגָה. יָגֹרְתִּי כָל-עַצְּבֹתָי; יָדַעְתִּי, כִּי-לֹא תְנַקֵּנִי. אָנֹכִי אֶרְשָׁע; לָמָּה-זֶּה, הֶבֶל אִיגָע. אִם-הִתְרָחַצְתִּי במו- (בְמֵי-) שָׁלֶג; וַהֲזִכּוֹתִי, בְּבֹר כַּפָּי. אָז, בַּשַּׁחַת תִּטְבְּלֵנִי; וְתִעֲבוּנִי, שַׂלְמוֹתָי"
- איוב מביע את בטחונו, שאם תינתן לו הזכות למשפט הוגן, ללא פחד מפני ה', יצליח להוכיח את צדקתו (32-35): " "כִּי-לֹא-אִישׁ כָּמוֹנִי אֶעֱנֶנּוּ; נָבוֹא יַחְדָּו, בַּמִּשְׁפָּט. לֹא יֵשׁ-בֵּינֵינוּ מוֹכִיחַ-- יָשֵׁת יָדוֹ עַל-שְׁנֵינוּ. יָסֵר מֵעָלַי שִׁבְטוֹ; וְאֵמָתוֹ, אַל-תְּבַעֲתַנִּי. אֲדַבְּרָה, וְלֹא אִירָאֶנּוּ: כִּי לֹא-כֵן אָנֹכִי, עִמָּדִי" ."
מקורות
[עריכה]על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2007-10-13.
דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.
קיצור דרך: tnk1/ktuv/eyov/yv-09