ביאור:מ"ג שמות לג ו
וַיִּתְנַצְּלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֶדְיָם מֵהַר חוֹרֵב:[עריכה]
וטעם ויתנצלו בני ישראל את עדים. כי בשמעם זה התנצלו ויתפרקו מכל עדי יותר ממה שעשו תחלה. ואונקלוס שתרגם בעדי, תקון זין, דעתו כדברי האומר בבראשית רבה (עיין שמו"ר מה ב) זינאות חגר להם, כלומר שחגר להם הקב"ה בשעת מתן תורה כלי זיין להנצל מכל פגע ומלאך המות, כמו שדרשו (שמו"ר לב א) חרות על הלוחות (לעיל לב טז), חירות ממלאך המות, והם שמותיו של הקב"ה. והנה ישראל קבלו עליהם את המיתה ברצון נפשם מפני עונש העגל, וזה ענין תשובה גדולה וחרטה בחטאם:
ויתנצלו בני ישראל את עדים. מן עדים. והם בגדי תפארת ותכשיטים כמו הנזמים והטבעות. על דרך ואעדך עדי. כי התאבלו על דבר העגל:
[מובא בפירושו לפרק ל"א פסוק י"ח] ויתן אל משה ככלתו. אחר שספר מה היה הטוב שהשיג בסוף כל הפעמים ששהה משה בהר ארבעים יום, פרש הטעם מפני מה לא השיג התכלית שיעד האל יתברך במתן תורה, באמרו "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש" (לעיל יט, ו), ובאמרו "מזבח אדמה תעשה לי.. בכל המקום.. אבוא אליך" (שם כ, כא), עד שהצרך לעשות משכן. והודיע שקרה זה בסבת רע בחירת ישראל. כי אמנם בסוף ארבעים יום הראשונים נתן הלוחות "מעשה אלהים", לקדש את כלם לכהנים וגוי קדוש ככל דברו הטוב. והמה מרו והשחיתו דרכם ונפלו ממעלתם, כמו שהעיד באמרו "ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב" (להלן לג, ו).
[מובא בפירושו לויקרא פרק י"א פסוק ב'] זאת החיה אשר תאכלו. הנה אחר שהתנצלו ישראל את עדים הרוחני שקנו במתן תורה, אשר בו היו ראוים לשרות שכינה עליהם בלתי אמצעי, כאמרו "בכל המקום אשר אזכיר את שמי, אבא אליך וברכתיך" (שמות כ, כא) כמו שיהיה הענין לעתיד לבא, כאמרו "ונתתי משכני בתוככם, ולא תגעל נפשי אתכם" (להלן כו, יא) מאס האל יתברך אחר כך מהשרות עוד שכינתו ביניהם כלל, כאמרו "כי לא אעלה בקרבך" (שמות לג, ג). והשיג משה רבינו בתפלתו (שמות לג, יב טז) איזה תקון, שתשרה השכינה בתוכם באמצעות משכן וכליו ומשרתיו וזבחיו, עד שהשיגו וזכו אל "וירא כבוד ה' אל כל העם" (לעיל ט, כג), ואל ירידת אש מן השמים (שם כד). ובכן ראה לתקן מזגם שיהיה מוכן לאור באור החיים הנצחיים, וזה בתקון המזונות והתולדה. ואסר את המאכלים המטמאים את הנפש במדות ובמשכלות, כאמרו "ונטמתם בם" (שם), וכאמרו "אל תשקצו את נפשותיכם" (להלן פסוק מג), וכאמרו "ולא תטמאו את נפשותיכם בכל השרץ.. כי אני ה' המעלה אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלהים, והתקדשתם והייתם קדושים (פסוקים מד מה), פרוש: נצחיים, מתדמים לבורא יתברך, כאמרו "כי קדוש אני" (שם). ואסר הנדה והזבה והיולדת, לקדש את הזרע ולטהרו מכל טמאה, כאמרו "והזרתם את בני ישראל מטמאתם, ולא ימותו בטמאתם, בטמאם את משכני" (להלן טו, לא), והזכיר לשון טומאה בנבלת בהמה וחיה טמאה (להלן פסוקים כו כח), ובשמונה שרצים (שם כט לד), ובנבלת בהמה טהורה (שם לט), שבכל אחד מאלו יש טומאת מגע ובקצתם טומאת משא. אמנם המטמאים את הנפש בלבד, והם דגים ועופות וחגבים ושאר שרצים שאין בהם טומאת מגע כלל יזכר בהם 'שיקוץ', כאמרו "שקץ הם לכם", "לא יאכלו, שקץ הם", "שקץ הוא לא יאכל", "לא תאכלום כי שקץ הם".
את עדים מהר חורב. את עדים שהיה בידם מהר חורב:
[מובא בפירושו לפרק כ"ה פסוק ו'] וי"ג דברים נמנו כאן וכן יש י"ג מיני מלבושים ביחזקאל (טז, ט-יג) ואנעלך תחש וגו' ואעדך עדי וגו'. וכשחטאו ישראל בעגל אבדו י"ג מלבושים כדכתיב (להלן לג, ו) ויתנצלו בני ישראל את עדים. ובזכות אלו י"ג מינים שהתנדבו חזרו להם י"ג:
[מובא בפירושו לפסוק ד'] ולא שתו איש עדיו עליו. יש מקשים אחר שמעצמם לא שתו עדים עליהם מהו זה שחזר ואמר ועתה הורד עדיך מעליך. ונ"ל שהיו כאן ב' מיני עדי, האחד הוא, סתם עדי חח ונזם וחלי שהיו מתקשטים בהם. הב' הוא, אותן הכתרים שנתנו להם בחורב על אמרם נעשה ונשמע. ובפעם ראשון כששמעו הדבר הזה שאמר הקב"ה כי לא אעלה בקרבך והרי הם כמנודים לשמים ע"כ ויתאבלו ולא שתו איש עדיו, מדקאמר איש עדיו ולא אמר בני ישראל כמ"ש אח"כ ויתנצלו בני ישראל עדים ש"מ שמדבר בעדי המיוחד לכל איש ואיש לפי עשרו העשיר ירבה והדל ימעיט, וקבלו עליהם תשובה בעבור החטא הנמשך מן העדי כמ"ש ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב וגו'. אבל אותן ב' כתרים שקבלו בחורב לא פרקו כי היה נראה להם כפריקת עול התורה כאילו אמרו אין לנו חלק בתורה ובכתרה, על כן נאמר להם שנית ועתה הורד עדיך מעליך אפילו אותן ב' כתרים ועל זה נאמר ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב. אותו עדי הניתן להם בהר חורב ואמר כאן בני ישראל ולא אמר איש עדיו לפי שכל ישראל היו שוים בו כעשיר כהלך. ומהרי"א פירש, שהאדם יש לו הרבה מיני עדי והיו קצתם עליהם וקצתם לא היו עליהם ומתחילה לא שתו עליהם עדים שלא היו עדיין עליהם, אבל אותן שהיו עליהם כבר לא הורידו לכך נאמר ועתה הורד עדיך אפילו זהו שכבר עליך. וגם לפירושינו מיושב למה הזכיר לשון הורדה בפעם ב' ולא בראשון לפי שהעדי של הר חורב היה תמיד עליהם משא"כ בסתם עדי.
[מובא בפירושו לפסוק א'] לך עלה מזה. הזכיר לשון עליה, אולי שירמוז למה שאמרו ז"ל (שבת פ"ח.) שהעדי שהתנצלו ישראל נטל משה, והוא העליה שרמז לו באומרו עלה מזה פירוש מזה שעבר, ולזה דקדק לומר גם כן תיבת אתה שלא היה צריך לומר כיון שעמו היה מדבר אלא לומר אתה תעלה ולא זולתך שאדרבה ירידה היתה להם, ואומרו והעם פירוש ילך עמך: