ביאור:מ"ג שמות יד ל
וַיּוֹשַׁע יְקֹוָק בַּיּוֹם הַהוּא אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּד מִצְרָיִם[עריכה]
ויושע. עתה היו ישראל נושעים מיד מצרים כי עד עתה היה עליהם פחד המלך וכתוב כי המצריים טבעו בים.
ביום ההוא. פירוש ביום ההוא היתה התשועה ולא קודם הגם שיצאו ממצרים לא היו בוטחים בעצמן מהם:
ויושע ה' ביום ההוא את ישראל. במיתת המסתוללים בם לשעבדם נשארו הם בני חורין, כי עד עת מותם היו ישראל כעבדים בורחים.
וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת מִצְרַיִם מֵת עַל שְׂפַת הַיָּם:[עריכה]
וירא ישראל את מצרים מת. שפלטן הים על שפתו כדי שלא יאמרו ישראל כשם שאנו עולים מצד זה כך הם עולין מצד אחר רחוק ממנו וירדפו אחרינו:
וירא ישראל. אשר על שפת הים. את מצרים מתים וטבועים בים: על שפת הים. כשהיו ישראל על שפת הים ראו מיד את הים שב על פני המצרים וטבעו בתוכו זהו עיקר פשוטו. ובענין זה פירשתי בבראשית וישמעו את קול ה' אלהים מתהלך בגן לרוח היום:
ויושע. עתה היו ישראל נושעים מיד מצרים כי עד עתה היה עליהם פחד המלך וכתוב כי המצריים טבעו בים. והים לא השליכם אל היבשה. כי כן כתוב תבלעמו ארץ. על כן פי' וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים. שהיו ישראל על שפת הים. וראו מצרים מת כאשר טבע:
וירא וגו' מת על שפת הים. קשה למה הוצרך להודיענו שראהו מת פשיטא שלא יהיו חיים אחר הטביעה. ורבותינו ז"ל (מכילתא) אמרו כי ראו במיתתן, והודיענו בזה כי שם גמרו מיתתם, והטעם כדי שיכירו בהם ישראל בעודם חיים והם יראו בישראל ותכסם בושה, ולפי זה תהיה כוונת הכתוב על זה הדרך וירא ישראל את מצרים שהיתה יוצאה נשמתו על שפת הים, ותיבת מת נקשרת עם אומרו על שפת הים ולא עם תיבת וירא:
[מובא בפירושו לפסוק י'] ופרעה הקריב וגו' והנה מצרים וגו'. צריך לדקדק למה הוצרך לומר זה ולא הספיק מה שקדם לומר וישיגו אותם וגו'. ואמר עוד והנה מצרים נוסע וגו' גם למה התחיל הסיבה בפרעה וגמר אומר במצרים דכתיב והנה מצרים שהיה לו לומר והנה פרעה וגו'. עוד צריך לדקדק אמרו נוסע לשון יחיד וגו' על מצרים שהם רבים. ולהבין הכתוב יש להעיר הערה גדולה בדברי בני ישראל אל משה המבלי אין קברים וגו' מה זאת עשית לנו וגו' כנשמע שהדבר להם חדש ואין זה אמת כי כבר הודיעם ה' כי יחזק לבו לרדוף להכבד בו והעירם בזה במעשה אשר צוה להם עשות שישובו ויחנו וגו' כדי שיטעה לרדוף אחריהם ויעשו כן הרי הכינו עצמם להטעותו לרדוף אחריהם אם כן מנין נכנס להם הפחד, לו יהיה שראו שבא בכח גדול שש מאות רכב וגו' אשר אפשר כי לא חשבו מקודם שהיו להם כל כך חוזק אף על פי כן כבר הבטיחם ה' כי הוא המחזק לבו להכבד בו והם סייעו בדבר: אכן יתבאר על פי דבריהם ז"ל (שמות רבה פכ"א) שאמרו וזה לשונם ומצרים נוסע אחריהם זה שר של מצרים מצרים שמו עכ"ל, והנה המלאך הלז בא עמהם כי כן הוא הנהוג שהשר יעזור לאומתו ויפול בנפילתה וצא ולמד ממעשה אלכסנדרוס מוקדון (יומא ס"ט:) שהיה נדמה לו שרו במלחמות, והנה מן הסתם כי השר יהיה עומד לימין המלך לא לפני העם, והנה מסדר הרגיל במלחמות שהמלך ביניהם שהעם יקדמו קודם למלך והמלך לבסוף מהעם, וכאן הודיע הכתוב הדבר שממנו באה ההרגשה לישראל לירא ולפחד הגם שקדם להם מה שקדם מהידיעה, ואמר ופרעה הקריב פירוש לא עשה סדר הרגיל להקדים העם אלא הקריב עצמו קודם לעם, וישאו בני ישראל את עיניהם והנה מצרים פירוש שר של מצרים כנזכר פירוש לצד שפרעה הקריב והשר היה לפניו עומד זה היה סיבה לראות ישראל השר ששמו מצרים נוסע וגו' והם לא יוכלו דעת סיבת השר שאינו אלא לעמוד לפני מלך כנהוג כי אין מנהג המלך להקדים למחנה והם ראו השר נוסע אחריהם פירוש קודם המחנה, לזה רעשו כי חשבו כי שרי מעלה באו לערוך עמם מלחמה, והגם שקדם להם מה שקדם לא הספיק להם כשראו מלאכים באו להלחם עמהם כי הוא אות כי ה' חזר ממחשבתו הטובה כי זולת זה לא היה מסכים על מלאכו לבא כנגדם ולזה צעקו וגו'. ואילו לא היה פרעה מקדים או אם היה סדר הרגיל שיקדים המלך הם היו תולים הדבר כי לא למלחמה בא אלא לעמוד לפני המלך כחוק שרי מעלה עם כל מלכים אשר הם ממונים עליהם ולא היו מפחדים, ובזה נתיישב הענין ויישוב הכתובים. וטעם שלא מנע ה' המלאך מבא, לב' טעמים, הא' כדי להורגו לפניהם כאומרו וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים ואמרו ז"ל (זהר ח"ב נ"ב:) שיכוין על השר ששמו מצרים, וטעם ב' אלהים חשבה לטובה כדי שיפחדו ויחזרו בתשובה שלימה ויקרבו לבם לשמים כדי שבאמצעות זה יעשה ה' להם הנס העצום של קריעת ים סוף ודבר זה לא הובטחו בו קודם. ותמצא שדרשו ז"ל (שמות רבה פכ"א) בתיבת הקריב ולא אמר קרב ירצה שהקריב לבן של ישראל לאביהם שבשמים, וכן היה דכתיב ויצעקו בני ישראל אל ה':
[מובא בפירושו לפרק ט"ו פסוק י"ב] נטית ימינך תבלעמו ארץ. הטעם, כי אחר שנשפת ברוחך וכסמו הים נטית עליהם ימינך וזרועך ותבלעמו ארץ. והענין, כי אחר שטבעו השליכם הים כמנהג הימים, וכן אמר (לעיל יד ל) וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים, ושם יכלו וישובו לעפר על הארץ כשהיו. והנה הם נבלעים ונשחתים, כמו יחד סביב ותבלעני (איוב י ח), בלע ה' ולא חמל (איכה ב ב), ודרך אורחותיך בלעו (ישעיה ג יב), השחיתו. ורבותינו אמרו (מכילתא כאן) שפתחה הארץ את פיה ובלעה אותם שזכו לקבורה בשכר שאמרו ה' הצדיק (לעיל ט כז), ואין לשון "ימין" ו"יד נטויה" רק לנקמה ולהשחתה, ואולי יפרשו נטית ימינך להמיתם בים, ותבלעמו הארץ אחר כך, והיא הקבורה שזכו אליה:
[מובא בפירושו לפרק ט"ו פסוק י"ב] נטית ימינך וגו'. רבותינו ז"ל אמרו בספרא (מכילתא) מלמד שהיה הים זורקן ליבשה והיבשה לים אמרה היבשה לים ומה במקום שלא קבלתי אלא דמו של הבל יחיד נאמר לי ארורה וגו' עתה איך אוכל לקבל כל האוכלוסים עד שנשבע לה הקב"ה שאינו מעמידה בדין דכתיב נטית ימינך וגו' עד כאן. וכן תרגם יונתן בן עוזיאל, מכאן אתה רואה כי לא רצה הים לקבלן והיה פולטן ליבשה, ולא כן מצינו שאמרו בפסחים קי"ח וזה לשונם אמר הקב"ה לשרו של ים פלוט אותם ליבשה אמר לפניו רבונו של עולם יש עבד שנותן לו רבו מתנה וחוזר ונוטלה ממנו אמר לו אתן לך א' ומחצה וכו' אמר לו יש עבד שתובע רבו אמר לו נחל קישון יהיה ערב מיד פלטן ליבשה ובאו ישראל וראו אותם שנאמר וירא ישראל וגו' עד כאן. הרי שאמרו ז"ל בפירוש שלא היה הים חפץ לפולטן אם כן אחר כך כשהחזירתם לו האדמה למה לא שמח לקבלם, גם למה הוצרך ה' לפרוע לו ממחנה סיסרא והרי שלך לפניך יחזירם לו בעצמן ולא היה צריך ערב: עוד קשה הלא עינינו רואות כי אין הים סובל בתוכו אדם ובהמה אלא פולטן ליבשה שזכורני פעמים שטבעו בני אדם בים והשליכן ליבשה מהם ביום ההוא מהם אחר יום או יומים ולדבריהם ז"ל הים חפץ שיהיו עומדים אצלו. וראיתי לרש"י ורשב"ם שפירשו שטענת הים הוא לצד פרנסת דגי הים שימצאו מזון. וצריך לדעת אם כן למה לא קבלם כשזרקתן היבשה והיו למזון הדגים. והיה נראה ליישב כי אז היו סרוחים ואינם ראוים למאכל דגים, וזה דברי דיחוי כי מן הסתם לא יתעכב ה' לומר ליבשה לקוברם מדין לא תלין, וגם אין צורך בדבר לעכב קלונם על פני האדמה אלא עד שימותו ואחר מיתה מה צורך להתעכב בלא קבורה. והגם שאין דרכנו בחיבור זה לפרש מאמרי רבותינו ז"ל, עם כל זה הענין הוא צורך משמעות הכתוב, וכדי שלא נאמר מדרשים חלוקים נראה להתאימם על פי מאמרם ז"ל (מכילתא י"ד ל') וכתבנו אותו בפסוק וירא ישראל וגו' מת על שפת הים כי ראו אותם בגמר מיתה בעודם קצת חיים כדי שיכירו ואז וכו', ולפי דבריהם אלו זרח אור ב' המאמרים, כי מה ששאל הים שלא יפלוט אותם הוא לצד כי ה' אמר אליו לפלוט אותם חיים לסיבת הנזכר לשמח ידידיו שיכירו המצריים ישראל ויראו ותכסם בושה כאמור בדבריהם הפלגת נס זה, והגם שלא רמוז במאמרם זה ענין הפליטה שתהיה בעודם חיים, אף על פי כן רבותינו ז"ל סומכים למה שידוע ביניהם, ולזה טען הים יש עבד שנותן וכו' הכוונה כי חפץ הוא לגמור המצוה במכעיסי אל. ותמצא כי כל שרי מעלה וכל ברואי מעלה ומטה חפצים וחשקים לעשות מצות ה' כי הם אביונים בדבר לצד שאין להם מצות, וכן תמצא שם בפסחים באותה סוגיה כי גבריאל בקש מה' להציל אברהם מכבשן האש ואמרו שם כי ה' לא קפח שכרו ואמר לו תזכה ותציל ג' מבני בניו וגו' עד כאן הרי כי זכות הוא למלאכים לעשות חסד לצדיקים ולאוהבי עליון, וכמו כן היה חפץ הים שתגמור יציאת נפשם בים ולא ביבשה ולזה צעק לבו, והשיבו אל עליון כדרך שעשה לגבריאל כי לעתיד ימציא לו זכות אחר לאבד עם רשע חלק ומחצה והוא מחנה סיסרא שהוא יעשה בהם מצות איבוד רשעים: עוד יש טעם בטענת הים שהיה חפץ שתגמר מיתתם בים לקחת כל כוחות החיוניות שהם כל הנפשות של העם, כי מטבע נפשות העמים לעמוד במקום מיתתן כאומרו (קהלת ג') ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ, והעובדי כוכבים ומזלות נמשלו לבהמות וכי תצא נפשם בים יזכה השר בהם לבחינת המושגות אצלו מהענין, ולזה כשאמר אליו לפולטן חיים שאז תהיה הארץ זוכה בדבר כי קונים מקומן במקום הנחתם יורדים שמה צעק לבו יש עבד וכו' עד שענהו רבו כי יתן לו בעדם וכו' פירוש בני אדם חיים כמות אלו ופרט לו בדומין לאלו ושאב חיותם מהם שהוא עיקר חשקו לא בגוף, ולזה אחר שפלטם ויצתה נפשם על שפת הים וזרקתם האדמה לים לא רצה לקבלם כי אינו מטבעו והארץ היא המכסת על בניה אשר לוקחו ממנה והכריחה ה' לקבלם כי לה נוגע הדבר. ולא תקשה לדרכינו זה ממה שאמרו שם בפסחים כי כשפרע ה' לים פתחו דגים שבים ואמרו ואמת ה' לעולם ע"כ, אם כן להם נוגע הדבר, ואולי כי בעת אשר יחפוץ הים בקבלתם בתוכו שהוא בזמן שהם חיים היו הדגים נהנים מהם ביני וביני קודם שימותו ואז ישליכם הים ואין להם עוד מהם מזון ועל זמן פרנסתם אמרו שירה. וראיתי מי שנתעצם בטענת הים יש עבד וכו' הלא יד עבד כיד רבו, ואין בזה קיהוי כי הים טענתו נכונה על דרך אומרם (תענית כ"ה) משמים מיהב יהבי משקל לא שקלי, ועל אדנות אדונו הוא אומר וכי קרה מקרה זה לאיזה עבד מעבדי ה' שנתן לו רבו וחזר וכו', ולזה לא אמר יש אדון שנותן וכו' וחוזר וכו' כי זו אינה טענה יש ויש ואדרבא יד עבד כיד רבו וכאלו לא נתן אלא דבריו הם לרבו כי אינו מתנהג כן עם עבדיו: