ביאור:מ"ג שמות א יב
וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ[עריכה]
שרי מסים למען ענותו. שם על העם מס לקחת מהם אנשים לעבודת המלך, ומינה על המס שרים מן המצריים שיקחו מהם כרצונם אנשים לפי העבודה, חליפות, חדש או יותר יהיו בבנין המלך, ושאר הימים בביתו. והשרים האלה צוו אותם שיבנו ערים לפרעה. ויבן העם ערי מסכנות לפרעה במס הזה, וכאשר ראו שלא יזיק זה לעם קצו בחייהם מפניהם, וגזרו שיעבידו כל מצרים את העם, וכל איש מצרי שיצטרך בעבודה ימשול לקחת מהם אנשים שיעשו עבודתו. וזה טעם ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך: ועוד גזרו עליהם עבודות קשות בחומר ובלבנים, כי מתחלה היו השרים נותנים להם הלבנים והיו אנשי המס בונים הבנין, ועתה נהגו העם בעבודה וצוום שיהיו מביאים עפר ועושים החמר בידיהם וברגליהם, ולא ינתן להם מבית המלך רק התבן בלבד, ונותנין הלבנים לאנשי המס הבונים לעשות הבנין, וגם כל עבודה קשה אשר לפרעה ולמצרים בשדה, כגון החפירות והוצאת הזבלים, הכל נתנו עליהם, וגם היו רודים בהם לדחוק אותם שלא ינוחו ומכים ומקללים אותם. וזה טעם את כל עבודתם אשר עבדו בהם בפרך: והיה המלך מפרנס אותם בלחם צר כמנהג לפועלי המלך. וזה מאמר המתאוים שאמרו זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם את הקשואים (במדבר יא ה), כי הדגה במצרים רבה מאד והיו לוקחים מן הצדים אותם במצות המלך, ולוקחים מן הגנות קשואים ואבטיחים, ואין מכלים כי מצות המלך היא. ורבותינו אמרו עבדים למלכים היו ולא עבדים לעבדים (מכילתא בחדש סוף פרק ה). אם כן "ויעבידו מצרים" רמז לשרי המסים אשר לפרעה:
[מובא בפירושו לפסוק י"א] וישימו עליו וגו'. כאן הבן שואל מה חכמה נתחכמו בזה אין זו חכמה אלא רעות וחציפות. עוד איך מלאם לבם בתחילת השעבוד לשום עליהם שרי מסים. ועוד איך בני ישראל נטו ערפם לעבודת עבודה נכריה בחומר ובלבנים. והנה רז"ל שאמרו (סוטה י"א.) כי היה הדבר בהדרגה בתחלה בפה רך ולבסוף בפרך, ומן סדר הכתובים משמע כי בתחלה שמו עליהם שרי מסים, ולדבריהם ז"ל צריך לומר כי קדמו דברים לשימת שרי מסים. והנה לפי מה שפירשתי בפסוק רב ועצום ממנו כי סוברים שיכולין להשתעבד בהם בעד הטוב שעשו להם בשני רעב אפשר שבאו עליהם בכח ואל תיכף ומיד, ושעבדום וישימו עליהם שרים ואז היו מועטים בערך המצריים ונטו ערפם, ומה שאמר הכתוב הבה נתחכמה אינו על פרט השעבוד אלא על פרט אחר, וכמו כן אמרו ז"ל (שם) שהיה על שקוע הבנים בים כאמור בדבריהם. עוד נראה בדקדוק עוד אומרו למען ענותו וגו' שלא היה צריך והדבר מובן שהוא למען ענותו מתכוונים. עוד אומרו בסבלותם מה בא למעט. אכן נראה שנתחכמו עליו להשתעבד בדרך זה, כי פרעה מן הסתם יהיו לו בונים ערים לשבת והרבה עובדים עבודות הצריכין למלכות מהמצריים עצמם ומהזולת, והאנשים ההמה יקראו מס כמו שאמר הכתוב (מ"א ה') ויעל המלך שלמה מס מכל ישראל, ויעץ עצה לשום על ישראל שיהיו הם שרי מסים יובן שיהיו הם הממונים על כל עושי מלאכת המלך, ודבר זה אינו פחיתות ולא דלות לישראל ואינם יכולין למאן וכוונתם בזה הוא לערמה למען ענותו לעם ישראל בסבלותן של המסים שהם עובדי עבדות כשלא יוכלו לעבוד עבודתם אשר שמו עליהם בתוספת מרובה ממה שיוכלו שאת יצטרכו השרים להצטרף עמהם לעבוד עבודתם להשלים חקם, שלא היו מכירים בחוק העבודה אלא לשרים שהם ישראל שהם הם הממונים, וזו היא חכמתם שבאמצעות ערמה זו הכניסום בסבלות, והוא אומרם ז"ל בתחילה בפה רך היו לשרים ואח"כ לעבדים ויבן ערי וגומר:
[מובא בפירושו לפסוק י'] הבה נתחכמה לו. יש חכמה טובה ויש חכמה רעה, החכמה בתורה ובמוסר היא חכמה טובה והחכמה בעניני ערמימות היא חכמה רעה, וזה התחכמות לא חכמה כי לא אמר הבה נחכמה ואמר הכתוב (קהלת ז) אל תתחכם יותר, הזהיר על ההתחכמות הזה שהוא מן החכמה הזאת, כי לא אמר אל תחכם יותר, וההתכחמות הזה הוא שבאו עליהם המצריים בעלילות, תחלה בממונם הוא שכתוב וישימו עליו שרי מסים, העלה עליהם מס כבד והיה מראה להם כי אין זה מצד איבה כי דרך מלכי הארץ להטיל מס על אנשיהם, ואח"כ גזר עליהם שעבוד בגופן הוא שכתוב ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך, הפקיר פרעה את ישראל שכל אחד ואחד מהמצריים יהיה לו רשות לקחת מישראל לעבוד עבודתו זהו שאמר בפרך, והפרך הזה הוא שהיו מעבידים אותם שיביאו העפר ויעשו החומר והלבנים ושיבנו הבנין ולא היו נותנין להן אלא התבן ואחר כך הוסיף בגזרה ומנע מהם התבן שנאמר (שמות ה) ותבן לא ינתן לכם ותכן לבנים תתנו, ואח"כ הוסיף בגזרה ומררו את חייהם בעול כבד ונמאס יותר מזה, וזה שכתוב וימררו את חייהם בעבודה קשה בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה, כלומר מלבד עבודת פרך שהזכיר בכתוב הראשון שהיא עבודה קשה בחומר ובלבנים עוד מררו את חייהם בכל עבודה בשדה, והעבודה בשדה היא חפירת המקומות בשדותם והוצאת הזבלים, וזהו שאמר את כל עבודתם, כלומר מלבד עבודתם אשר עבדו בהם בפרך: והנה פרעה הרשע כוון בכל מיני ענוין אלה להתיש כחם של ישראל ולהמעיט זרעם שלא יפרו וירבו שהרי היגיעה מתשת כחו של אדם וממעטת הזרע, ולפי שראה שלא היו מתמעטין בכל זה אבל היו מתרבין כמו שנאמר וכאשר יענו אותו כן ירבה, לפיכך גזר עליהם הריגה, וידוע כי אלו רצה לצוות להרגם כאחד היה אפשר לו זה, אבל מפני שיהיה הענין בגידה גדולה שיהרוג מלך את אנשיו אשר באו לדור בארצו על אמונתו ותהיה זאת למלך לחרפה בתוך העמים, על כן לא רצה להרגם בפרהסיא אבל רצה להתחכם עליהם להאבידם בסתר ובחשאי ושלא יודע החמס הנעשה בהם, ולפיכך צוה הדבר לשתי הנשים המילדות שיהרגו את הזכרים על האבנים וזהו שכתוב ויאמר מלך מצרים למילדות וגו' אם בן הוא והמתן אותו, וצוה עליהן שיסתירו הענין ולא יגלה זה לשום אדם כדי שיהיה הדבר סוד מן הכל אין צריך לומר מן המצריים אשר יחוש להם יותר אלא אפילו מישראל ואפילו היולדות אמות הילדים בעצמן, שהרי אפשר למילדת לטעון ליולדת כך נולד מת. וכאשר ראה פרעה שגברה על המילדות יראת ה' יתברך יותר מיראת המלך והיו מחיות את הזכרים וההתחכמות הזה לא שוה לו הוצרך לגלות הענין למצריים וזהו שכתוב ויצו פרעה לכל עמו וגו', ועדיין ישראל לא היו יודעים בזה כלל כי כשהיה ישראל אבי הילד מתרעם אל המלך או אל השופט אומרים לו הבא עדים ואעשה לך נקמה, ואח"כ נתפרסם הענין לכל העולם ואפילו לישראל והיתה הגזרה גלויה לכל המצריים היו נכנסים בבתים במצות המלך ומחפשים הילדים בלילות פן יצפינו אותם אמותיהם וזהו שכתוב ולא יכלה עוד הצפינו וגו', למדך הכתוב שכל אשה ואשה מנשי ישראל חדשי עבורה נודעים למצריים החוקרים מצד המלכות כי יחקרו הדבר ודבר לא יכחד מן המלך והיו באים במלאת ימיה ללדת עד שאלו רצתה להצפין את בנה אין לה רשות: והנה כל ההתחכמות הזאת שעשו בנסתר ובנגלה לא הועיל להם כלום והיתה הברכה משתלחת בזרעם ברבוי גדול כצמח השדה, הוא שכתוב וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ וכן אמר הנביא (יחזקאל טז) רבבה כצמח השדה נתתיך ותרבי ותגדלי, ואע"פ שהשליכו בניהם ליאור הנה המושיע נצל בסבה מאת ה' יתברך כי לה' התשועה וההצלחה וכל הסבות מאתו, והוא יתברך הפר עצתם והאביד חכמתם כענין שכתוב (ישעיה מד) משיב חכמים אחור ודעתם יסכל. וכמו כן יארע לנו בגלותנו זה בכל דור ודור חושבים עלינו מחשבות רעות והם מתחכמים להאבידנו מן העולם, ואין לאל ידם כי לא כן מחשבות הש"י וכמו שדרשו רז"ל וכאשר יענו אותו כן ירבה אמר הקב"ה אתם אומרים פן ירבה ואני אומר כן ירבה: ואמרו במדרש תהלים (מזמור ט) למנצח על מות לבן, האויב תמו חרבות לנצח, שאל פליפוס את רבי אלעשא לא כך אמר הנביא (מלאכי א) כי תאמר אדום רוששנו ונשוב ונבנה חרבות כה אמר ה' אלהים המה יבנו ואני אהרוס, וכל מה שבנינו קיים, אמר לו לא דבר הכתוב כנגד הבנין אלא כנגד העצות שכל זמן שאתם יושבים בכל שנה ושנה וחושבים לכלותנו הוא הורס עצתכם, אמר לו חייך כך הוא אנו יושבין בכל שנה ושנה לכלותכם ואתי חד סב מבטל לן. וכשם שהרעו המצריים לישראל תחלה בממונם ואחר כך בגופם כך מדד להם הקב"ה מדה כנגד מדה ונפרע מהם תחלה בממונם הוא שכתוב (שמות ט) וימת כל מקנה מצרים, ואחר כך נפרע מגופם שנאמר (שם) כי היה השחין בחרטמים ובכל מצרים אחר כך נפרע מהם במיתה שנאמר (שם יב) כי אין בית אשר אין שם מת: ובמדרש הבה נתחכמה לו לעם, הבה נתחכמה לו למלכו של עולם, אם נשרפם הם בני אברהם שנצל מכבשן האש, אם נהרגם הם בני יצחק שנצל מן החרב, אם נסקלם באבנים הם בני יעקב שנתעלה באבן, שנאמר (בראשית מט) משם רעה אבן ישראל, ועוד מלכותם נמשלה לאבן, שנאמר ואבנא די מחת לצלמא הות לטור רב ומלאת כל ארעא, אלא נשליכם במים שהרי נשבע שלא יביא מבול לעולם לפיכך הטביעם במים שנאמר (שמות יח) כי בדבר אשר זדו עליהם בתבשיל שבשלו בו נתבשלו, וכן אמר הנביא (ישעיה סו) גם אני אבחר בתעלוליהם ומגורותם אביא להם:
וכאשר יענו אתו. בכל מה שהם נותנין לב לענות כן לב הקב"ה להרבות ולהפריץ: כן ירבה. כן רבה וכן פרץ.ומדרשו רוח הקודש אומרת כן. אתם אומרים פן ירבה ואני אומר כן ירבה:
כן ירבה. כמו כן הרבה כמלפנים:
וכאשר יענו אותו. אע"פ שהיה בענוי כן ירבה כימים אשר לא עונה: יפרוץ. שעבר החוק בפריה ורביה. כמו ופורץ גדר:
וכאשר יענו אותו כן ירבה וגו'. מה יערב נעימות הכתוב על פי מה שכתב בזוהר (ח"ב צ"ה:) בפסוק (קהלת ח') עת אשר שלט האדם באדם לרע לו, כי באמצעות העינוי והצרות תתברר בחינת הטוב מהרע ותסמך אל חלק הטוב ותתברר בחינת הרע מחלק הטוב ותסמך אל בחינת הרע, וב' פרטים אלו רמוזים באומרו לרע לו והוא עצמו שאמר הכתוב וכאשר יענו אותו כן כשיעור העינוי היו מוציאים ומבררים חלק הטוב ומתרבה חלק הטוב וכן יפרוץ. או ירמוז וכן יפרוץ שהיה נפרץ ממנו חלק הרע שהיה דבוק בו, והוא הצירוף אשר צרף ה' אותם בכור הברזל במצרים. וכפי פשט הכתוב ירצה כי כשהיו המצרים מרבים לענות היה ה' מרבה את ישראל כדי שיהיו נעזרים על העבודה והיה נותן בהם כח, והוא אומרו כן ירבה לשיעור אשר יספיקו העובדים בעבודה וגם ה' נותן בהם כח לשיעור אשר יתמעט מכחם מהעינוי. וכשראו המצרים כן היו מעבידים אותם בפרך כתרגומו בקשיו:
[מובא בפירושו לפסוק ו'] וימת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא. דרשו רז"ל אע"פ שמת יוסף אלהיהם קיים שנאמר וימת יוסף, וסמיך ליה ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד, למדך הכתוב שקודם השעבוד נשתלחה בהם ברכה זו שריצה ועצימה, ואחר שהתחיל השעבוד נפחת מהשריצה והעצימה ונשאר בהם הפריה ורביה, וזהו שאמר וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ:
[מובא בפירושו לבמדבר פרק ג' פסוק ט"ו] והנה לא היו שבט הלוים כשאר השבטים, כי מבן חדש ומעלה לא היו רק עשרים ושנים אלף (להלן פסוק לט), ומבן שלשים שנה כלם שמנת אלפים (להלן ד מח), והנה לא יגיעו מבן עשרים שנה ומעלה לחצי שבט מישראל הפחות שבכלם, ועדין לא נשאו הארון שתהיה הקדושה מכלה בהם, וזה תמיה איך לא יהיו עבדיו וחסידיו ברוכי ה' כשאר כל העם: ואני חושב, שזה חזוק למה שאמרו רבותינו (תנחומא וארא ו) כי שבטו של לוי לא היו בשעבוד מלאכת מצרים ובעבודת פרך. והנה ישראל, אשר מררו המצריים את חייהם בעבודה קשה כדי למעטם, היה הקב"ה מרבה אותם כנגד גזרת מצרים כמו שאמר (שמות א יב) וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ, וכאשר נאמר עוד בגזרת אם בן הוא והמיתן אותו וירב העם ויעצמו מאד (שם פסוק כ), כי היה הקב"ה אומר נראה דבר מי יקום ממני או מהם, אבל שבט לוי היו פרים ורבים כדרך כל הארץ ולא עלו למעלה כשאר השבטים:
[מובא בפירושו לבראשית פרק ל' פסוק ו'] על כן קראה שמו דן. כל מי שנאמר בו ע"כ היה מרובה באוכלוסין, חוץ מן שבט לוי לפי שהיה הארון מכלה בהם, ותדע שלשון ע"כ לא נאמר כ"א בלוי ויהודה ודן, כי ברוב עם הדרת מלך, ויהודה גור אריה ממנו הוד מלכות. ודן ידין עמו יקח נקמות עמו כאחד שבטי ישראל, היינו כדוד המלך המיוחד שבשבטים והלוקח נקמות עמו צריך ג"כ אוכלוסין, ומטעם זה נאמר (דברים לג כב) דן גור אריה, המשילו לדוד שנמשל ג"כ לגור אריה. ושבט לוי ממנו כתר תורה וכתר כהונה, כי משה קבל תורה ואהרן הכהונה, וכ"ש שהיה מן הראוי ששבטו של לוי יהיו רבים כי ממנו משרתי אלהינו וברוב עם הדרתם אך שהיה הארון מכלה בהם. י"א שמצד שהיו קרובים אל הארון היו פרושים מנשותיהם וע"כ לא פרו ורבו כל כך, ומקשים על זה והלא היו מעטים קודם שנמסר להם משא הארון, ע"כ פירשו שארון זה היינו ארונו של יעקב, ואין צורך לזה כי לעולם הארון הקודש הסבה כי בעבור שלוי עתיד לישא ארון הקודש, ע"כ אמר יעקב לוי לא ישא ארונו לפי שלעתיד ישא ארון הקודש, וע"כ נהגו המצרים כבוד בשבט לוי כי ראו שיעקב נהג בו כבוד, וע"כ לא נשתעבדו בהם המצריים ולא היו בכלל פן ירבה וע"כ לא היו גם בכלל כן ירבה, וטעמו של דבר שכל מי שהיה בכלל פן ירבה ובקשו המצרים להמעיטם מעוצר רעה ויגון, הוצרך הקב"ה להראות להם שכל חכמתם לא עמדה להם נגד רצון האל יתברך, והפרם והרבם שלא כדרך העולם, אבל שבט לוי שלא היו בעינוי מצרים ולא בקשו להמעיטם, לא הוצרך הקב"ה להרבותם כנגד הטבע על כן לא היו מרובים באוכלוסין כל כך. ונראה שגם מטעם זה היו שבט לוי עניים ולא היה להם נחלה בארץ כי כל שפרע חוב כי גר יהיה זרעך ועבדום וענו אותם, היה בכלל ואחרי כן יצאו ברכוש גדול וקל להבין.
וַיָּקֻצוּ מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:[עריכה]
ויקצו. קצו בחייהם. (ויש מפרשים המצרים בעיני עצמם וק"ל). ורבותינו דרשו כקוצים היו בעיניהם:
ויקוצו. בחייהם כמו קצתי בחיי. וכן אשר אתה קץ מפני שני מלכיה:
[מובא בפירושו לבמדבר פרק כ"ב פסוק ב'] (...) אמנם מצד אחר היה מורא ישראל עליהם אשר עליו נאמר ויקץ מואב מפני ישראל, כמו שפרשנו פר' שמות (א יב) על ויקוצו מפני בני ישראל, שאין הפירוש שישראל נעשו כקוצים בעיניהם דא"כ הל"ל ויקצו בני ישראל מהו "מפני", אלא איפכא מסתברא שהמצרים המשילו את עצמם לקוצים בערך בני ישראל שנמשלו לגפן שנאמר (תהלים פ ט,י) גפן ממצרים תסיע תגרש גוים ותטעה, פנית לפניה ותשרש שרשיה ותמלא ארץ, כי בנוהג שבעולם כשבעל השדה רוצה ליטע כרם בשדה מלאה קוצים אז הוא עוקר הקוצים מן השורש ומשליכם זרה הלאה כדי ליטע במקומם הגפן, כך היו המצרים יראים שישראל יהיו נטועים בארץ כגפן והמה יעלו מן הארץ כקוץ מונד כולהם (שמואל ב' כג ו) כמ"ש ועלה מן הארץ, (שמות א י) ועלינו מבעי ליה כו' לכך נאמר ויקוצו מפני בני ישראל שהמה ינערו מן הארץ, מפני בני ישראל שנמשלו לגפן כך נאמר כאן ויקץ מואב מפני בני ישראל, שהיו יראים פן יהיה מואב כקוץ מושלך מן הארץ מפני בני ישראל מפני הגפן אשר הסיע ה' ממצרים לגרש מפניהם גוים וליטעם שמה, לכך אמר בני ישראל כי ישראל סבא איננו כי כבר הלך לעולמו ובניו יבואו שמה, אבל לא הערב רב שנקרא בשם העם כי מה גבר מגוברין (סנהדרין סה) ומה יתרון לערב רב על שאר האומות שיגרש מפניהם גוים ויטע אותם במקומם אם לא אגב בני ישראל.