ביאור:מ"ג ויקרא יג ל
וְרָאָה הַכֹּהֵן אֶת הַנֶּגַע וְהִנֵּה מַרְאֵהוּ עָמֹק מִן הָעוֹר וּבוֹ שֵׂעָר צָהֹב דָּק וְטִמֵּא אֹתוֹ הַכֹּהֵן
[עריכה]ובו שער צהוב. שנהפך שער שחור שבו לצהוב:
ואחר שנתק משם השער הראשון שהוא טבעי אם נולד שם השער הצהוב הזה הדק הלקוי הנה הוא סימן טומאה.
נתק הוא. שיש בתוך מקום שער איזה מקום שנתק ממנו השער בכח החולי לא בכח אדם ולא בכח סם, ואף על פי שאין שם שום מראה, כמו שקבלו רבותינו זכרונם לברכה. וכן הוא מין צרעת אצל הרופאים. אמר אם כן שאף על פי שתהיינה במקום הנתק מראות הטמאות ופשיון המחליטין שלא במקום שער, הנה השער השחור מציל במקום שער מן המראה לבן ומן הפשיון.
צהוב. בלשון ישמעאל קרוב מעין הלובן:
ופירוש צהוב אמרו בתורת כהנים וזה לשונם צהוב וגו' ולמה הוא דומה לתבנית הזהב, ופירש רמב"ם (נגעים פ"ו מ"א) שהוא מראה המעורב מאדמימות וירקות ע"כ. וראיתי לראב"ע ז"ל שפירש וזה לשונו בלשון ישמעאל קרוב מעין הלובן עד כן נראה שיחשוב כי לזה נתכוון הכתוב ואנו מבני גלות ישמעאל ואותו גוון שקורין אותו בלשון ישמעאל כן הוא לבן דיהוי קצת, וכפי זה הוא בהיפך מפירוש התנאים, ובמחילה מכבודו אם באנו לחלוק על רז"ל ולפרש מלות התורה בלשון ישמעאל היינו עושים תורת שקר, וכי כעורה זו שפירשו רז"ל בלשון הזה"ב ובפירושים כאלו נתן הרב יד לחכמי הדורות לזלזל בכבודו, וכלן כמין פירוש זה ישתקעו הדברים ולא יאמרו:
[מובא בפירושו לפסוק ל"ז] ולשון צהוב דומה לתבנית הזהב צהוב כמו זהוב אור"בלא בלע"ז:
שער צהוב. בתורת כהנים צהוב, צהוב ולא ירוק וכו', אוציא את כל אלו ולא אוציא הלבן ודין הוא ומה צהוב שאינו סימן טומאה בנגעים סימן טומאה בנתקים שער לבן שהוא סימן טומאה וכו' תלמוד לומר צהוב ע"כ. וקשה דלמא לגופו אתא שיטמא בנתק הגם שאינו מטמא בשאר נגעים, ולעולם הלבן מטמא בקל וחומר הנזכר, ומה גם שלא עשה התנא קל וחומר ומה צהוב וכו' עד שלקח בידו שהצהוב מטמא בנתק, מעתה הגם שאמר הכתוב צהוב בנתק עשה קל וחומר ללבן אם כן במה סתרו באומרו תלמוד לומר: ונראה שדרשת התנא היא ממה שאמר הכתוב צהוב וטמא אותו ולא אמר וטמאו כמו שאמר בב' ובג' מקומות, ואמר אותו למעט הלבן על זה הדרך אותו פירוש הצהוב הוא מטמא וכאלו אמר התנא תלמוד לומר צהוב וטמא אותו, וכמו כן תמצא שדרש תנא בתורת כהנים כל אותו האמורים בפרשיות הקודמות ממה שלא אמר וטמאו, וטעם שלא בא תיבת אותו בדברי התנא, לצד שעדיין היה רוצה לדרוש תיבת דק שקדמה לה, ולא חש לטעות, כי אין דרך לפנות ימין ושמאל וסמך על המעיין, ותמצא שאחר כך דרש התנא מיעוט וטמא אותו נתק הוא ולא דרש בו אלא מיעוט הוא ולא מיעוט אותו, שהרי כבר דרשה כדרכנו: ואם תאמר אם כן נדון קל וחומר לטמא צהוב בשאר נגעים על זה הדרך, ומה לבן שאינו מטמא בנתק מטמא בשאר נגעים צהוב שמטמא בנתק מכל שכן שיטמא בשאר נגעים, ואולי כי ממה שהוצרך למעט לבן בנתק יגיד שחש שלא לדון בקל וחומר ומן הנמנע שנעשה קל וחומר עד שנצדיק לומר שאין הצהוב מטמא בשאר נגעים, ומעתה אין מקום לדון בהפך שהרי הכתוב העיד שאין צהוב מטמא בשאר נגעים ממה שהוצרך למעט לבן בנתק כנזכר והבן. ועיין בפרשת מצורע (י"ד ז') מה שפלפלנו מזה בברייתא דשבע פעמים האמור במצורע,
נֶתֶק הוּא צָרַעַת הָרֹאשׁ אוֹ הַזָּקָן הוּא:
[עריכה]נתק הוא. כך שמו של נגע (ת"כ) שבמקום שער:
בראש או בזקן. בא הכתוב לחלק בין נגע שבמקום שער לנגע שבמקום בשר, שזה סימנו בשער לבן וזה סימנו בשער צהוב, שנהפך שער שחור שבו לצהוב. נתק הוא, כך שמו של נגע שבמקום שער, לשון רש"י. והנראה מן הלשון הזה, שההפרש שבין נגע הראש והזקן לנגע עור הבשר הוא זה שהזכיר בגון השער הלבן והצהוב, כי הנגע בארבע מראותיו כשהוא בתוך שער הראש והזקן אם נצהב בו שער, טמא, כאשר הוא טמא בעור הבשר אם הוא לבן: וכי היאך אפשר לומר כן, והלא הוא עצמו כתב (בפסוק מג) כמראה צרעת עור בשר, שמטמא בארבע מראות, ולא כמראה נתקים של מקום שער שאין מטמאים בארבע מראות, שאת ותולדתה בהרת ותולדתה. ואם בארבע מראות אין מטמא, באיזה מראה ובאיזה ענין הוא מטמא, ולא הזכיר בו הכתוב אלא סימני החליטה שבסוף, שער צהוב ופשיון: אבל חשב הרב, שנגע הראש והזקן הודיעו הכתוב בשמו, שאמר (בפסוק ל), "נתק הוא" והוא השם הידוע לו ובשם הזה הוא נכר. והנה הזכיר בנגעים שמותם ומראיהן, בהרת לבנה, (פסוק ד), שאת לבנה, (פסוק י), ובראש הזכיר שמו ובשמו הוא נודע, אבל השם ההוא טמא הכתוב, וחזר ופירש סימני החליטה בסוף, זו היא סברת הרב בנתק. וכן נראה עוד מדבריו, כי טעם הפרשה השניה (פסוק מ) ואיש כי ימרט ראשו, לומר כי כאשר ימרט הראש, שינשר השער ויקרח, יהיה טהור מטומאת נתקים מראש, ואין מטמא באותו נגע הנקרא נתק, ויהיה נדון כדיני עור בשר שאת ותולדתה, דכיון שאין כאן שער יצא מכלל דין ראש וזקן: וכל זה אינו כן, שהראש או הזקן בעוד שער בהן אינן מטמאין במראות נגעים כלל, אבל כאשר ימרט מקום בראש וינשר השער שבו מעיקרו, שנעשה המקום חלק ופנוי מכל שער, ונולד במקום הנתוק ההוא שער צהוב ודק, הוא הנגע הטמא. ולכך נקרא נתק, בעבור שנתק משם השער, לא שהוא שם בלבד כמו שאמר הרב ז"ל, אבל כשמו כן הוא, שצריך נתוק השער ההוא כגריס. ואחר נתוק השער הראשון התולדי מן המקום ההוא, אם נולד שם השער הצהוב הדק הלקויי, הוא בו סימן טומאה, לא כשנולד תחילה קודם הנתוק. וכן שנינו (נגעים פ"ז מ"א) נולד בראש או בזקן, חזר הראש והזקן ונקרחו טהורים. הראש והזקן עד שלא העלו שער, והעלו שער ונקרחו, רבי אליעזר בן יעקב מטמא שתחילתן וסופן טמא, וחכמים מטהרין. ולענין שער צהוב הקודם, נמי שנינו (שם פ"י מ"ד) שער צהוב שקדם לנתק טהור, ורבי יהודה מטמא. רבי אליעזר בן יעקב אומר לא מטמא ולא מציל. וכן הענין הזה כולו עוד שנוי בספרא (פרק ח ו): וטעם הכתוב שלא הזכיר הנתוק בתחילה, מפני שהזכיר נגע בראש או בזקן במראה עמוק ושער צהוב, ולא יתכן שיהיה המראה עמוק כמראה חמה עמוקה מן הצל בעוד השער השחור התולדתי עליו, ולפיכך תפס סתם בנהוג בבני אדם, כי בבא הנגעים בראשם ינתקו מתחילה, ויולד בנתק נגע, ויצמח בו השער הצהוב הדק הקצר. ואחר כך פירש "נתק הוא", לבאר בפירוש שלא יטמא עד שיהיה נתוק:
ודעת רוב המפרשים, שהנגע הזה שהוא הנתק אינו צריך שיהא בו בהרת ושאת ולא תולדותיהן ולא שום שינוי בעור הראש, אבל כיון שניתק השער כגריס בראש או בזקן ויעקר משרשו לגמרי הוא הנגע, ואם נולד בו שער צהוב דק טמא, וזהו צרעת הראש או הזקן. שהרי (בפסוק ל) טמא הכתוב בתחילה מראהו עמוק בשער צהוב, וחזר והזכיר (בפסוק לא) בשאיננו עמוק הסגר, וטמא אותו בפשיון, (בפסוק לה), ומשמעות זה שאין מראה הנתק עמוק ולא משונה כלל. ובודאי שני הסימנים האלו שהן הפשיון והשער הצהוב שוים הם בדינם, ואם כן באו הכתובים ללמד שבין מראהו עמוק כמראה הבהרת או שאיננו עמוק ולא משונה כלל, כיון שניתק מטמא בשער צהוב או בפשיון. וברייתות הרבה שנויות בספרא בענין הזה: אבל היה נראה, שאחר שימרט המקום בראש אינו נגע עד שתולד במקום החלק בהרת ותולדתה או שאת ותולדתה, ואז תטמא הבהרת והשאת בשער צהוב, כמו שתטמא בעור הבשר בהפך לבן. כי הכתוב שהזכיר נגע בראש או בזקן ואמר "והנה מראהו עמוק מן העור", ירמוז למראות הנגעים הנזכרים למעלה, והזכיר בהרת ותולדתה וכן שאת ותולדתה. ואין הפרשה הזאת אלא לטעון (טעם) אחר שלא כענינו, והוא, שלא יטמאו מראות נגעים בראש אלא אחרי הנתוק. ויש בו להקל ולהחמיר, להקל, שלא יטמאו בשער לבן, ולהחמיר, שיטמאו בשער צהוב:
והנה הנתק מטמא בשער צהוב ובפשיון, ושער שחור הוא סימן טהרה כי כן כתוב ושער שחור צמח בו נרפא הנתק טהור הוא וטהרו הכהן:
נתק הוא. שיש בתוך מקום שער איזה מקום שנתק ממנו השער בכח החולי לא בכח אדם ולא בכח סם, ואף על פי שאין שם שום מראה, כמו שקבלו רבותינו זכרונם לברכה. וכן הוא מין צרעת אצל הרופאים. אמר אם כן שאף על פי שתהיינה במקום הנתק מראות הטמאות ופשיון המחליטין שלא במקום שער, הנה השער השחור מציל במקום שער מן המראה לבן ומן הפשיון.
נתק. צרעת במקום שער קורא נתק שע"י כך מתנתק השער:
נתק הוא. מגזרת כאשר יונתק פתיל הנעורת והטעם על השער:
נתק הוא. כך שם הנגע נתק על שם שהשער נתק מאותו מקום, מלשון רבותינו ז"ל לאו שנתק לעשה, וכן בכתוב (יהושע ד) נתקו כפות,