ביאור:מ"ג דברים י כא
הוּא תְהִלָּתְךָ וְהוּא אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר עָשָׂה אִתְּךָ אֶת הַגְּדֹלֹת וְאֶת הַנּוֹרָאֹת הָאֵלֶּה אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ:[עריכה]
וטעם הוא תהלתך והוא אלהיך. הוא יהיה תהלתך, שתתן כל תהלתך אליו, אותו תהלל תמיד וכבודו לאחר לא תתן ותהלתו לפסילים, ולא אל האלהים והאדונים הנזכרים. או יאמר הוא תהלתך, שבו אתה מהולל על כל העמים, כלשון כי תפארת עזמו אתה (תהלים פט יח), ה' עזי ומעזי (ירמיה טז יט): והוא אלהיך, שיחד שמו עליך שתהיה לו לעם והוא יהיה לך לאלהים, ולא כשאר האומות אשר הוא להם אלהי האלהים אשר חלק להם, כמו שפירשתי (ויקרא יח כה), כי עשה עמך הגדולות והנוראות, שמהם תכיר כי אתה חבלו ונחלתו ועיניו תמיד עליך לטוב:
הוא תהלתך. הטעם כי יש לך להתהלל בו כי עשה עמך נוראות:
הוא תהלתך. ע"ד הפשט הוא ראוי שיהיה תהלתך, שלא תהלל לשום כח כי אם לו לבדו יתעלה. או יאמר הכתוב הוא תהלתך והוא אלהיך, הוא תהלתך שיהיה אלהיך: וע"ד הקבלה הוא תהלתך אלהי ישראל, והוא אלהיך השם המיוחד. וכן גלה לך הכתוב כי ישראל נתונים לשתי מדות אלו, הוא שאמר (דברים כו) ולתתך עליון לתהלה ולשם ולתפארת, לתהלה שהוא השם, ולתפארת השם המיוחד, והכוונה לומר כי התהלה שהוא השם בו התפארת, מדת רחמים במדת הדין, וכענין שכתוב (תהלים פט) כי תפארת עוזמו אתה: והתבונן בדבר הנביא שאמר (ישעיה מח) למען שמי אאריך אפי ותהלתי אחטם לך לבלתי הכריתך, באור הכתוב אראה לך החוטם שהוא סימן הרצוי, והוא כאילו אמר אקבל ריח הקרבנות, וכענין שנאמר (דברים לג) ישימו קטורה באפך, כי הקטרת למדת הדין הנקראת תהלה, והזכיר הלשון הזה בהפך מן הקץ בריח שהוא דוחק חוטמו בידו, והוא סימן הרחוק כענין (ויקרא כו) ולא אריח בריח ניחוחכם. וכתיב אחריו (ישעיה מח) למעני למעני אעשה כי איך יחל, כלומר אם אכריתך יחל שמי, והוא כענין שאמר יהושע (יהושע ז) והכריתו את שמנו מן הארץ ומה תעשה לשמך הגדול:
הוא תהלתך. תתהלל שתהיה עבד למי שמולך על כל המציאות.
[מובא בפירושו לפסוק כ"ב] ומה שהזכיר כאן בשבעים וכן במקום שמנאם (בראשית מו) כל הנפש לבית יעקב הבאה מצרימה שבעים, ולא מצאנו אלא שבעים חסר אחד, כבר דרשו רז"ל זו יוכבד שנולדה בין החומות, ויש אומרים זו סרח בת אשר שהשלימה מנינם, שנאמר (שמואל ב כ) אנכי שלומי אמוני ישראל, אנכי השלמתי מנינם של ישראל. אבל ראיתי בפסיקתא, זה הקב"ה שהשלים מנינם שנאמר (בראשית מו) אנכי ארד עמך מצרימה, הקב"ה נכנס עמהם בכבודו, מאי טעמא, דכתיב הוא תהלתך והוא אלהיך וסמיך ליה בשבעים נפש, ללמדך שהקב"ה נכנס במנין השבעים. ולפי מה שדרשו בפסוק (שמות יב) כשש מאות אלף רגלי, שהיו חסר חד, שהקב"ה נכנס עמהם והשלימן לשישים רבוא. ואם כן הרי שמצינו שהקב"ה השלים מנינם בין בעליה בין בירידה, בירידה לשבעים, בעליה לששים רבוא, וזהו שנאמר ליעקב (בראשית מו) אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה: