ביאור:מ"ג דברים יט יט
וַעֲשִׂיתֶם לוֹ כַּאֲשֶׁר זָמַם לַעֲשׂוֹת לְאָחִיו וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ:[עריכה]
כאשר זמם. ולא כאשר עשה מכאן אמרו הרגו אין נהרגין (מכות ה):
כאשר זמם. ולא כאשר עשה, מכאן אמרו הרגו אין נהרגין, לשון רש"י מדברי רבותינו (מכות ה:). והטעם בזה, בעבור כי משפט העדים הזוממין בגזרת השליט, שהם שנים ושנים, והנה כאשר יבואו שנים ויעידו על ראובן שהרג את הנפש ויבואו שנים אחרים ויזימו אותם מעדותם, צוה הכתוב שיהרגו, כי בזכותו של ראובן שהיה נקי וצדיק בא המעשה הזה, אילו היה רשע בן מות לא הצילו השם מיד ב"ד, כאשר אמר (שמות כג ז) כי לא אצדיק רשע. אבל אם נהרג ראובן, נחשוב שהיה אמת כל אשר העידו עליו הראשונים, כי הוא בעונו מת ואילו היה צדיק לא יעזבנו ה' בידם, כמו שאמר הכתוב (תהלים לז לג) ה' לא יעזבנו בידו ולא ירשיענו בהשפטו. ועוד שלא יתן ה' השופטים הצדיקים העומדים לפניו לשפוך דם נקי, כי המשפט לאלהים הוא ובקרב אלהים ישפוט: והנה כל זה מעלה גדולה בשופטי ישראל, וההבטחה שהקב"ה מסכים על ידם ועמהם בדבר המשפט. וזה טעם ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לפני ה' (פסוק יז), כי לפני ה' הם עומדים בבואם לפני הכהנים והשופטים, והוא ינחם בדרך אמת, וכבר הזכרתי מזה בסדר ואלה המשפטים (שמות כא ו):
ועשיתם לו כאשר זמם. רבותינו ז"ל אמרו (מכות ה':) מכאן הרגו אין נהרגים כאשר זמם ולא כאשר עשה, וקשה דלמא אמר הכתוב כאשר זמם להתחייב אפילו לא עשה אלא מעת אשר ענה סרה וזמם לעשות רעה לאחיו נתחייב, וכשנעשה מעשה על ידו ונהרג יש כאן זמם ועשה וקורא אני בו גם כן זמם ונוסף שעשה ואין כאן טענת אין עונשין מן הדין: אכן עיקר הדרשה היא ממה שהיה לו לומר כאשר ענה על אחיו וחוזר למה שאמר שקר ענה באחיו יעשו לו כאשר ענה, ובמאמר זה ישנו לחיוב בין נהרג בין לא נהרג שניהם נכללים במשמעות אשר ענה, ומה שלא אמר לשון הכולל והלך לבקש לשון זה אשר זמם לדיוק בא, לומר דוקא זמם ולא עשה כדבריהם ז"ל, וז"ל בברייתא אמרו אמר לו אביו לאו ק"ו הוא אמר לו למדתנו רבינו אין עונשין מן הדין וכו', אין להקשות מזה לדבריהם, כי בלא טעם אין עונשין מן הדין היה הק"ו מכריח לומר שלא בא הכתוב לפוטרן אם הרגו שהרי ק"ו הדברים ואין כח בדיוק לדחות הק"ו, ולאוקמי קרא שלא בדיוק, אם לא מטעם שדחה רבי אין עונשין מן הדין:
ודרשו רז"ל, כאשר זמם ולא כאשר עשה, לומר שאם הרגו סנהדרין המחויב בעדותן של הראשונים ואחר כך הוזמו אין נהרגין, וכן אמרו בגמרא, הרגו אין נהרגין, לא הרגו נהרגין. והטעם בזה, שסמך הכתוב על זכותן של הסנהדרין ששורה עליהם רוה"ק שלא ישפכו דם נקי, ואלמלא שכבר נתחייב הנהרג ממקום אחר לא נתגלגל עונש זה על ידיהם, ולפיכך מניחין העדים כאלו ידענו שהאמת העידו, ואם אין הנהרג מחוייב הרבה שלוחים יש למקום, אבל כשהוזמו קודם שנעשה מעשה על פיהם הרי הם נהרגין כפי מחשבתם הרעה: ויש לשאול בזה, כי בודאי כיון שהרגו בית דין על פיהם כל שכן שנתחייבו, ומה בכך אם הוא מחויב מצד אחר כיון שהוזמו הם ולמה אין נהרגין, אבל דעת ז"ל לומר שאין בידינו להמיתן כיון שאין הכתוב מבאר זה: ובשם הר"י ז"ל מפרש, שטעם הרגו אין נהרגין, כלומר הרגו הסנהדרין אין נהרגין, משום דאוקי תרי לבהדי תרי, שנים אחרונים המזימין לשנים ראשונים, לא הרגו נהרגין, לפי שהרי יש כאן שלשה, שני עדים אחרונים המזימין, ובעל דבר ג"כ שהוא מכחיש את הראשונים, ולכך נהרגין שנים הראשונים ששלשה יש כנגדם: (הדברים תמוהין ומופרכין, כי אף אם המוזמים מאה והמזימים שנים הורגים את המוזמים, ובלי ספק נשתבשו דברי הר"י ז"ל בהעתקתה, ונוסח האמתי שיצאו מפיו אין אתנו יודע, המדפיס יג"מ: )ואם תדע למה הזכיר הכתוב שני העדים בלשון אחד, ולא אמר ועשיתם להם כאשר זממו לעשות, אז תבין מלת לאחיו, כלומר כאשר זמם לעשות לאחיו הגדול, והוא הצדיק המקצץ עבות רשעים והמכרית הנפשות החוטאות, וזהו כאשר זמם, ולא כאשר עשה כי לא הסכים להעיד שקר למטה עד שחשב עדות שקר למעלה, וזהו סוד שאמרו רז"ל הרגו אין נהרגין, לפי שהאח הגדול כבר לקח חלקו, וזה מבואר:
לעשות לאחיו. מה ת"ל לאחיו למד על זוממי בת כהן נשואה שאינם בשריפה אלא כמיתת הבועל שהיא בחנק שנאמר (ויקרא כא) היא באש תשרף היא ולא בועלה לכך נאמר כאן לאחיו כאשר זמם לעשות לאחיו ולא כאשר זמם לעשות לאחותו אבל בכל שאר מיתות השוה הכתוב אשה לאיש וזוממי אשה נהרגין כזוממי איש כגון שהעידוה שהרגה את הנפש שחללה את השבת נהרגין במיתתה שלא מיעט כאן אחותו אלא במקום שיש לקיים בהן הזמה כמיתת הבועל:
[עיין בפירושו לפסוק זה תחת הכותרת "פירוש "זמם". מהי ההשלכה" וכו']
[עיין בפירושו לפסוק זה תחת הכותרת "פירוש "זמם". מהי ההשלכה" וכו']
ועשיתם לו כאשר זמם. ושני עדים אלו המזימין הם נאמנים על העדים הראשונים, ואפילו היו מאה עדים וזהו תמה מה נשתנו אלו מאלו, ולמה נאמין שני עדים האחרונים יותר מן הראשונים, כיון שגזרת הכתוב להאמין שני עדים. אבל טעם הדבר מפני שהראשונים חזרו בעלי דבר על פי האחרונים, שאינן חולקין עליהם בעיקר העדות אלא משימין אותן רשעים בהזמתן בחלוק המקומות, כאלו העידו עליהם שחללו את השבת ושבאו על הערוה, אבל אם היו מכחישין עדותן ממש נסתלקה עדות כולן כשתי כתות עדים המכחישות זו את זו.
[מובא בפירושו לפסוק י"ח] ודרשו השפטים היטב והנה עד שקר העד. לא פירש הכתוב איך יודע שהוא עד שקר, כי בהיות הענין בשני עדים שמעידין על הדבר, אפילו יבואו מאה ויכחישו אותם לא יתברר ששקר ענו. ולא נוכל לומר שבא הרוג ברגליו, כי לא יאמר בזה ודרשו השופטים היטב. ועל כן באה הקבלה הנאמנת, ופירשה כי ההזמה תהיה כשיאמרו והלא ביום פלוני עמנו הייתם (מכות ה.) : והטעם, מפני שהעדות הזו היא על גופם של עדים, והם אינם נאמנים על עצמם לומר לא עשינו כך, שהרי יכולים הללו לומר עליהם שהרגו את הנפש או שחללו את השבת:
[עיין בפירושו לפסוק זה תחת הכותרת "פירוש "זמם". מהי ההשלכה" וכו']