ביאור:מ"ג בראשית לב כו
וַיַּרְא כִּי לֹא יָכֹל לוֹ
[עריכה]כי לא יכול לו. המלאך:
וירא כי לא יכל לו. מלאכיו גבורי כח עושי דברו, ועל כן לא יכול לו המלאך להזיקו, כי לא הורשה רק במה שעשה עמו להקע כף ירכו.
לא יכל לו. לרב דבקותו תמיד באל יתברך במחשבה ובדבור.
כי לא יכול לו. המלאך ורצה לעבור ולברוח בעל כרחו:
וַיִּגַּע בְּכַף יְרֵכוֹ
[עריכה]ויגע בכף ירכו. קולית הירך התקוע בקלבוסת קרוי כף ע"ש שהבשר שעליה כמין כף של קדירה:
ויגע בכף ירכו. של יעקב:
ויגע בכף יריכו. לראות אם הוא מלאך כמותו אם היו לו קפצים, שהמלאכים אין להם קפצים. א"נ לפוסלו מן העבודה לפי שקנה מעשו הבכורה שבהן העבודה. בכף ירכו. בגימטריא לפוסלו מכהונה:
ודבר ידוע כי לולא העון לא היה הפרש בין אדם למלאך אבל יהיה גדול ממנו, כמאמר רבותינו גדולים צדיקים יותר ממלאכי השרת. ועל כן יאמר הכתוב כי בקש המלאך למצוא לו עון אשר יתגבר בו עליו ולא מצא, ומזה אמר וירא כי לא יכול לו, כלומר לא היה לו יכולת להתגבר עליו מצד שום עון רק מצד עון שתי אחיות שנשא בחייהן זהו ויגע בכף ירכו, והיה העונש במקום החטא, ועוד יכלול ויגע בכף ירכו, שנגע בצדיקים העתידין לצאת ממנו, זהו דורו של שמד, וזהו כי לא יכול, להזיקו, כי לא הורשה במה שעשה רק כדי להקע כף ירכו. והיה הענין גם כן רמז לדורות שיבא דור שיתגבר עשו עליהן עד שיהיה קרוב לקעקע ביצתם, והיה זה בדורו של רבי יהודה בן בבא וחבריו. שכן דרשו רבותינו ז"ל אמר רבי חייא בר אבא אם יאמר לי אדם תן את נפשך על קדושת שמו של הקב"ה הייתי נותן, ובלבד שיהרגוני מיד, אבל בדורו של שמד איני יכול לסבול, ומה היו עושין בדורו של שמד, מביאין כדוריות של ברזל ומלבנין אותן באור ונותנין אותן תחת שיחיהן ומשיאין נפשותיהם מהם:
ויגע. הודיעו החטא העתיד במדריכי עמו, ובדאגתו בזה פסק הדבוק "ותקע כף ירכו בהאבקו".
[מובא בפירושו לפסוק כ"ה] וכאשר ראה סמאל, כי לא יכול לו לסמא עין שכלו מכל וכל, אז השתדל בתחבולה אחרת לסמא קצת עין שכלו לכל הפחות לשלא יוכל לראות בסתרי התורה ובדברים נעלמים המכונים בירך כמ"ש (שה"ש ז ב) חמוקי יריכיך. מה ירך בסתר אף דברי תורה בסתר (סוכה מט) וזה"ש ויגע בכף ירכו, ואין רצוני להוציא מקרא זה מידי פשוטו כי ודאי נגע בירכו ממש, אך שאני נותן טעם בדבר למה נגע דווקא בכף ירכו, אלא שרמז לו שע"י שנעשה אוהב כסף אז בלי ספק יהיה עור מעיני שכלו, ואם יפה כחו של יעקב שלא בא לידי כפירה מכל וכל, מ"מ יהיה הדבר נוגע בכף ירכו כי עי"ז לא יוכל לראות בסתרי התורה והחכמה. ותקע כף ירך יעקב להורות לו כי שני קנינים אלו התורה והממון הם כצרות זו לזו, ותקע היינו שנדחה האחד מפני חבירו כמ"ש (תהלים קיט כא) טוב לי כי עוניתי למען אלמד חקיך.
[מובא בפירושו לפסוק כ"ט] ומה שלקה יעקב ונצלע לפי שהקב"ה הבטיחו והוא היה בורח. וכן מצינו בכל ההולכים בדרך שלא ברצון הקב"ה או ממאנים ללכת שנענשו במשה כתיב שלח נא ביד תשלח ויחר אף ה' במשה. ולפי הדרש אע"פ שאמרו חכמים בכ"מ חרון אף עושה רושם וכאן מה רושם יש הלא אהרן אחיך הלוי עתיד הוא להיות לוי ואתה כהן ועכשיו הוא יהיה כהן ואתה לוי. אך לפי הפשט לפי שהיה מתעצל ללכת כתב ויהי בדרך במלון ויפגשהו ה' ויבקש המיתו. וכן ביונה שנבלע במעי הדגה. וכן בבלעם ויחר אף אלהים כי הולך הוא ונעשה חיגר כדכתיב ותלחץ רגל בלעם. וילך שפי חיגר כמו ושפו עצמותיו:
ואמרו בבראשית רבה (עז ג) נגע בכל הצדיקים שעתידין להיות ממנו, זה דורו של שמד. והענין כי המאורע כלו רמז לדורותיו שיהיה דור בזרעו של יעקב יתגבר עשו עליהם עד שיהיה קרוב לקעקע ביצתן, והיה זה דור אחד בימי חכמי המשנה כדור של רבי יהודה בן בבא וחביריו, כמו שאמרו (שהש"ר ב ז) אמר רבי חייא בר אבא אם יאמר לי אדם תן נפשך על קדושת שמו של הקב"ה אני נותן ובלבד שיהרגוני מיד, אבל בדורו של שמד איני יכול לסבול, ומה היו עושים בדורו של שמד, היו מביאין כדוריות של ברזל ומלבנין אותן באור ונותנין אותן תחת שיחיהן ומשיאין נפשותיהן מהן. ויש דורות אחרים שעשו עמנו כזה ויותר רע מזה, והכל סבלנו ועבר עלינו, כמו שרמז ויבא יעקב שלם:
ויגע. הודיעו החטא העתיד במדריכי עמו, ובדאגתו בזה פסק הדבוק "ותקע כף ירכו בהאבקו".
וַתֵּקַע כַּף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ:
[עריכה]ותקע. נתקעקע ממקום חברתה ודומה לו (ירמיה ו) פן תקע נפשי ממך לשון הסרה ובמשנה לקעקע ביצתן לשרש שרשיהן:
ותקע. נבדלה מן הירך כמו פן תקע נפשי ממך:
ותקע. כמו פן תקע נפשי ממך. סרה כף הירך ממקומה:
ויגע. הודיעו החטא העתיד במדריכי עמו, ובדאגתו בזה פסק הדבוק "ותקע כף ירכו בהאבקו".
[מובא בפירושו לפסוק ל'] ועל דרך השכל ויאבק איש עמו זה גבריאל והוא השכל הפועל לדעת חכמי המחקר והוא המעלה העשירית ממעלות המלאכים הנקראים אישים, וע"כ נקרא בכתוב איש. ויעקב רצה לידע אם אפשר שתהיה נפשו שכלית בעודה משותפת בחומר במדרגת השכל הפועל הנקי הטהור מן החומר. והודיעו כי א"א לו זה עד עלות השחר כלומר עד שיסתלק ממחשכי הגוף אל האור הצח והטהור שכנהו בשחר: והנני כותב לך כאן באור הפרשה על הדרך הזה כמו שפירש פילוסוף אחד מחכמי תורתנו שהיה מסיביליי"ה בפי' שיר השירים שחבר. ולפי שהחבור ההוא לשון הגרי הנה תמורתו קדש, כי העתקתי לשון הפירוש אל לשוננו הקדוש, וזה לשונו המועתק: ויותר יעקב לבדו. נתפשט יעקב במחשבתו מכחות הגוף עד שנשאר לבדו עם הנפש השכלית שלו, ורצה לידע אם תהיה הנפש השכלית שלו במדרגת השכל הפועל שכנהו הכתוב במלת איש והוא גבריאל: וידוע כי אין התאבקות בשני אנשים אלא א"כ שוין, והכונה לומר כי לא היה לו ליעקב יכולת בזה שיהיה שוה לשכל הפועל עד עלות השחר כלומר עד שיסתלק השכל ממחשכי הגוף אשר כנהו שחר: וירא כי לא יכול לו, פירוש עתה כי השכל הפועל לא היה לו יתרון על הנפש השכלית שביעקב כלל אלא בענין הזה בלבד, והוא בהכירו כי השכל הפועל נקי מן החומר, והנפש השכלית אשר ביעקב משותפת עם החומר. זהו שאמר ויגע בכף ירכו, המשיל החומר לכף הירך שכל הגוף נשען עליו: ותקע כף ירך יעקב בהאבקו עמו, הגיד הכתוב כי חסרון מדרגת הנפש השכלית שביעקב ממדרגת השכל הפועל הלא הוא מצד כף ירך יעקב כלומר מצד החומר: ויאמר שלחני כי עלה השחר. ירמוז עתה השכל הפועל, כי הנפש השכלית שביעקב כשתפרד מן החומר והוא השחר שלה לא תצטרך אליו כלל כי מדרגתה שוה למדרגתו, והזכיר המשל הזה כמי שמשלח את חברו ואינו צריך לו: ויאמר לא אשלחך כי אם ברכתני, למד הכתוב כי הנפש השכלית שביעקב מתאחזת בו ונקשרת עמו, וע"כ אמר לא אשלחך, לא אפרד ממך אפילו רגע עד שתשפיע עלי שפע ותחזור במדרגה השכלית הנקיה מכל חומר, וע"כ פרידתך ממני נמנעת עד השיגי מדרגה עליונית שאני משתוקקת אליה: ויאמר לא יעקב יאמר עוד שמך, דע כי שם יעקב מורה על שפלות, מלשון (בראשית כה) וידו אוחזת בעקב עשו, כי העקב שפל מכל המקומות שבגוף, ושם ישראל מורה על שררה ומעלה, וע"כ אמר ראוי אתה להקרא בשם שיורה על הקדימה ועל המעלה, לא שתקרא בשם המורה על השפלות והאחור, ובאר הטעם כי שרית עם אלהים ועם אנשים באר כי מדרגת נפשו השכלית עלתה במדרגת השכלים הנפרדים בידיעת המושכלות ואע"פ שהנפש שלו משותפת בחומר, זהו שאמר ועם אנשים, כלומר אע"פ שהיא עם חברת הגוף בתוך בנין האנושי. ומאחר שאמר עם אלהים לא היה צריך לומר עם אנשים, שאם שרה עם אלהים כ"ש עם אנשים, אבל הכונה כי מדרגת נפשו השכלית של יעקב במדרגת אלהים שהם השכלים הנפרדים אף בהיותה מחוברת עם הגוף: הגידה נא שמך. רצה לידע אמתת עצמו שיודיעהו שם שיורה על מהותו ואיך המושכלות מושפעות עלינו מאתו, ולא הודיעהו זה רק השיב לו למה זה תשאל לשמי, כלומר לא תצטרך לשאלה הזאת כי כבר השגת הרבה ועלית במדרגת השכלים. ואמר אחר כך ע"כ לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה, פירושו לפי שהנפש השכלית ראויה שתמשך אחר השכל הפועל לא יתעסקו תלמידי ישראל בענין התאוות הגשמיות שהמשיל לגיד הנשה: וידוע כי התלמידים קרוים בנים, וכבר ידעת כי גידי הבהמה חזקים מאד כחבלים ויותר מהם, והכתוב המשיל העון לחבל הוא שכתוב (ישעיה ה) הוי מושכי העון בחבלי השוא וכעבות העגלה חטאה, לפי שעם שתחלתו חלוש סופו הולך וחזק, ומתוך חוזק התאוות ישכח הש"י, וע"כ קראו בשתי מלות הללו גיד הנשה. וייחס בו האכילה ואמר לא יאכלו כי ערבות חוש הטעם ותענוגו אינו אלא לפי שעה: ומן הידוע כי המיעוט בו יפה ונעים, שבו קיום הגוף, והיתרון ממנו הפסד וחרבן הגוף, כן יקרה לאדם עם כל שאר תאוותיו. אשר על כף הירך, לפי שכל הגוף נשען עליו, כי יכנסו כל שאר התאוות בכלל לשון אכילה. ופי' ואמר עד היום הזה, כי נהגו בני אדם בעוה"ז בתאוות הללו עד הגיעם לעוה"ב הנקרא יום, ואמר הזה כלומר אחר הפרדו מן העוה"ז. כי נגע בכף ירך יעקב, כלומר שהרי עלתה מדרגת הנפש השכלית למדרגת השכלים הנפרדים מן החומר, אין ביניהם הפרש אלא היותה משותפת בחומר, זהו פי' כי נגע בכף ירך יעקב. וע"כ הזכיר יעקב וייחס כף ירך ליעקב ולא לישראל, מפני ששם יעקב מורה על השפלות ועל בקשת הענינים הגשמים השפלים, ושם ישראל בהפך ממנו מורה על המעלה והשררה ועל בקשת המושכלות וידיעת השכלים הנפרדים. ואמר הכתוב בענין אליהו (מ"א יח) ויקח אליהו שתים עשרה אבנים כמספר שבטי בני יעקב אשר היה דבר ה' אליו ישראל יהיה שמך, ומה היה הצורך להודיענו אשר אמר ה' אליו ישראל יהיה שמך כאלו שאלנו אנחנו יעקב מי הוא. אבל הענין לפי שהיו ישראל בזמן ההוא מורדים בהקב"ה, והיו מטעין אותם נביאי הבעל שבהם, באר אליהו כי היו נמשכים אחר החומר והתאוות הגשמיות, ומורה על כל זה שם יעקב, והיתה הכונה בזה שיהיו שכליים כמלאכי השרת, כמו שכתוב (תהלים פב) אני אמרתי אלהים אתם וגו', והם נטו מדרך ה' יתעלה והלכו אחרי נביאי הבעל ההולכים בחושך ולא אור, וע"כ הזכיר להם אליהו בענינם שם יעקב ושם ישראל, ללמדם שאין תכלית הכונה להמשך אחר החומר ואחר התאוות הגשמיות כי אם להמשך ולהתקשר במדרגת השכלים הנפרדים, כשם שלא היתה תכלית הכונה בשם יעקב כי אם בשם ישראל מן הטעם זה בעצמו, וזהו שאמר ה' אליו ישראל יהיה שמך. וכמו שאמרו רז"ל ישראל עקר ויעקב טפל לו, ומזה אמר הכתוב (שמות יט) כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל. ייחס הנשים ליעקב שהן טפלות לאנשים, וייחס הזכרים לישראל שהם העקר. ע"כ לשון החכם הפילוסוף. ואם אולי לא כוונתי יפה בהעתקת לשונו אות באות לא היתה כונתי רק לשמור כוונתו בדרך הזה אשר הוא הולך עליה: ואני אומר לפי הדרך הזה שיתכן לפרש מה ששנה הכתוב קריאת שם המקום פעם פניאל ופעם פנואל, כי בהיות מחשבתו משוטטת בענין המלאך קרא את שם המקום פניאל ביו"ד, לרמוז על המלאך הזה שהוא העשירי במעלות המלאכים הנקראים אישים, וכאשר עבר את המקום ההוא ונתפשט מן המחשבה הזאת, חזר כבתחילה להרגשות העוה"ז שהוא שש קצוות, ע"כ הזכיר פנואל בוי"ו, וזהו שאמר והוא צולע על ירכו, כי אז התבונן בענייני הגוף והרגיש בהרגשותיו: וע"ד הקבלה ויאבק איש עמו הוא כבוד נברא במלאכים, וכבר נתבאר זה בפרשת וירא אליו ה' ואין בכאן צורך להאריך: