ביאור:מ"ג בראשית כט א
וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב רַגְלָיו[עריכה]
וישא יעקב רגליו. משנתבשר בשורה טובה שהובטח בשמירה נשא לבו את רגליו ונעשה קל ללכת. כך מפורש בבראשית רבה:
וישא יעקב רגליו. מתוך שהבטיחו הקב"ה הלך בשמחה ובמרוצה:
וישא יעקב רגליו. נתכוין בזה כי עני היה ולא היה לו לישא רק רגליו, ואשר לזה כל אשר יהיה לו בחזקת שאינו מעושר וחייב לעשרו ב' מעשרות כאומרו עשר אעשרנו ואמרו ז"ל (כתובות נ.) מעשר בתרא כמעשר קמא והוא החומש: עוד ירצה כי לא הוצרך ללכת אלא נשא רגליו ותכף הלכה אצלו ארצה בני קדם, ולזה לא אמר לארץ בני קדם:
וישא יעקב רגליו. הנה כשילך האדם מדעתו אל מקום מכון מאתו, יצדק עליו שהוא נושא את רגליו, אבל כאשר יסע מאיזה מקום מבלי אין שם מנוח לכף רגלו, יצדק עליו שרגליו נושאות אותו, כענין "יבלוה רגליה (מרחוק לגור") (ישעיהו כג, ז).
וישא יעקב רגליו וילך. לפי שבהליכה ראשונה ארז"ל (סנהדרין צה) שקפצה לו הארץ ולפי זה לא היתה ההליכה תלויה בזירוז רגליו כי אם בנס, הוצרך לומר שמכאן והלאה לא הלך על ידי קפיצת הארץ כי אם ברגליו כשאר אדם.
וַיֵּלֶךְ אַרְצָה בְנֵי קֶדֶם:[עריכה]
בני קדם. ארם כדכתיב ארם מקדם:
וטעם אומרו בני קדם ולא אמר לחרן, כי לא נזדמנה לו חרן אלא ארץ בני קדם שבה היתה עיר חרן, ומה' היתה זאת כדי ששם תזדמן לו רחל וידע מה שידע שם ממנה וכל העובר ביניהם לדבריהם ז"ל (מגילה י"ג):