ביאור:מ"ג בראשית כח יז
וַיִּירָא וַיֹּאמַר מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה[עריכה]
מה נורא. תרגום מה דחילו אתרא הדין. דחילו שם דבר הוא כמו סוכלתנו וכסו למלבש:
ויירא ויאמר וגו'. פי' הרגיש בלבו שהיה ירא מעצמו, ואמר כמה מורא במקום הזה, ונתן טעם באומרו אין זה כי אם בית אלהים, דקדק לומר שם אלהים כי הוא מקור המורא דכתיב (קהלת ג) והאלהים עשה שייראו וגו', ודבר ידוע כי שם אלהים יפחיד לבב אנוש, ואומרו וזה שער וגו' פי' מקום המכוון כנגדו למעלה הוא שער השמים, ולזה אמר פעם ב' וזה.
ויירא. על שגגתו.
[מובא בפירושו לפסוק ט"ז] אכן יש ה' במקום הזה וגו'. הזכיר ג"פ לשון מקום כנגד ג' מקדשים, כנגד מקדש ראשון ששרתה שם השכינה ואעפ"כ לא ידעו את ה' כי אחר גילוליהם לבם הלך, אמר כאן אכן יש ה' במקום הזה ואנכי לא ידעתי. כנגד בית שני נאמר מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית אלהים, כי ידוע שבבית שני היה מורא מקדש על כל העמים, כי אפילו אלכסנדרוס מוקדון היה מתירא לשלוח בו יד והיה קם על רגליו מפני שמעון הצדיק, אע"פ שחסרו בו ה' דברים עקריים השכינה, והנבואה, וארון, ואורים ותומים, ואש מן השמים, ולא נשאר בו כ"א השם שנקרא בית אלהים ע"ז אמר כאן אין זה כי אם בית אלהים, כי בבית ראשון נראה להם ה' עין בעין עד אשר היו מראין על כבודו ית' לאמר זה אלי ואנוהו, הנה אלהינו זה, אבל בבית שני אין זה ולא נשאר בו כ"א השם שהוא בית אלהים. כנגד בית ג' אמר ויקרא שם המקום ההוא בית אל ואולם לוז שם העיר לראשונה. כאלו לא נעקר ממנו שם לוז אחר שנחרב לאחר בנינו, אבל לעתיד יהיה בנינו נצחי, כי קריאת השם מורה על הקיום הנצחי, וזה שמו לעולם וכמו שנאמר (יחזקאל מח לה) ושם העיר מיום ה' שמה. פירש הרד"ק שר"ל שלעולם לא יסור שמו ית' מתוכה. וכן בתחלת הפר' ג"פ לשון מקום, כנגד בית ראשון אמר, ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש, יען כי לא ארכו להם שם הימים כי אם כשיעור לינה אחת, זה שבתם הבית מעט רמז לקוצר זמן עמידת הבית בקדושתו, עד כי בא השמש, כי שמש וירח אספו נגהם, (יואל ב י) ולמעלה ביארנו ענין שקיעתו ב' שעות קודם זמנה רמז לשקיעת שמשן של ישראל שתי שנים קודם הזמן הקצוב. כנגד בית שני אמר, ויקח מאבני המקום, כי כן נאמר בבנין בית שני והוציא (זכריה ד ז) את האבן הראשה וגו' ומאבני ולא כל אבני, כי חסרו אבני הלוחות ואבני אורים ותומים. כנגד בית הג' אמר, וישכב במקום ההוא כי כאשר ראה הבית הג' בבנינו ונצחיותו אז שכב וערבה שנתו, לאמר זאת מנוחתי עד עד, לאפוקי בשני בתים ראשונים לא נחו מאויביהם.
אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹהִים[עריכה]
אין זה. "זה" המקום שראיתי במראה שהיה הסלם נצב בו, אינו כי אם בית אלהים. מקום בית המקדש, כאמרם זכרונם לברכה: יעקב קראו "בית" (פסחים פח, א).
כי אם בית אלהים. שיתפלל אדם בו בשעת צרכו ותשמע תפלתו כי המקום נבחר.
אין זה כי אם בית אלהים. פי' מאחר שאני רואה שהם עולים מכאן תחלה ויורדים ונשארים למטה א"כ מקום זה והשמים מדור אחד הוא והם עולין מכאן לשמים ויורדין כאדם עולה מבית לעלייה ואחר יורד אל הבית ונשאר שם:
ויירא ויאמר וגו'. פי' הרגיש בלבו שהיה ירא מעצמו, ואמר כמה מורא במקום הזה, ונתן טעם באומרו אין זה כי אם בית אלהים, דקדק לומר שם אלהים כי הוא מקור המורא דכתיב (קהלת ג) והאלהים עשה שייראו וגו', ודבר ידוע כי שם אלהים יפחיד לבב אנוש, ואומרו וזה שער וגו' פי' מקום המכוון כנגדו למעלה הוא שער השמים, ולזה אמר פעם ב' וזה.
כי אם בית אלהים. א"ר אלעזר בשם רבי יוסי בן זמרא הסולם הזה עומד בבאר שבע ואמצע שיפועו מגיע כנגד בית המקדש שבאר שבע עומד בדרומה של יהודה וירושלים בצפונה בגבול שבין יהודה ובנימין. ובית אל היה בצפון של נחלת בנימין בגבול שבין בנימין ובין בני יוסף נמצא סולם שרגליו בבאר שבע וראשו בבית אל מגיע אמצע שפועו נגד ירושלים וכלפי שאמרו רבותינו שאמר הקב"ה צדיק זה בא לבית מלוני ויפטר בלא לינה. ועוד אמרו יעקב קראו לירושלים בית אל וזו לוז היא ולא ירושלים ומהיכן למדו לומר כן אומר אני שנעקר הר המוריה ובא לכאן וזו היא קפיצת הארץ האמורה בשחיטת חולין שבא בית המקדש לקראתו עד בית אל וזהו ויפגע במקום וא"ת וכשעבר יעקב על בית המקדש מדוע לא עכבו שם איהו לא יהיב לביה להתפלל במקום שהתפללו אבותיו ומן השמים יעכבוהו איהו עד חרן אזל כדאמרינן בפרק גיד הנשה וקרא מוכיח וילך חרנה כי מטא לחרן אמר אפשר שעברתי על מקום שהתפללו אבותי ולא התפללתי בו. יהב דעתיה למהדר וחזר עד בית אל וקפצה לו הארץ. (בית אל לא זה הוא הסמוך לעי אלא לירושלים ועל שם שהיתה עיר האלהים קראה בית אל והוא הר המוריה שהתפלל בו אברהם והוא השדה שהתפלל בו יצחק וכן אמרו בסוטה לכו ונעלה וגו' לא כאברהם שקראו הר ולא כיצחק שקראו שדה אלא כיעקב שקראו בית אל ע"כ פרש"י מדויק):
כי אם בית אלהים וזה שער השמים. הוא בית המקדש שהוא שער לעלות משם התפלות והקרבנות לשמים. וכתב רש"י אמר רבי אלעזר בשם ר' יוסי בן זמרא (ב"ר סט ה), הסולם הזה עומד בבאר שבע, ושיפועו מגיע עד בית המקדש, שבאר שבע עומד בדרומו של יהודה, וירושלם בצפונו בגבול שבין יהודה ובנימין, ובית אל היה בצפון של נחלת בנימין, בגבול שבין בנימין ובין בני יוסף, נמצא סולם רגליו בבאר שבע וראשו בבית אל מגיע שפועו כנגד ירושלם. ושאמרו רבותינו (חולין צא:) צדיק זה בא לבית מלוני, ועוד אמרו (פסחים פח.) יעקב קראו בית אל, וזו לוז היא ולא ירושלם, ומהיכן למדו לומר כן, אני אומר שנעקר הר המוריה ובא לכאן וזו היא קפיצת הארץ האמורה בשחיטת חולין (חולין צא:) שבא בית המקדש לקראתו עד בית אל, וזהו ויפגע במקום: ואם תאמר, כשעבר יעקב אבינו על בית המקדש מדוע לא עכבוהו שם, איהו לא יהב דעתיה להתפלל במקום שהתפללו אבותיו, ומן השמים יעכבוהו, איהו עד חרן אזל, כדאמרינן בפרק גיד הנשה (שם), וקרא מסייע לן וילך חרנה, כי מטא לחרן אמר אפשר עברתי על מקום שהתפללו בו אבותי ולא התפללתי בו, יהב דעתיה למהדר, וחזר עד בית אל, קפצה ליה ארעא עד בית אל. כל אלו דברי הרב: ולא נראה לי כלל, שאין קפיצת הארץ שהזכירו ביעקב אלא כאותה שאמרו באליעזר עבד אברהם שבא ביום אחד לחרן, כמו שאמרו בסנהדרין (צה:) שלשה קפצה להם הארץ, אליעזר עבד אברהם, ויעקב אבינו, ואבישי בן צרויה. ופירשו אליעזר עבד אברהם, דכתיב (לעיל כד מב) ואבא היום אל העין, למימרא דההוא יומא נפק. יעקב, דכתיב ויפגע במקום. כי מטא לחרן אמר, אפשר שעברתי על מקום שהתפללו אבותי ולא התפללתי בו, כיון דהרהר בדעתיה למהדר קפצה ליה ארעא, מיד ויפגע במקום: הנה בפירוש אומרים שכיון שעלה בלבו בחרן לחזור קפצה לו הארץ ופגע במקום שהתפללו בו אבותיו, לא שחזר לבית אל ולא שקפץ הר המוריה ובא לשם. ובבראשית רבה (נט יא) עוד עשו שניהם שוים בקפיצה, אמרו ויקם וילך אל ארם נהרים (לעיל כד י), בר יומו, ואבא היום אל העין, היום יצאתי והיום באתי. וביעקב דרשו (ב"ר סח ח) כן, וילך חרנה, רבנין אמרין בר יומו. ומה טעם שיקפוץ הר המוריה ויבא עד בית אל אחר שטרח יעקב לחזור מחרן ועד בית אל מהלך כמה ימים. ועוד, כי בית אל איננו סוף גבול ארץ ישראל מפאת חרן, כי חרן ארץ קדם הוא. ועוד, שאין האמצעות נקרא שפוע הסולם. ועוד, מה טעם להיותו כנגד בית אל, והאמצע איננו מורה על דבר יותר מכולו: אבל מדרשים הללו ענין אחר להם. אמרו שם בבראשית רבה (סח ה) אמר רבי הושעיה, כבר כתיב (לעיל כח ז) וישמע יעקב אל אביו ואל אמו וילך פדנה ארם, ומה תלמוד לומר ויצא יעקב מבאר שבע, אלא אמר, אבא בשעה שבקש לצאת לחוצה לארץ מהיכן הורשה לו, לא מבאר שבע, אף אני הריני הולך לבאר שבע, אם נותן לי רשות הריני יוצא ואם לאו איני יוצא, לפיכך הוצרך הכתוב לומר ויצא יעקב מבאר שבע: וכוונת המדרש הזה כי הם סבורים שיעקב בחברון נתברך שהוא ארץ מגורי אביו, ולשם חזר אליו, שנאמר (להלן לה כז) ויבא יעקב אל יצחק אביו ממרא קרית הארבע היא חברון אשר גר שם אברהם ויצחק. ואם כן הכתוב שאמר ויצא יעקב מבאר שבע, כי כאשר צוהו אביו ללכת אל לבן הלך שם ליטול רשות, והוא המקום שלן בו וראה מראות אלהים ונתן לו הרשות לצאת, כמו שאמר: ושמרתיך בכל אשר תלך והשיבותיך אל האדמה הזאת. והסולם שראה, לדעת רבי יוסי בן זימרא ראה שרגליו בבאר שבע במקום אשר הוא שוכב שם, וסוף שיפועו שהוא ראש הסולם מגיע עד כנגד בית המקדש, נסמך בשמים בפתח שהמלאכים נכנסים ויוצאים בו, והשם הנכבד נצב עליו, ולכן ידע שבאר שבע הוא שער השמים טוב לתפלה, ובית המקדש בית אלהים. ובבקר נשא יעקב רגליו מבאר שבע וילך חרנה בן יומו, והיא קפיצת הדרך שלו. זהו דעת רבי יוסי בן זימרא שאמר בבראשית רבה (סט ז) הסולם הזה עומד בבאר שבע ושיפועו מגיע עד בית המקדש, שנאמר ויצא יעקב מבאר שבע, ויירא ויאמר מה נורא המקום הזה: והאבן אשר שם מצבה לא במקום שכיבתו הקים אותם, שהרי באר שבע איננו בית אל, והוא בבית אל העמיד אותה ולשם חזר בשובו, שנאמר (להלן לה א) קום עלה בית אל ועשה שם מזבח לאל הנראה אליך וגו', אבל הקים אותה כנגד השיפוע במקום שראש הסולם עומד שקרא אותו בית אלהים, והיא עיר לוז. ולדעתו של רבי יוסי בן זמרא לוז היא ירושלים שקראו בית אל. ואפשר שיהיה כן לפי המקראות שבספר יהושע. ובאמת שאיננו בית אל הסמוך לעי, כי כן שם העיר ההיא לראשונה בימי אברהם וקודם לכן: ורבי יהודה ברבי סימון חלק שם (בב"ר סט ז) על רבי יוסי בן זימרא ואמר הסולם הזה עומד בבית המקדש, ושיפועו מגיע עד בית אל, מאי טעמיה, ויירא ויאמר מה נורא המקום הזה וגו' ויקרא שם המקום ההוא בית אל. ודעת רבי יהודה ברבי סימון כי "ויפגע במקום" הוא הר המוריה. וילן שם כי בא השמש לו בלא עתו, שאמרו צדיק זה בא לבית מלוני ויפטר בלא לינה, וראה הסולם רגליו במקום ההוא ושיפועו שהוא ראשו מגיע עד כנגד בית אל זה, והיא עיר לוז. ואמר כי זה המקום בית אלהים, ושיפוע הסולם שער השמים. והנה הר המוריה טוב לתפלה, וגם בית אל מקום ראוי לעבוד שם האלהים והקים המצבה בבית אל, כי לדעת כולם כנגד השיפוע הקים אותה: ויסכים דעתו של רבי יהודה ברבי סימון עם המדרש שבגמרא בפרק גיד הנשה (חולין צא:) ובפרק חלק (סנהדרין צה:) שיעקב יצא מבאר שבע והלך לחרן וכשנמלך לחזור ולהתפלל במקום שהתפללו אבותיו בהר המוריה, אז קפצה לו הארץ ויפגע מיד בהר המוריה. ושמא דעתם שקפצה לו בהליכה ובחזרה כדברי האומר (בב"ר סח ח) וילך חרנה בן יומו, ויפגע במקום מיד בפתע פתאום: ומצאתי עוד מפורש בפרקי רבי אליעזר הגדול (פרק לה), אמר בן שבעים ושבע שנה היה יעקב בצאתו מבית אביו, והיתה הבאר מהלכת לפניו מבאר שבע ועד הר המוריה מהלך שני ימים, והגיע לשם בחצי היום וכו', אמר לו הקב"ה, יעקב, הלחם בצקלונך והבאר לפניך לאכול ולשתות ולשכב במקום הזה, אמר לפניו, רבון כל העולמים, עד עכשיו יש לשמש ירידות מעלות חמשים ואני שוכב במקום הזה, ובלא עתו בא השמש ממערב, והביט יעקב וראה את השמש בא במערב, וילן שם כי בא השמש, לקח יעקב שתים עשרה אבנים מאבני המזבח שנעקד עליו יצחק אביו ושם אותם מראשותיו, להודיעו שעתידין לעמוד ממנו שנים עשר שבטים. ונעשו כלן אבן אחת, להודיעו שכלן עתידים להיות גוי אחד בארץ, שנאמר (ש"ב ז כג) ומי כעמך ישראל גוי אחד: השכים יעקב בבקר בפחד גדול ואמר ביתו של הקב"ה במקום הזה, שנאמר: ויירא ויאמר מה נורא המקום, מכאן אתה למד שכל המתפלל בירושלם כאלו מתפלל לפני כסא הכבוד, ששער שמים הוא פתוח לשמוע תפלתן של ישראל, שנאמר: וזה שער השמים. ושב יעקב ללקט האבנים ומצא אותן כלן אבן אחת, ושם אותה מצבה בתוך המקום, וירד לו שמן מן השמים ויצק עליה, שנאמר: ויצוק שמן על ראשה. מה עשה הקב"ה, נטל רגל ימינו וטבע את האבן עד עמקי תהומות ועשה אותה סניף לארץ כאדם שהוא נותן סניף לכיפה, לפיכך נקראת אבן שתיה ששם הוא טבור הארץ, ומשם נפתחה הארץ, ועליה היכל ה' עומד, שנאמר: והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלהים, ומשם נשא רגליו וכהרף עין בא לחרן, עד כאן: והנה המדרשים כולם, אף על פי שיש ביניהם חלוף במקצת, אבל כלם מודים שקפיצת הארץ היתה ליעקב שהלך מהלך כמה ימים כהרף עין. ויתכן שכלם מודים זה לזה ובכל הליכותיו קפצה לו, בלכתו מבאר שבע לחרן, וברצותו לשוב להר המוריה, ובצאתו משם לחרן. ואין אחד מכל המדרשים שיאמר כדברי רש"י:
וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם:[עריכה]
וזה שער השמים. מקום תפלה לעלות תפלתם השמימה. ומדרשו שבית המקדש של מעלה מכוון כנגד בית המקדש של מטה:
[עיין בפירושו לפסוק זה תחת הכותרת "מה היה המיקום של" וכו']
ויירא ויאמר וגו'. פי' הרגיש בלבו שהיה ירא מעצמו, ואמר כמה מורא במקום הזה, ונתן טעם באומרו אין זה כי אם בית אלהים, דקדק לומר שם אלהים כי הוא מקור המורא דכתיב (קהלת ג) והאלהים עשה שייראו וגו', ודבר ידוע כי שם אלהים יפחיד לבב אנוש, ואומרו וזה שער וגו' פי' מקום המכוון כנגדו למעלה הוא שער השמים, ולזה אמר פעם ב' וזה.
ובמדרש וזה שער השמים, מכאן אתה למד שהמתפלל בירושלים כאלו מתפלל לפני כסא הכבוד, ששער השמים הוא פתוח לשמוע תפלתן של ישראל שנאמר וזה שער השמים. והכונה כי הוא שער השמים לעלות משם התפלות והקרבנות:
[כמהשך לפירושו לתחילת הפסוק] וזה שער השמים. ו"זה" הסלם שראיתי מורה שמן המקום שהיה בו הסלם ישמע האל יתברך הנצב עליו את תפלת המתפללים, ותעל תפלתם למעון קדשו השמים.
עוד נתכוון לתת טעם למעלת המקום שנשתנה למעלה אין זה כי אם בית אלהים אשר קדמה אליו הידיעה כי בחר לו יה בית לשכון שמה ואמר כי הוא זה המקום, והוכיח עוד כי הוא זה בית הבחירה כאומרו וזה שער השמים כי ראה שהיו מלאכים עולים ויורדים וקדמה הידיעה אצלו כי המקום המקודש הוא מכוון כנגד שער השמים:
[מובא בפירושו לפסוק י"ב] והנה סולם מוצב ארצה. ע"ד הפשט במראה הזה ראה שהיו רגלי הסולם בבאר שבע המקום אשר הוא שוכב שם, הוא שאמר מוצב ארצה. והיה ראשו של סולם נסמך ונדבק בשמים כנגד בית המקדש, זהו שאמר וראשו מגיע השמימה שהוא הפתח שמלאכי השרת נכנסים ויוצאים שם, זהו והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים, והקב"ה היה נצב עליו ואז ידע יעקב שהמקום ההוא שהוא שוכב שם הוא שער השמים וטוב להתפלל. ובית המקדש הוא בית אלהים והוא העקר כי ראש הסולם כנגדו והקב"ה נצב עליו, וע"ז אמר אין זה כי אם בית אלהים, וזה שער השמים, זהו בהמ"ק שכנגדו ראשו של סולם מגיע ונסמך בשמים, וזה שער השמים באר שבע ששם רגלי הסולם. וכן אמרו במדרש א"ר אליעזר בשם ר' יוסי בן זמרא הסולם הזה עומד בבאר שבע ושפועו מגיע עד בהמ"ק. מה שאמר ושפועו באורו סוף שפועו שהוא ראש הסולם מגיע עד בית המקדש כלומר עד כנגד בית המקדש, והכונה בו שהוא דבק בשמים כנגד בהמ"ק:
וזה שער השמים. הזכיר הכתוב ג' פעמים זה. ואמרו רז"ל הראהו בהמ"ק בנו וחרב ובנוי. בנוי מה נורא המקום הזה, חרב אין זה, ובנוי וזה שער השמים. ולפ"ז לא ירמוז הכתוב רק שני מקדשים בלבד: ויתכן לפרש שיש בכתוב רמז לשלשה מקדשים ממה שידוע כי מלת זה רמז לשכינה כמו (שמות טו) זה אלי ואנוהו. ואמר מה נורא המקום הזה, על בהמ"ק הראשון ששרתה בו שכינה. אין זה, על בית שני שלא שרתה בו שכינה כן כתוב בנבואת חגי (חגי א) וארצה בו ואכבדה. ואכבד כתיב, כי השכינה שהיא הה"א נחסרה משם. וזה שער השמים, על הבית הג' שיבנה במהרה בימינו שתחזור העבודה והשכינה לירושלים כימי קדם. ומזה הזכיר כאן שמים שיהיה מעשה שמים לא בנין אדם כמו הראשונים שהזכיר בהם מקום ובית. וכן רמז משה בברכות בנימן שבהמ"ק בחלקו, הוא שאמר (דברים לג) ישכון לבטח עליו זה בית ראשון ששרתה בו שכינה שנקראת ידיד ה'. חופף עליו כל היום, זה בית שני שלא שרתה בו שכינה. ובין כתפיו שכן, זה בית ג' העתיד שתשרה בו שכינה. וכן תמצא במסכת נזיר היכל ה' היכל ה' היכל ה' המה, זה מקדש ראשון ומקדש שני ומקדש שלישי ש"מ תרי חרוב וג' יעמוד לעולם ע"כ: ונראה שהזכיר בשלישי לשון המה שהוא לשון מורה על דבר נצחי וקיים כלשון (יחזקאל י) ואדע כי כרובים המה. וכן (תהלים כה) כי מעולם המה. וכן דרשו רז"ל בלשון (שמות כז) כתית למאור. בית ראשון עמד ת"י שנה ובית שני ת"ך והכל כמנין כתי"ת, והענין הזה נרמז בלשון כתית לפי ששני המקדשים היו מרמס ושניהם נחרבו, אבל בית שלישי להעלות נר תמיד כלומר מעלתו תמידית ואורו לא יפסק לעולם:
וזה שער השמים. וישכם. לומר שבעלות השחר פותחין שער השמים והוא זמן טוב לתפלה: