ביאור:מ"ג בראשית כה כט
וַיָּזֶד יַעֲקֹב נָזִיד[עריכה]
ויזד. לשון בישול כתרגומו:
[מובא בפירושו לפסוק ל'] וטעם נזיד. תבשיל. רק ויזד. מהשניים הנחים והם שני שרשים והפירוש אחד. וכן לא ידון רוחי עם נדנה:
ויזד יעקב. אולי כי לצד שראה שהועילה לגימתו של עשו ליצחק לקח גם הוא דרך לבשל תבשילין לקרב לב אביו אליו כעשו:
ויזד יעקב נזיד. היה ראוי שיאמר ויזד יצחק, שהרי בעד אברהם היה מתאבל, אבל מפני שהאבל אסור לאכול משלו לכך התקין יעקב המאכל הזה, ותבשיל של עדשים היה ומנהג לאוכלו בבית האבל, לפי שעדשה סגורה ועגולה כגלגל לומר גלגל הוא שחוזר בעולם, ומה עדשה זו אין לה פה כך האבל אסור לדבר, ואותו היום נפטר אברהם לבית עולמו, וזכותו של אברהם היה שלא יראה את עשו יוצא לתרבות רעה, וכן דרשו רז"ל חמש עבירות עבר אותו רשע באותו יום, בא על נערה המאורסה, והרג את הנפש, וכפר בתחיית המתים, וכפר בעקר, ושט את הבכורה, בא על נערה המאורסה כתיב הכא ויבא עשו מן השדה וכתיב התם (דברים כב) כי בשדה מצאה, הרג את הנפש כתיב הכא והוא עיף וכתיב התם (ירמיה ד) כי עיפה נפשי להורגים, כפר בתחיית המתים כתיב הכא הנה אנכי הולך וכתיב התם (איוב ז) כלה ענן וילך, כפר בעקר כתיב הכא למה זה לי וכתיב התם (שמות טו) זה אלי ואנוהו, שט את הבכורה שנאמר ויבז עשו את הבכורה:
[מובא בפירושו לפסוק ל"ב] הנה אנכי הולך למות. הסכים לדברי יעקב, כי נראין הדברים שבכוונה ולא במקרה יזד יעקב נזיד, כי ידע שיבוא עשו מן השדה והיה רצונו לקנות ממנו הבכורה, ולטעון עליו הרי אתה הולך בכל יום במקום גדודי חיות וחייך תלוין לך מנגד ולמה זה לך בכורה, כי בעיני אתה חשוב כמת בכל יום, ועל כן עשה תבשיל של עדשים שעושין להברות את האבל, ע"ד שפירש"י בפסוק (כז מב) מתנחם לך להרגך כבר שתה עליך כוס של תנחומין. כך עשה יעקב סעודת הבראה על עשו, לומר לו הרי אתה דומה בעיני כאלו אתה כבר מת ולמה זה לך בכורה, והודה עשו לדבריו ואמר הנה אנכי הולך למות, ואני קרוב יותר אל המיתה מן החיים א"כ למה זה לי בכורה. במלת זה לי, הוא כמראה באצבע על דבר ששייכה בו הבכורה גם ביום ההוא, וזהו העבודה שהיתה בבכורות.
וַיָּבֹא עֵשָׂו מִן הַשָּׂדֶה וְהוּא עָיֵף:[עריכה]
[מובא בפירושו לדברים פרק י"ד פסוק כ"ב] היוצא השדה. אמרו במדרש אם זכיתם סוף שיוצאין לזרוע השדה, ואם לאו היוצא השדה מתגרה בכם, היוצא השדה זה עשו, שנאמר (בראשית כה) ויבא עשו מן השדה:
והוא עיף. (ב"ר) ברציחה כמה דתימא (ירמיה ד) כי עיפה נפשי להורגים:
והוא עיף. כטעם בארץ עיפה רעב וצמא.
[מובא בפירושו לפסוק ל'] כי עיף אנכי. שאותו היום הרג נמרוד שנלחם עמו כי כאשר התחיל עשו לצוד בשדה מצאו נמרוד שהיה גבור ציד ואמר לו שאין שום אדם רשאי לצוד בשדות אלא הוא ולקחו יום מלחמה ובא עשו ונטל עצה מיעקב ואמר לו כל זמן שיהיה נמרוד לבוש בגדיו החמודות לא תוכל לו אך תאמר לו שיפשיטם אז תוכל לו וכן עשה והרג נמרוד. ולכך אמר כי עיף אנכי כדכתיב כי עיפה נפשי להורגי':