ביאור:מ"ג במדבר כה ה
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל שֹׁפְטֵי יִשְׂרָאֵל[עריכה]
[מובא בפירושו לפסוק ד'] והוקע אותם. הטעם על הנצמדים והעד שהוא כתוב ויאמר משה אל שופטי ישראל:
[מובא בפירושו לפסוק ד'] קח את כל ראשי העם והוקע אותם. אין צווי זה להמית ראשי העם, אלא הנצמדים במעמד הראשים, וזהו שתרגם אונקלוס ודון וקטול דחייב קטול, ולא תרגם וקטול יתהון. וכן הזכיר במעשה העגל. ויאמר משה אל שופטי ישראל הרגו איש אנשיו, ושופטי ישראל הם ראשי העם.
[עיין בפירושו לפסוק זה תחת הכותרת "מהו "איש אנשיו"? מהי כמות" וכו']
[עיין בפירושו לפסוק זה תחת הכותרת "מהו "איש אנשיו"? מהי כמות" וכו']
הִרְגוּ אִישׁ אֲנָשָׁיו הַנִּצְמָדִים לְבַעַל פְּעוֹר:[עריכה]
הרגו איש אנשיו. כל אחד ואחד מדייני ישראל היה הורג שנים ודייני ישראל שמונה רבוא ושמונת אלפים כדאיתא בסנהדרין (בדף י"ח איתא שבעת רבוא וכן הוא בילקוט פר' יתרו):
הרגו איש אנשיו. כל אחד ואחד מדייני ישראל היה הורג שנים, ודייני ישראל שבעה רבוא ושמונת אלפים כדאיתא בסנהדרין (יח.), לשון רש"י. ולא הבינותי זה, שיהיו הנצמדים שנדונו רבים מט"ו רבוא, רובע ישראל, וחלילה. ואין דיני נפשות בדיין אחד אלא בסנהדרין של עשרים ושלשה, ועדיין יהיו מרובין ואין החסרון בחומש הפקודים (במדבר כו נא) כל כך, וכל הנצמדים מתו דכתיב (דברים ד ג) כי כל האיש אשר הלך אחרי בעל פעור השמידו ה' אלהיך מקרבך: אבל פירוש "איש אנשיו", שיהרגו השופטים כל הנצמדים, כל ב"ד וב"ד ידון את שבטו ואת אלפו, כדכתיב (שם א טו) ואקח את ראשי שבטיכם ואתן אותם ראשים עליכם שרי אלפים ושרי מאות ושוטרים לשבטיכם: אחר כך מצאתי בגמרא ירושלמי בפרק חלק (סנהדרין פ"י ה"ב) כך, וכמה הם שופטי ישראל, שבע רבוא ושמונת אלפים ושש מאות, אמר להן כל חד מנכון יקטלון תרין, נמצאו ההרוגים חמש עשרה רבוא ושבעת אלפים ומאתים. אם כן נאמר לדעתם שנתרבו ישראל בין מנין למנין הרבה מאד: והנכון בעיני בענין הפרשה, כי מתחלה נאמר (בפסוק ג) ויצמד ישראל לבעל פעור ויחר אף ה' בישראל, כי יצא הקצף מלפני ה' החל הנגף. והשם ברחמיו אמר למשה, שישפטו השופטים ויתלו הנצמדים ולא יספה האף צדיק עם רשע, ומשה צוה כן לשופטים. וכאשר נאספו כל העדה פתח אהל מועד לעשות כדבר משה ועוד הנגף הווה בהם, והנה העז השמעוני הזה ויקרב אל אחיו את המדינית למרוד במשה ובשופטים ולעשות כן בפרהסיא, כי נשיא וגדול היה ורבים עוזרים לו, או כמו שאמרו רבותינו (סנהדרין פב.) שאמרו לו שבטו אנו נדונין מיתה ואתה שותק. והנה התחילו משה והשופטים לבכות, ויעמד פנחס ויפלל ותעצר המגפה. ולא נדון אחד מכל העם ביד השופטים, כי השם אמר (פסוק ד) והוקע אותם וישוב חרון אף ה' מישראל, וכבר שב אפו, ולכך לא הזכיר הכתוב "ויעשו כן שופטי ישראל": ויתכן שתהיה כוונת האגדה הנזכרת, לומר שיהיו ההרוגים לפי המצוה יותר מחמש עשרה רבוא, לומר שהיו החוטאים רבים, אבל חסך עליהם ענין פנחס. והנה נשארו מן הנצמדים והקב"ה השמידם אחר כן טרם עברם את הירדן, זהו שכתוב (דברים ד ג ד) כי כל האיש אשר הלך אחרי בעל פעור השמידו ה' אלהיך מקרבך ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כלכם היום:
הרגו איש את אנשיו. הטעם מאיזה שבט יהיו וידוע כי הרגו ואם לא הזכיר הכתוב:
[עיין בפירושו לפסוק זה תחת הכותרת "מהו "איש אנשיו"? מהי כמות" וכו']
הרגו איש את אנשיו. הטעם מאיזה שבט יהיו וידוע כי הרגו ואם לא הזכיר הכתוב:
[מובא בפירושו לפסוק ד'] ואע"פ שלא באר הכתוב שעשו השופטים כן, כיון שהקב"ה צוה למשה ומשה לשופטים יש במשמע שעשו כן. או יש לומר שלא הספיקו לעשות כן עד שקם פינחס ועשה המעשה הזה פתאום בזריזות וחריצות גדולה, מיד ותעצר המגפה: