ביאור:מ"ג במדבר כב כ
וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם לַיְלָה וַיֹּאמֶר לוֹ אִם לִקְרֹא לְךָ בָּאוּ הָאֲנָשִׁים[עריכה]
[מובא בפירושו לפרק כ"ג פסוק ד'] ויקר אלהים אל בלעם. בעבור שלא היה האיש הזה מגיע למעלת הנבואה על כן יאמר בו כלשון הזה, כי עתה בא אליו דבור השם דרך מקרה לכבוד ישראל, ולכך אמר בו (לעיל כב כ) ויבא אלהים אל בלעם, כי הלשון הזה לא יאמר בנביאים, רק במי שלא בא במדרגה ההיא, וכן ויבא אלהים אל אבימלך (בראשית כ ג), ויבא אלהים אל לבן (שם לא כד). ואפשר שפירושו ביאת הרצון בדבור מן העליון אל השכלים אשר יחלימו, כי גם בלעם ביום נופל ותרדמה נפלה עליו וגלוי עינים:
אם לקרא לך. אם הקריאה שלך וסבור אתה ליטול עליה שכר קום לך אתם:
[עיין בפירושו לפסוק זה תחת הכותרת "איך ה' אומר כאן לבלעם" וכו']
אם לקרוא לך. פי' אם אתה סבור להשתכר בהליכתך קום לך אתם ואל תאמר שהפסדתי שכרך ואך ידוע תדע כי את הדבר אשר אדבר אליך אותו תדבר על כרחך:
[עיין בפירושו לפסוק זה תחת הכותרת "איך ה' אומר כאן לבלעם" וכו']
אם לקרוא לך באו האנשים. אם להועץ עמך בלבד, כענין "קרואי העדה" (לעיל א, טז), וכענין "ואקראה לך להודיעני מה אעשה" (שמואל א כח, טו). קום לך אתם. להזהירם שלא יחטאו.
אם לקרא לך באו האנשים. יש שליחות בשני פנים לפעמים השליח מתנה עם זה האיש אשר הוא הולך אחריו שעל מנת כן אני מוליכך בדרך תלך, שתבטיח אותי שתעשה בקשתי ולפעמים אין השליח מתנה שום דבר אלא עושה שליחות הקריאה לבד אע"פ שלא יבטיחו למלאת אחרי דברו ושם ידובר נכבדות אם הענין ראוי להעשות או לא. וכך אמר ה' לבלעם אם האנשים הללו רוצין לעשות עמך מעמד וגמר להבטיחך כך וכך כסף וזהב כדי שגם אתה תבטיחם לקלל אז לא תלך עמהם כי אין הדבר ברשותך, אבל אם לא באו כ"א לקרא לך לבד והדבר יהיה ברשותך לעשותו או לא אז לך אתם וז"ש ואך את הדבר וגו'.
[עיין בפירושו לפסוק זה תחת הכותרת "איך ה' אומר כאן לבלעם" וכו']
ויען כי ראיתי בפר' זו שינוי רב בענין השליחים, שקראם לפעמים שרי מואב, ולפעמים שרי בלק, ולפעמים אנשים, גם יש ספק גדול במה שנאמר ויחר אף ה' כי הולך הוא, אחר שנתן לו רשות קום לך אתם. אומר אני שהיו שם ב' מיני שליחים שרי בלק, הם השרים המיוחדים למלך ואותן קרא אנשים לשון חשיבות כי עבד מלך כמלך. ושרי מואב, הם שרי המדינה אשר להם הארץ ולבלק אך לו המלוכה ולא הארץ כי רק לפי שעה מנוהו מלך, וע"כ משני צדדים לא היו שרי בלק מהדרים כל כך אחר קללותיו של בלעם כמו שרי מואב, הצד האחד לפי ששרי מואב להם כל הארץ משא"כ בבלק ושריו שלא נמנה כי אם לפי שעה ע"כ ודאי יותר הקפידו שרי מואב על תיקונם ע"י קללה זו משרי בלק, ועוד מאחרי ששרי בלק היו אנשים חשובים לא יבקשו כל כך מן בלעם שיקלל כשהוא נגד רצון האל ית'. ובהצעה זו יותרו כל הספיקות, כי בכל השליחות הלכו שרי בלק ושרי מואב וקרא לכולם זקני מואב ויבאו אל בלעם וידברו אליו דברי בלק, וכאשר השיב להם לינו פה הלילה ודחה אותם כתיב וישבו שרי מואב עם בלעם כי המה הבעלי דבר ישבו לצפות על תשובתו אבל שרי בלק לא הקפידו כל כך ולא ישבו עמו. ויבא אלהים אל בלעם ויאמר מי האנשים האלה עמך, כבר אמרנו שבכ"מ שמזכיר האנשים מדבר בשרי בלק וראיה ממ"ש אחר המעשה של האתון קום לך עם האנשים וכתיב וילך בלעם עם שרי בלק, וכמו כן אמר לו הקב"ה מי האנשים האלה עמך ומי משמש לשון וכי ור"ל וכי האנשים החשובים עמך ולמה לא ישבו עמך כ"א הפחותים, והשיב בלק בן צפור מלך מואב שלח אלי לפיכך שרים אלו שהם ממואב אשר בהם נוגע הענין יושבים עמי ומצפים, אבל שרי בלק אין להם כל כך נפקותא בדבר. ויקם בלעם בבוקר ויאמר אל שרי בלק מאן ה' ולא אמר כן אל שרי מואב כדי שלא לצערם פנים בפנים, או אמר אפילו אל שרי בלק החשובים מאן ה' לתתי להלוך עמכם אלא עם שרים חשובים מכם ומכ"ש עם שרי מואב, ויקומו שרי מואב ויבאו אל בלק וגו' כי המה הבעלי דבר אבל שרי בלק לא הקפידו להשיב. ויאמר לו אם לקרא לך באו האנשים החשובים שרי בלק קום לך אתם דווקא כי אין לחוש שיפתוך בדרך לעשות נגד רצון האל, והתיר לו לילך דווקא עם האנשים החשובים שרי בלק ולא עם שרי מואב הפחותים כי יש לחוש שמא בכל הדרך יפתוך חטאים ויעבירוך על רצון קונך. וכתיב ויקם בלעם בבקר וגו' וילך עם שרי מואב הפך רצון האל ית' כי לא התיר לו לילך כ"א עם האנשים החשובים לפיכך ויחר אף ה' כי הולך הוא. ואחר מעשה האתון שאמר חטאתי וגו' אמר לו מלאך ה' לך עם האנשים דהיינו שרי בלק וכן עשה וז"ש וילך בלעם עם שרי בלק ובזה מיושב הכל.
קוּם לֵךְ אִתָּם[עריכה]
אמר הגאון ז"ל אם יטעון טוען ויאמר אחר שאמר השם לא תלך עמהם איך אמר קום לך אתם יש להשיב כי השם לא רצה שילך עם האנשים הראשונים עד שיבואו שרים נכבדים מהם ולפי דעתי אין צורך רק טעמו כטעם שלח לך אנשים כי השם אמר לישראל עלה רש והם לא האמינו רק אמרו נשלחה אנשים לפנינו אז שאל משה את השם ואמר לו שלח לך אנשים ואחר שאמר השם לבלעם לא תאור את העם מה צורך היה לו לומר ואדעה מה יוסף יי' דבר רק חשב בלבו מחשבה רעה והשם אמר לו לך עם האנשים רק השמר לך שלא תדבר רק מה שאומר לך והעד על פירושי ויחר אף אלהים כי הולך הוא:
אם לקרא לך באו האנשים. אם הקריאה שלך וסבור אתה ליטול עליה שכר, קום לך אתם, ועל כרחך הדבר אשר אדבר אליך אתו תעשה. ואף על פי כן וילך בלעם, אמר שמא אפתנו ויתרצה, לשון רש"י. ויחר אף אלהים כי הולך הוא (פסוק כב), ראה שאין הדבר טוב בעיני המקום ונתאוה לילך, גם זה לשון הרב: ור"א כתב אמר הגאון אם יטעון טוען ויאמר אחר שאמר לו לא תלך עמהם (פסוק יב) איך אמר לו קום לך אתם, יש להשיב כי השם לא רצה שילך עם הראשונים עד שיבאו שרים נכבדים מהם: ולפי דעתי אין צורך, כי טעמו כמו שלח לך אנשים (לעיל יג ב), כי השם אמר לישראל עלה רש (דברים א כא) והם לא האמינו רק אמרו (שם פסוק כב) נשלחה אנשים, אז שאל משה את השם. וכן זה, כי מה צורך היה לו לומר (פסוק יט) ואדעה מה יוסף ה' דבר עמי, רק חשב בלבו מחשבה רעה, והשם אמר לו לך אתם רק השמר שלא תדבר רק מה שאומר לך, והעד על פירושי ויחר אף אלהים כי הולך הוא, אלו דבריו: וכל זה איננו שוה לי. כי מה שאמר הגאון, איננו כן, כי השם אמר לו (פסוק יב) לא תלך עמהם לא תאור את העם כי ברוך הוא, בעבור שלא יקלל את העם ימנענו ואיך יהיה מותר לו ללכת עם שרים אחרים, ולא מנעו מלכת בעבור חסרון מעלת השרים: ומה שאמר ר"א, איננו נכון שינחם האלהים וישיב דברו אחור בעבור עקשות השואל, וענין שלח לך אנשים לא כן היה, וכבר פירשתי טעמו (לעיל יג ב), ולא יעניש האלהים בדבר אשר יתן רשות בו, וחלילה. ובמדרש (במדב"ר כ יב) אמרו מכאן אתה למד שבדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו: והנכון בעיני בענין הזה, כי מתחלה מנעו השם שלא יקלל את העם כי ברוך הוא, ולמה ילך עמהם אחרי שלא יקללם והם לא יחפצו בו לדבר אחר, על כן אמר לא תלך עמהם שלא תאור את העם כי ברוך הוא, ובידוע כי בלעם הודיעם את דברי האלהים. ובלק שלח אליו פעם שנית כי לא האמין, והוסיף לו כבוד בשרים רבים ונכבדים מן הראשונים ונדר להרבות שכרו וכבודו. ובלעם ענה אותם, שאין הדבר תלוי בממון ולא ברצונו, רק הכל ביד השם וישאל ממנו עוד מה יצוה אותו, ועשה זה כהוגן, כי מה ידע הוא בדעת עליון ועצת ה' לעולם טובה והוא יורה חטאים בדרך, ויודיענו מה יענה מלאכי גוי או יגיד לו מה יקרה להם בעתיד: והנה השם אמר לו, כבר הודעתיך כי העם ברוך הוא ולא תוכל לקללם, ועתה חזרו לפניך, ואם לקרוא לך בלבד באו כלומר שיתרצו בלכתך עמהם על מנת שלא תקלל את העם כאשר הודעתיך מתחלה קום לך אתם, ואך את הדבר אשר אדבר אליך אותו תעשה, שאפילו אם אצוה אותך לברך שתברכם [ו] לא תירא מבלק, וזה טעם "אם לקרא". וכן היה החפץ לשם הנכבד מתחלה שילך עמהם, אחרי הודיעו אותם שלא יקללם ושיתנהג בענינם כאשר יצוה, כי הרצון לפניו יתברך שיברך את ישראל מפי נביא לגוים: והנה היה על בלעם להגיד כן לשרי בלק ולאמר, הנה הרשה השם אותי להיות קרוא לכם בלבד, אבל על מנת שלא לקלל את העם ועל מנת שאם יצוה אותי לברך שאברכם, ואם לא יתרצו בכך יהיו מניחים אותו, כי גם בפעם הזאת השנית אמר בלק (פסוק יז) ולכה נא קבה לי את העם הזה, לא יחפוץ בו להודיעו עתידות ולא לדבר אחר זולתי לקוב את העם. והנה בלעם מרוב חפצו ללכת לא הודיעם זה ולא אמר להם כלום: ויקם בבקר ויחבוש את אתונו וילך עמהם כרוצה להשלים חפצם, על כן חרה אף ה' כי הולך הוא שאלו הודיעם לא היה הולך. ועוד שהיה בזה חלול ה', כי בלכתו עמהם סתם והוא ברשות השם חשבו שנתן לו רשות לקלל להם את העם, והנה חזר בו ממה שאמר תחלה "לא תאור את העם כי ברוך הוא" כפי מה שהגיד להם, וכאשר יראו עוד שלא יקללם, יאמרו כי אחרי כן נמלך עוד או יהתל בהם כהתל באנוש, חלילה לה' מעשות כדבר הזה כי נצח ישראל לא ינחם:
אם לקרוא לך באו האנשים וגו'. צריך לדעת למה אמר דבריו בלשון ספק הממנו יפלא כל דבר. עוד למה הסכים ה' על יד הרשע ללכת לקלל שונאיהם של ישראל. עוד צריך לדעת למה חזר בו ה' מדעת ראשונה שעכב על ידו מתחלה מה סבר ולבסוף מה סבר. ונראה כי במה שלפנינו היו לפני ה' ב' דרכים ובכל אחד מהם יש בו מיחוש בלתי הגון, הא' אם יסכים ה' על הליכתו יחשבו העמים ההם שרשותו ביד עצמו ולא ידעו ששלשלת הכלב ביד בעליו ואינו יכול עשות ככל אשר יחפוץ, וה' רצה שיוודע לעיני העמים שאין בלעם ברשות עצמו להרע למי שאין ה' חפץ ברעתו, ואם לא יניחהו ללכת יכנס במיחוש אחר כי יאמר בלעם שהוא ירא ממנו ח"ו לשולחו ולזה מונעו מלכת, אשר על כן נתחכם ה' וסלק ב' המיחושים בדרך נכון, בתחלה אמר אליו לא תלך וגו' שבזה הראה לעמים כי אין הכלב רע ברשות עצמו, גם נתחכם ה' בזה לשלם לו שכרו שהקדים לומר לשלוחי בלק כי אינו ברשות עצמו, ומה שכר נתן לו שידע ה' את אשר תקראנה אותו בהליכה זו שמלבד שלא תהיה לו תועלת דכתיב (כד יא) אמרתי כבד אכבדך והנה מנעך ה' מכבוד מלבד זה עוד לו שתסובבהו הליכה זו לנפול בחרב דכתיב (לא ח) ואת בלעם וגו' הרגו בחרב כשהלך לקבל שכרו על עצתו שנתן להם בהליכתו, לזה מנעו ה' מרדת שחת בשכר דבריו ואמר לו לא תלך עמהם כי אין הקב"ה מקפח שכר כל בריה, וזה נוסף על גדר הכבוד שעשה לו בהדרגת השרים כמו שכתבנו למעלה: ובשליחות שניה ששלח בלק באנו לתיקון מיחוש הב' שיאמרו שאין ה' יכול ח"ו למונעו מהרע לישראל בהליכתו ותכנס טעות זה בלב בלעם ויחשוב מחשבות כי לא ישלוט ה' בו שם למונעו מעשות חפצו כי כבר נבחן כי הוא עביט של מי רגלים, לזה אמר אליו קום לך אתם ובכל המקום ידי מושלות עליך, ולא אמר לו בהחלט קום לך אלא בדרך זה אם לקרא לך וגו' פירוש אם קריאת האנשים יש לך בה הנאה כאן רמזו שאין לו הנאה בהליכה זו, ותלה לו הדבר אם הליכה זו לטובתו כדי שישתדל בקסמיו לדעת תכליתו ומזה ידע את אשר יקראהו ויחדל, ואין כוונת מאמר אם לקרא ספק לפניו אלא תנאי הדבר אם יש לו בו הנאה וכו', ובזה הוסר המיחוש שיאמר בלעם שה' ירא ח"ו ממנו לשולחו שהרי שלחו, גם רמזו אולי ישב ולא ימשך מה שנמשך מהרעה לישראל, גם בזה שלם לו תשלום שכרו כמו שכתבנו ומנעו מנפול בחרב אם נפשו לא תאוה רעה, והוא נפשו נפש רשע ולא שת לבו למה שהעירו ה', ואולי שלזה חרה אפו כשראהו ה' הולך ולא הרגיש במה שהעירו זה יגיד שיצטדק אצלו בודאי שיש לו הנאה וזה אינו יכול להיות אלא אם יחשוב שיעלה בידו הדבר אשר שלחו לו בשבילו, לזה חרה אפו של אלהי ישראל בו, ובזה נתיישבו כל הדקדוקים, ובסמוך יתיישב עוד טעם ויחר אף וגו':
אם לקרוא לך באו האנשים קום לך אתם. והלא כבר נאמר לא תלך עמהם, אבל הוא כענין (במדבר יג) שלח לך אנשים, א"ל הקב"ה שלח לך לדעתך, אני איני מצוה לך, לפי שכבר אמרתי להם במצרים (שמות ג) אעלה אתכם מעני מצרים אל ארץ טובה ורחבה, ואמרתי להם אחרי כן (דברים א) עלה רש, והם לא האמינו אבל אמרו (שם) נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ, ורצה הקב"ה לילך אחר דעתם ואמר למשה שלח לך אנשים. אף כאן אמר הקב"ה לבלעם לא תלך עמהם, ואח"כ אמר לו קום לך אתם, רצה לילך אחר דעתו. מכאן אתה לומד שבדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו: ויש מפרשים כי מה שאמר לא תלך עמהם באורו על מנת לקלל, ואחר כך אמר אם לקרוא לך באו האנשים לקריאה בלבד, שתלך עמהם, קום לך אתם על מנת שלא לקלל:
אם לקרא לך באו האנשים. יש שליחות בשני פנים לפעמים השליח מתנה עם זה האיש אשר הוא הולך אחריו שעל מנת כן אני מוליכך בדרך תלך, שתבטיח אותי שתעשה בקשתי ולפעמים אין השליח מתנה שום דבר אלא עושה שליחות הקריאה לבד אע"פ שלא יבטיחו למלאת אחרי דברו ושם ידובר נכבדות אם הענין ראוי להעשות או לא. וכך אמר ה' לבלעם אם האנשים הללו רוצין לעשות עמך מעמד וגמר להבטיחך כך וכך כסף וזהב כדי שגם אתה תבטיחם לקלל אז לא תלך עמהם כי אין הדבר ברשותך, אבל אם לא באו כ"א לקרא לך לבד והדבר יהיה ברשותך לעשותו או לא אז לך אתם וז"ש ואך את הדבר וגו'.
[מובא בפירושו לפסוק כ"ב] ויחר אף אלהים כי הולך הוא. ואע"פ שנתן לו רשות מ"מ מחשבת בלעם הרשע נכרת מתוך מעשיו שאם לא היה דעתו לקלל לא היה לו לילך אלא ודאי כך היתה סברא שלו מאחר שאמר לו הקב"ה מתחלה לא תלך ואח"כ אמר לו לך א"כ חזר בו ובדעתו לקללם לפיכך חרה אפו של הקב"ה שהרי היה לו לעלות בדעתו שאין הקב"ה חוזר מדבריו וכשאמר לו קום לך אתם לא התירו לקללם אלא לפי שראה שהוא חומד ממון אמר לו לך אתם והוא הלך על דעת לקלל לכך שלח לו מלאך לשטן לו להודיע שהוא יודע מחשבותיו:
[מובא בפירושו לפסוק ל"ב] כי ירט הדרך לנגדי. כי ההולך ירט דרכו ועות אותה לנגד עיני, כי אנכי היודע ועד. או "לנגדי", שירט הדרך לעשות כנגד רצוני כדברי אונקלוס, כמו כי הכעיסו לנגד הבונים (נחמיה ג לז). "ירט" לשון עוות, וכן ועל ידי רשעים ירטני (איוב טז יא), יעות אותי. והענין כאשר פירשתי (בפסוק כ), כי ההליכה היה בה רשות מאת ה' הנכבד, אבל בלעם עות אותה בלכתו עמהם על דעתם שיקלל את העם:
אם לקרוא לך באו האנשים. אם להועץ עמך בלבד, כענין "קרואי העדה" (לעיל א, טז), וכענין "ואקראה לך להודיעני מה אעשה" (שמואל א כח, טו). קום לך אתם. להזהירם שלא יחטאו.
וְאַךְ אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ אֹתוֹ תַעֲשֶׂה:[עריכה]
ואך. על כרחך את הדבר אשר אדבר אליך אותו תעשה ואעפ"כ וילך בלעם אמר שמא אפתנו ויתרצה:
ואך את הדבר. יכול אם ירצה לקלל האומות יקלל ישראל עמהם או אם ירצה לברך ישראל יברך האומות עמהם ת"ל אך חלק:
אם לקרוא לך. פי' אם אתה סבור להשתכר בהליכתך קום לך אתם ואל תאמר שהפסדתי שכרך ואך ידוע תדע כי את הדבר אשר אדבר אליך אותו תדבר על כרחך:
ואך את הדבר אשר אדבר אליך. אפילו לומר לך לברך שתברך אותם:
[מובא בפירושו לפסוק ל"ה] ואפס את הדבר וגו' אותו תדבר וגו'. כאן התנה עליו תנאי אחר מה שלא אמר לו ברשיון ראשון, והוא שברשיון ראשון אסר עליו המעשה דכתיב (לעיל כ') אך את הדבר וגו' אותו תעשה ומזה חשב הרשע מחשבות להרע כי כחו היה במעשה ובדבור, במעשה בכשפיו וקסמיו, גם בעינו הרעה וכמאמרם ז"ל (זוח"ג רב:) בפסוק וישא עיניו וירא את ישראל וגו' שרצה להביט בהם בעין הרע עד שבא הקב"ה וכיסה אותם בצלו דכתיב (כד ב) ותהי עליו רוח ה', ודרשו ז"ל (זוח"א ריא.) עליו על ישראל שלא תשלוט בהם עינו הרעה, ובדיבור לקללם, וכוונת עליון במאמר אותו תעשה נתכוון לאסור עליו גם הדיבור אשר יצא ממנו מעשה, ולא כן הבין הוא לצד תכונתו הרעה, לזה בא מאמר ה' פעם ב' וסתר לועו ואמר לו בפירוש הדיבור דכתיב אותו תדבר,
ובכאן יש לשאול אם היה כח בדבר בלעם להזיק ולהועיל אם לא. אם תאמר היה, היאך אפשר שיהיה כח בבשר ודם לשנות גזרת הבורא, ואם הבורא גזר על ישראל שנאמר כי ברוך הוא היאך יש כח בקללתו לשנות מה שגזר כבר, ואם תאמר לא היה ממש בקללה א"כ למה מנעו הקב"ה ואמר לו לא תאור את העם, יקלל בלעם כל היום ובלבד שיברך הקב"ה, כענין שכתוב (תהלים קט) יקללו המה ואתה תברך. והתשובה בזה כי בלעם לא היה כח בדברו כלל שתחול ברכתו או קללתו, וראיה שאין בקללה כח בדבורו מה שמצינו מבואר שאין בברכה כח בדבורו, כי אילו היה כח בדבורו בענין הברכה כשהוברר לו הדבר שאין רצונו של הקב"ה לקלל את ישראל כמו שהיה בלק מצוה עליו למה לא ברך לבלק ועמו, והנה תשלם בזה כוונתו של בלק שלא ישלוט בו ישראל, או למה ידחוק עצמו בשכירות כסף וזהב של בלק, יברך את עצמו שיהיה מלך גדול על כל המלכים כלן ולא יצטרך לכספו ולזהבו, וכבר מצינו מפורש שברך את עצמו באמרו (במדבר כג) תמות נפשי מות ישרים, ולא נתקיימה ברכתו אלא שהיתה אחריתו רעה ותקותו מפח נפש שהרי מת מיתה משונה דכתיב (יהושע יג) ואת בלעם בן בעור הקוסם הרגו בחרב, נמצאת למד שלא היה כח בדבורו לקללם זהו מצד דבורו, אבל מצד חכמתו שהיה יודע לכוין השעה שהקב"ה כועס בה היה בודאי כח בדבורו לקלל. ומכל מקום עדיין הקושיא במקומה עומדת, כי מאחר שהקב"ה לא כעס באותן הימים נמצא שכל דבריו וחכמתו בטל וכשל כחו מצד דבורו וחכמתו, שהרי אין כח בקללתו אלא בשעת הכעס וכיון שאין שעת הכעס רפו ידי חכמתו, וא"כ למה לא הניחו לקלל ואמר לא תאור את העם. התשובה בזה כי גלוי וידוע לפניו יתברך דבר המגפה העתיד להיות, וכדי שלא יאמרו בשביל קללתו של בלעם באה המגפה על כן מנעו מלקלל. אבל ודאי לא היה לבלעם שום כח מצד דבורו לא בברכה ולא בקללה רק מצד חכמתו בכוון השעה שהקב"ה כועס בה: