ביאור:מ"ג במדבר ב לב
אֵלֶּה פְּקוּדֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְבֵית אֲבֹתָם כָּל פְּקוּדֵי הַמַּחֲנֹת לְצִבְאֹתָם
[עריכה][מובא בפירושו לפרק א' פסוק ב'] במספר שמות. לא אמר במספר שמותם כמו שאמר (במדבר ג) ושא את מספר שמותם, יתכן לפרש כי פקודי ישראל בקבלת התורה בסיני היו כנגד פקודי מחנות המלאכים שנגלו שם במעמד הקדוש, והיה המספר במחנות ישראל בארבע דגלים כמספר המלאכים שבארבע מחנות שכינה, ועל כן אמר במספר שמות, כלומר במספר שמות המלאכים, כי היו ישראל באותו מעמד הקדוש מלאכים גופניים כמספר המלאכים המשרתים במרום, וזהו שאמר תפקדו אותם לצבאותם, כלומר כנגד צבאות השמות שהזכיר, כי ישראל צבאות מטה כנגד צבאות של מעלה, ואומר הכתוב (שמות ז) והוצאתי את צבאותי את עמי בני ישראל: ויש להתבונן בכתוב שאמר (שם יב) יצאו כל צבאות ה' מארץ מצרים, והיה ראוי לומר יצאו כל צבאות ישראל, אבל אמר כל צבאות ה' לכלול בגלות עליונים ותחתונים. ויותר מזה אמרו, גלו למצרים שכינה עמהם, ואין ספק כי אחר שהשכינה עמהם בגלות הלא צבאות ארבע מחנות שכינה עמהם, ומזה אמר בגאולתם שיצאו עמהם. ומה שיחזק לך זה לפי דעתי מה שאמר הכתוב ויהיו כל פקודי בני ישראל לבית אבותם, הכוונה על צבאות מטה, וחזר פעם אחרת ויהיו כל הפקודים הכונה על צבאות מעלה כי היו שוים במספר, וזהו שלא הזכיר כאן ישראל: והסתכל עוד אחר סדור המסעות ותמצא הלשון הזה עצמו כפול, הוא שאמר (במדבר ב) אלה פקודי בני ישראל לבית אבותם, הם צבאות מטה, כל פקודי המחנה לצבאותם, הם צבאות מעלה שארבע מחנות שכינה:
[מובא בפירושו לפסוק ד'] וטעם וצבאו ופקודיהם וכל הפקודים למחנה יהודה. וכן כלם, הם דברי ה' אל משה, נמשך אל וידבר ה' אל משה ואל אהרן (פסוק א), כי לא מנאו עתה פעם אחרת, וכן טעם "אלה פקודי בני ישראל" (פסוק לב), בעבור שאמר (שם) כל פקודי המחנות לצבאותם.
שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים:
[עריכה]אלה פקודי בני ישראל. וכן נסעו. כאשר היו ביום שהתפקדו והנה בעשרים יום לא מת אחד מהם וזה דבר פלא:
אלה פקודי בני ישראל וגו', שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים. כבר הזכיר המספר הזה למעלה, ומה שהחזירו פעם שנית להורות על הפלא העצום שהיה בהם כי לא מת אחד מהם מן הגוי הגדול הזה מיום שנפקדו ועד יום הנסיעה והיו עשרים יום, שהרי בעשרים לחדש נסעו:
[מובא בפירושו לפסוק ד'] והזכיר כל זה, להודיע שמימי המנין ועד שנתקנו המחנות וחנו כן לדגליהם וכן נסעו לא נפקד מהם איש, וזה מעשה נס שיהיו עשרים יום שלא ימות אחד מכל העם הגדול הזה: