ביאור:לעולם ולתרבות מציאותיים

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

מי המבול שככו. אלוהים מגיע להכרה שהניסיון ליצור אדם חדש וטוב (בדרך של השמדת האנושות פרט לשריד נבחר), הוא ניסיון לא מוצלח. הלקח: "ויאמר ה' אל ליבו: לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם, כי יצר לב האדם רע מנעוריו, ולא אוסיף עוד להכות את כל חי כאשר עשיתי. עוד כל ימי הארץ זֶרע וקציר וקור וחום וקיץ וחורף ויום ולילה לא ישבֹּתו" (ט:21-22). הכרה זו מעוגנת בברית בה מתחייב אלוהים לא לחזור על מבול ההשמד (ט:8-22).

לאחר הכרה זו, עובר המספר המקראי לתיאור בריאה מחודשת של האנושות, תיאור שיש בו חזרה חלקית על תיאור הבריאה בפרק א, אבל גם שינוי משמעותי. נבדוק את התכנים שלב אחר שלב.

רבייה. "ויברך אלוהים את נוח ואת בניו, ויאמר להם: פרו ורבו ומלאו את הארץ" (ט:1). זו הנחיה, הוראה או צו, שמופיעים שוב בהמשך: "ואתם פרו ורבו, שרצו בארץ ורבו בה" (ט:7). קל לזהות כאן חזרה-בקירוב על הנאמר בבראשית א: "ויברך אותם אלוהים, ויאמר להם אלוהים: פרו ורבו ומלאו את הארץ".

שליטה. ב"בריאה הראשונה" נקבע שהאדם הוא שליט העולם: "וכיבשוה, ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרומשת על הארץ" (א:28ב). גם בבריאה שבפרק ט ניתנת לאדם השליטה על כל הארץ: "ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ ועל כל עוף השמים, בכל אשר תרמוש האדמה, ובכל דגי הים בידכם ניתָנו (ט:2).

מזון. בתחום המזון אנו מגלים שינוי משמעותי. בפרק א מתואר האדם כמלקט צמחוני: "ויאמר אלוהים: הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע אשר על פני כל הארץ, ואת כל העץ אשר בו פרי עץ זורע זרע לכם יהיה לאכלה" (א:29). בפרק ט האדם הוא גם צייד, אוכל בשר: "כל רמש אשר הוא חי, לכם יהיה לאכלה כירק עשב נתתי לכם הכל" (ט:3). פרשנים שונים מתייחסים להבדל זה, רובם ללא הסבר מיוחד, פרט לציון ש"כל רמש אשר הוא חי" ראוי שיובן ככולל את כל בעלי החיים המותרים (כך רש"י, רמב"ן, רד"ק ו תורה תמימה . אבן-עזרא מציע לראות בהיתר גמול על כך שנח העלה עולות לאלוהים כאות תודה; בכור-שור מוסיף שההיתר הוא כגמול לאדם על שהציל את בעלי החיים בתיבה).

לפני שנציע הסבר להבדל זה, ראוי שנדון בקצרה בהמשך הכתוב בפרק: הכתוב אינו מסתפק בהיתר אכילת בשר בעלי-חיים, אלא מדגיש מיד: "אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו" (ט:4). פרשנים אחדים (בניסוחים שונים אך באותה תפיסה: כתר יונתן, רש"י, אבן-עזרא, רמב"ן, בכור-שור) מבינים איסור זה כביטוי לאמונה שבדם בעל החיים מצויה הנפש או הנשמה; אחרים מוצאים כאן מסר חינוכי-ערכי: לאכול במתינות ולא בתאווה (רלב"ג), או להימנע מגישה אכזרית המתבטאת באכילת הבשר מייד לאחר הריגת בעל החיים (רד"ק).

ההבדל בין מזונו של האדם בפרק א למתואר בפרק ט הוא עקרוני. לטעמי יש כאן ביטוי לשתי תפיסות של האדם בתוך העולם. הבריאה בפרק א אפופה בטקסיות רבה מחד גיסא, ומאידך גיסא בתום שאפשר לכנותו אפילו נאיביות. האדם, האיש והאישה נוצרו יחד , בשוויון מלא, בתהליך של בריאה על-ידי אלוהים; והאדם אמנם שליט על העולם אבל הוא ניזון רק מן הצומח. בבחינת הכל טוב, העולם והאדם האידיאלי.

בפרק ט, שבא בעקבות תיאור הבריאה בפרק ב, האווירה שונה. בפרק ב אין בריאה, אלא עשייה. בפרק ב, כבפרק ט, המסופר משקף תפיסה מימטית של המציאות האנושית הנוהגת. לא הכל טוב, "יצר לב האדם רע מנעוריו". ייתכן כי אותו יצר מביא את האדם הן לשליטה (כוחנית) והן לאכילה מן החי.

לו היה המקרא מסתפק בתיאור שתי התפיסות, אפשר שהיינו אומרים כי הדבר משקף את התפתחותה של התרבות האנושית מלקטנות צמחונית לציד בשר. אך הסופר המקראי אינו בא לתאר התפתחות של מציאות בלבד. הוא מבקש להעביר מסר: בְּתרבות האדם – הרע, הפוגע והמכאיב הם נתוני מציאות. אך האלוהים מבהיר שגם במציאות כזו יש לשמור על כללי-חיים, ובראש וראשונה קדושת החיים.

אלוהים סיים את תפקידו כבורא: "ה' לַמבול יָשָׁב, וַיֵּשֶׁב ה' מלך לעולם" (תהלים כט:10). שוב לא ינסה אלוהים לתקן תיקון טוטאלי של העולם והאדם. מעתה הכל בידי האדם, בבחירתו באמונה, בהשקפה ובמעשה; מכאן כל האחריות עליו, כלומר עלינו – על כל אחד ואחת מאיתנו.

מקורות

על-פי מאמר של מוטי לקסמן (motinue @ gmail.com) שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2007-08-25.

דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.

קיצור דרך: tnk1/messages/prqim_t0109_0