ביאור:כשרות ספרי התורה של ימינו מוטלת בספק

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.

בס"ד ר"ח טבת התשס"ה

כשרות ספרי התורה של ימינו

הקדמה:[עריכה]

הרמב"ם (אהבה, הלכות ס"ת פ"י, הל' א') מונה חסרון או ייתור אות בין "עשרים דברים הן שבכל אחד מהם פוסל ס"ת. ואם נעשה בו אחד מהן הרי הוא כחומש מן החומשין שמלמדין בהן התינוקות ואין בו קדושת ס"ת ואין קורין בו ברבים ואלו הן:... (יב) שחיסר אפילו אות אחת (יג) שהוסיף אפילו אות אחת (טו) "שנפסדה צורת אות אחת עד שלא תקרא כל עיקר או שתדמה לאות אחרת". וכפל הרמב"ם ופסק: (הלכות ס"ת פ"ז, הל' ט'): שרק ס"ת "שלא חיסר ולא הותיר ולא הפסיד צורת אות אחת...הרי זה ספר כשר". ושילש הרמב"ם ופסק (הלכות ס"ת פ"ז, הל' י"א): "אם כתב המלא חסר או החסר מלא.. הרי זה פסול ואין בו קדושת ס"ת כלל אלא כחומש מן החומשין שמלמדין בהן התינוקות".

מאידך פסק הרמב"ם בתשובתו בשו"ת "פאר הדור" (סימן ט') שניתן לסמוך על ברכה שברכו על ס"ת ראשון שהתגלה כפסול ואין צורך לחזור ולברך על הספר השני שהוצא במקומו. "שאין ברכות התורה בציבור כשאר ברכות המצות, אלא הברכה היא על הקריאה" וכו. ובלשון "הכסף משנה" (הרמב"ם,הלכות ס"ת פ"י, הל' א'): "נמצאת תשובה לרבינו שכתב בה שמברכין על ספר תורה פסול ושכך נהגו בפני גאוני עולם".

הנה כי כן תחזינה עיננו כי סתר הרמב"ם את פסיקתו בענין ס"ת הפסול. כלומר, מחד גיסא פסק בהלכותיו: אין קורין בו ברבים, ומאידך גיסא ב"פאר הדור" פסק: מברכין על ספר תורה פסול. הא כיצד?

יישוב הסתירה בפסיקת הרמב"ם:[עריכה]

בטרם יבחנו הגישות ההלכתיות ליישוב הסתירה הנ"ל בפסיקת הרמב"ם יש לענ"ד צורך בסקירה קצרה של ההבדלים במסורת כתיבת הס"ת לאורך הדורות לפי סדר הנושאים המפורטים מטה:

  1. חוסר ההתאמה בין מסורות כתיבת ס"ת בימינו לבין מסורת כתיבת ס"ת בתקופת התנאים.
  2. חוסר בקיאות במסורת כתיבת ס"ת של תקופת התנאים, החל ממסורת כתיבת ס"ת של תקופת האמוראים.
  3. מחלוקת התנאים בנוגע לסוג הכתב שבו ניתנה התורה לישראל, ויסודם המחודש של אותיות מנצפ"ך ע"י נביאי הדורות.
  4. אי התאמות בין מסורות כתיבת ס"ת בימינו לבין מסורת כתיבת הס"ת של הרש"י.
  5. סמיכת הרמב"ם על מסורת סה"ת של בן אשר וקביעתו לנוסח המוגה ביותר.
  6. שינויים במסורת כתיבת ס"ת בין נוסח ס"ת של האשכנזים לבין נוסח ס"ת של יוצאי תימן.
  7. הגרסאות השונות לסיכומם הכולל של האותיות הכתובות בס"ת.
  8. הבדלים צורניים בין מסורות כתיבת ס"ת של ימינו בדברים אחדים. כגון: צורת הכתב האשורי, העימוד, פיזור הכתב בשורה, סוג הקלף וצורת "עץ החיים".
  9. נימוקים מהראשונים ומהאחרונים בפסיקותיהם בענין חיוב מ"ע של כתיבת ס"ת בימינו, כפועל יוצא מחוסר בקיאותינו באותיות החסרות והיתרות בס"ת.
  10. הגישות ההלכתיות ביישוב הסתירה בפסיקת הרמב"ם, ומשמעותם המעשית הן לענין פסילת ס"ת לקריאה בציבור, והן לענין החיוב במצות עשה המוטלת על כל אדם מישראל לכתוב ס"ת לעצמו.


פירוט קצר של הנושאים הנ"ל ומשמעותם:[עריכה]

1. במסורת כתב הס"ת שהיה בזמן התנאים (כנובע ממחלוקת ב"ש וב"ה זבחים לז:) בשעיר נשיא נכתבה מילת קרנת מזבח העלה (ויקרא ד', כ"ה) בכתיב חסר. בחטאת יחיד, בשעירה נכתבה מילת קרנת מזבח העלה (ויקרא ד', ל') בכתיב חסר. ואילו בחטאת יחיד, ובכבשה נכתבה מילת קרנות מזבח העלה (ויקרא ד', ל"ד) בכתיב מלא. מכך הסיקו חז"ל להלכה כדברי בית הלל שמתנה אחת מעכבת, (קרנות-2 קרנת-1 קרנת-1 למדים ארבע נתינות כאשר מתוכם "שלוש למצוה ואחת לעכב" –עיין רש"י שם ד"ה "קרנת קרנת קרנות"). לעומת זאת במסורת כתב הס"ת של היום כל תיבות קרנת הנזכרות לעיל נכתבות בכתיב חסר. דהיינו, קרנת. כלומר, מסורת כתיבת ס"ת בימינו אינה תואמת למסורת כתיבת ס"ת שבתקופת התנאים, לפחות באות אחת.

מכאן נראה לכאורה שלפי פסיקת הרמב"ם בהקדמה דלעיל, כל סה"ת של ימינו הינם בחזקת פסולים, הואיל וחסרה בהם אות אחת כנ"ל.


2. במסכת קידושין (דף ל:) נכתב: "אמר רבה בר בר חנה (אמוראי מדור ראשון ג'תת"ר לערך) לא זזו משם עד שהביאו ס"ת ומנאום. א"ל אינהו בקיאי בחסירות ויתרות, אנן לא בקאינן". כלומר, משמע שאף רבותינו בתקופת האמוראים לא היו בקיאים באותיות החסרות ויתרות שבס"ת. חיזוק לכך נמצא בשו"ת חת"ם סופר (או"ח תשובה נב) כשכתב על השאלה: האם חלה חובה על סופר סת"ם לברך קודם כתיבת ס"ת? העיר החת"ם סופר בסוף תשובתו: "אילו חז"ל היו בקיאים בחסרות ויתרות היו מתקנים ברכה לס"ת אבל יען שהם עצמם לא היו בקיאים....ממילא אי אפשר לברך בשום אופן". יתרה מזאת מנוסח התלמוד המובא לעיל ניתן להבין שכבר בתקופת האמוראים קיים היה החשש לחוסר התאמות בין מסורות כתיבת ס"ת בתקופת התנאים לבין מסורת כתיבת ס"ת בתקופת האמוראים. ועוד נראה לכאורה, שלמרות שלא היה בנמצא ס"ת מוגה כראוי בתקופת האמוראים, בכל זאת גם כתבו ס"ת וגם קראו בס"ת לכתחילה. ולא מצאנו בתלמוד שאמוראים הגיהו את ספריהם מספר שהוא כולל עשרים וארבעה ספרים שהיה בירושלים מכמה שנים להגיה ממנו הספרים או מספר עזרא הסופר (עיין הרמב"ם,הלכות ס"ת פ"ח, הל' י"א).

ועוד, במסכת קידושין (דף ל:) נכתב: "וא"ו דגחון (ויקרא י"א, מ"ב) חציין של אותיות של ס"ת". ומובא בספר משנת אברהם (זיטאמיר, תרכ"ח) בפתיחה (עמ' י"א) שחישב ומצא שאין האות וא"ו דגחון אמצע אותיות ס"ת של ימינו. ויישב הסתירה בטעם שאין אנו בקיאים בחסרות ויתרות עי"ש.

מכאן נראה לכאורה שלמרות שבס"ת חסרות או יתרות אותיות, סה"ת אינו פסול. דהיינו, שלא כפסיקת הרמב"ם בהקדמה דלעיל.


3. קיימות שלוש דעות עיקריות הנוגעות לסוג הכתב שבו ניתנה התורה לישראל:

דעת ר' יוסי היא: (בתוספתא סנהדרין פרק ד', ה', ובתלמוד ירושלמי מגילה פרק א' הל' ט', ובתלמוד בבלי סנהדרין דף כא:-כב.) שהתורה ניתנה בכתב העברי הקדום (ככתב השומרונים, דהיינו, כתב קשה ומלופף נראה בעיני דומה לכתב הסיני של ימינו) ועזרא שינה את הכתב לאשורית (הכתב בו כותבים בימינו ס"ת).

דעת רבי היא: שהתורה ניתנה בכתב אשורי ובו נחקקו הלוחות, ואח"כ נשתנה הכתב לעברי קדום ובא עזרא והחזיר את הכתב לאשורית. הרמב"ם (בפירושו למשנה במסכת ידים פרק ד' משנה ה') כתב: "הכתב הזה אשר נכתוב בו אנחנו התורה, הוא כתב אשורי – הכתב אשר כתב יתברך את התורה".

דעת ר' שמעון בן אלעזר בשם ר' אלעזר המודעי היא: שכתב התורה לא נשתנה מעולם, ומאז קבלת התורה ועד ימינו הכתב האשורי היה קיים בישראל.

ממצאים ארכיאולוגיים: בכתובות העתיקות ביותר שנמצאו בארץ ישראל (מתקופת בית ראשון) נמצא שהן נכתבו בכתב העברי הקדום ולא בכתב האשורי.

כלומר, אפילו בתקופת התנאים היתה קיימת מחלוקת בנוגע לסוג הכתב שבו ניתנה התורה למרע"ה.

ועוד, בתקופת התלמוד היתה מחלוקת בסוגיה מי תיקן את אותיות מנצפ"ך (הסימנים הכפולים לאותיות כ, מ, נ, פ, צ). במסכת שבת (קד.) ובמסכת מגילה (ב:) מובא בשם ר' ירמיה בשם ר' חייא בר אבא: "מנצפ"ך צופים אמרום" ומפרש הרש"י: "נביאי הדורות". מסוגיות התלמוד בענין זה מובן שאותיות אלה נשכחו מן העם והנביאים הזכירום וקבעום בסופי התיבות. הריטב"א (במסכת מגילה) סבר שנביאים אלה היו לאחר מות המלך יאשיהו שבימיו נגנזו הארון והלוחות.

על כל פנים מסוגית התלמוד הנ"ל משתמע שאמוראי התלמוד סברו כי קיימת אפשרות שעם שלם ישכח איך נכתבו מספר אותיות בסה"ת של משה רע"ה, למרות שהיו קיימים ס"ת אצל הציבור, וניתן היה לראות מתוכם את אותיות מנצפ"ך.

לפיכך נלענ"ד כי הסוגיות הנ"ל מאירות את הפליאה הנובעת מקיומם של גרסאות שונות בנוסחאות סה"ת של ימינו.


4. מעיון בפירוש הרש"י (רש"י נולד בצרפת בשנת ד'ת"ת נפטר ד'תתס"ה 1040-1105) על החומש ניתן להבין כי קיימות אי התאמות בין מסורות כתיבת ס"ת בימינו, לבין מסורת כתיבת הס"ת של הרש"י. ויתרה מזאת, הרש"י אף הוסיף פרשנות לאותיות הלא מותאמות למסורת שבימינו. דהיינו, לרש"י לא היה ספק כי מסורות כתיבת ס"ת שבידו היא המדוייקת.

להלן מספר דוגמאות לאי ההתאמות שמצאתי:

הרש"י (בראשית י"א , ל"ב) – בד"ה בחרן, כתב: "הנו"ן הפוכה לומר לך עד אברם חרון אף של מקום". כלומר, במסורת כתיבת הס"ת של הרש"י היתה האות "נו"ן" הפוכה. ואילו במסורת כתיבת הס"ת של ימינו, אין כותבים את האות נו"ן הפוכה במילת חרן.

הרש"י (בראשית כ"ה , כ"ד) – בד"ה הפילגשים, כתב: "חסר כתיב שלא היתה אלא פלגש אחת היא הגר היא קטורה". כלומר, במסורת כתיבת הס"ת של הרש"י היתה האות "יו"ד" חסרה. ואילו במסורת כתיבת הס"ת של ימינו, אין כותבים את מילת הפילגשים בכתיב חסר אלא בכתיב מלא.

הרש"י (שמות כ"ה , כ"ב) – בד"ה את כל אשר אצוה אותך אל בני ישראל, כתב: "ואת הרי וא"ו זו יתרה וטפלה וכמוהו הרבה במקרא". כלומר, במסורת כתיבת הס"ת של הרש"י היתה האות "וא"ו" יתרה. ואילו במסורת כתיבת הס"ת של ימינו, אין כלל אות וא"ו יתרה במילת את. ה"שפתי חכמים" על המקום מעיר: "אע"פ שאין כתיב ואת בוא"ו בס"ת של רש"י היה כתיב בוא"ו".

הרש"י (דברים א' , י"ג) - בד"ה ואשימם בראשיכם, כתב: "ואשמם חסר יו"ד (גם במד' רבא שם א',ט', וגם בבעה"ט שם) למד שאשמותיהם של ישראל תלויות בראשי דיינהם שהיה להם למחות ולכוון אותם לדרך הישרה". כלומר, במסורת כתיבת הס"ת של הרש"י, (וגם בסה"ת של מדר' רבא ובעה"ט), היתה האות "יו"ד" חסרה. ואילו במסורת כתיבת הס"ת של ימינו אין כותבים את מילת ואשמם בכתיב חסר אלא בכתיב מלא. דהיינו, עם תוספת האות יו"ד במילת ואשימם.

מהאמור לעיל נראה לכאורה שקיימות שתי אפשרויות: או שסה"ת של הרש"י היה פסול, או שסה"ת של ימינו הם פסולים. אם נשפוט ע"פ פסיקת הרמב"ם בהקדמה דלעיל, שחיסור או ייתור אות אחת פוסל את סה"ת.


5. הרמב"ם כתב בהילכותיו (הלכות ס"ת פ"ח, הל' י"א): "והספר שסמכנו עליו בדברים אלו הוא הספר הידוע במצרים שהוא כולל עשרים וארבעה ספרים שהיה בירושלים מכמה שנים להגיה ממנו הספרים ועליו הכל היו סומכין לפי שהגיהו בן אשר...ועליו סמכתי בספר תורה שכתבתי כהלכתו". (הרמב"ם נולד י"ד ניסן ד'תתצ"ה נפטר כ' טבת ד' תתקס"ה 1135-1205) . מנוסח הרמב"ם ניתן להבין שלא נעלמו מעיני הרמב"ם המסורות השונות בכתיבת ס"ת, לפיכך סמך הרמב"ם את ידו על מסורת סה"ת של בן אשר וקבעו לנוסח המוגה ביותר.

ואע"פ שמצאנו בדברי רבינו אברהם בן הרמב"ם בתשובה (סימן צ"א) שכתב: "שאין עימנו ספר עזרא שנוכל לדקדק ממנו הדבר". ולעומת זאת החיד"א (ברכי יוסף סימן ע"ר) מציין שהרמב"ם נסע אל מעבר לים למקום שהיה שם ס"ת של עזרא הסופר ומשם העתיק את ספר התורה שכתב.

בין כך ובין כך נראה כי נכון יהיה להניח שהרמב"ם סמך את ידיו על נוסח בן אשר על מנת ליצור אחידות בכתיבת ס"ת מכאן ואילך. אולם המסורות השונות של כתיבת ס"ת בימינו לא אימצו את שיטת הרמב"ם. לפיכך נמצא שרוב ס"ת שבימינו אינם כתובים בעימוד ע"פ מסורת הרמב"ם (הל' ס"ת...פ"ז, ט'-י'). פרט לתיקון סופרים תאג' אשר לפיו סודרו ס"ת של יוצאי תימן. כנאמר בספר עריכת השולחן (לר' שלמה עמרם קורח): "ותיקנו (בתימן) כל ספרי התורה שלהם כדמותו וכצלמו (של סה"ת של הרמב"ם) במנין השיטין והדפין וגם התיגאן משנים קדמוניות וכתבום בדדמי לס"ת, להיות להם לעיניים לכותבי ס"ת, ועד היום הסופרים מחזיקים ס"ת כנזכר".

מכאן נראה לכאורה שלדעת הרמב"ם, סה"ת שאינם כתובים לפי סה"ת שכתב הרמב"ם אינם כהלכה. וזאת אם נדייק מלשון הרמב"ם הנ"ל: "...ועליו סמכתי בספר תורה שכתבתי כהלכתו".

ודע, שיוצאי תימן שימרו ומשמרים עד עצם היום הזה, גם את מסורת הקריאה כבשנים קדמוניות, אשר לפיה העולה לס"ת עצמו מברך וקורא ולא רק החזן. וגם את המסורת מימי המשנה והתלמוד אשר הקפידו על קריאת התרגום (עיין מגילה, פ"ד, משנה י', ברכות מה., מגילה יח:, סוטה לט:, קידושין מט.). מכאן ניתן ללמוד קל וחומר: אם הקפידו יוצאי תימן ב"קלות" (בניגוד ליתר עדות ישראל) כ"ש שהקפידו על החמורה שהיא מסורת כתיבת ס"ת כבשנים קדמוניות.


6. בספרי התורה שקיימים בימינו ישנם 14 שינויים במסורות הכתיבת של סה"ת, בין נוסח ס"ת של האשכנזים לבין נוסח ס"ת של יוצאי תימן. וכן ישנם 9 שינויים בין נוסח תנ"ך קורן לנוסח תנ"ך כת"י לנינגרד. כמפורט להלן:

בראשית ד' , י"ג – מנשוא (נוסח אשכנז, נוסח תנ"ך קורן) – מנשא (נוסח תימן, נוסח תנ"ך אהרן בן משה בן אשר בכת"י לנינגרד)

בראשית ז' , י"א – מעינות (נוסח אשכנז, נוסח תנ"ך קורן) – מעינת (נוסח תימן, תנ"ך אבמב"א כת"י לנינגרד ).

בראשית ט' , כ"ט – ויהי (נוסח אשכנז, נוסח תנ"ך קורן) – ויהיו (נוסח תימן, תנ"ך אבמב"א כת"י לנינגרד).

בראשית מ"א , מ"ה – פוטי פרע (נוסח אשכנז, נוסח תנ"ך קורן, לנינגרד) – פוטיפרע (נוסח תימן).

שמות כ"ה , ל"א – תיעשה (נוסח אשכנז, נוסח תנ"ך קורן) – תעשה (נוסח תימן, תנ"ך אבמב"א כת"י לנינגרד).

שמות כ"ח , כ"ו – האפוד (נוסח אשכנז, נוסח תנ"ך קורן) – האפד (נוסח תימן, תנ"ך אבמב"א כת"י לנינגרד).

ויקרא ו' , ב' – מוקדה מ' זעירה (נוסח אשכנז, נוסח תנ"ך קורן) – מוקדה מ' רגילה (נוסח תימן, תנ"ך אבמב"א כת"י לנינגרד).

ויקרא ז' , כ"ב – פרשה סתומה (נוסח אשכנז, נוסח תנ"ך קורן) – פרשה פתוחה (נוסח תימן, תנ"ך אבמב"א כת"י לנינגרד).

ויקרא ז' , כ"ח – פרשה פתוחה (נוסח אשכנז, נוסח תנ"ך קורן, לנינגרד) – פרשה סתומה (נוסח תימן).

במדבר א' , י"ז – בשמות (נוסח אשכנז, נוסח תנ"ך קורן, לנינגרד) – בשמת (נוסח תימן).

במדבר י' , י' – חדשכם (נוסח אשכנז, נוסח תנ"ך קורן, לנינגרד) – חדשיכם (נוסח תימן).

במדבר כ"ב , ה' – בעור (נוסח אשכנז, נוסח תנ"ך קורן, לנינגרד) – בער (נוסח תימן).

במדבר כ"ה , י"ב – שלום ו' קטיעה (נוסח אשכנז, נוסח תנ"ך קורן) – שלום ו' רגילה (נוסח תימן, תנ"ך אבמב"א כת"י לנינגרד).

דברים כ"ג , ב' - דכה (נוסח אשכנז, נוסח תנ"ך קורן) – דכא (נוסח תימן, תנ"ך אבמב"א כת"י לנינגרד).

מכאן נראה לכאורה שלפי פסיקת הרמב"ם בהקדמה דלעיל, או שסה"ת בנוסח אשכנז פסול, או שסה"ת בנוסח תימן פסול, או שסה"ת בנוסח לנינגרד פסול, הואיל וחסרה או יתרה בהם אות אחת כנ"ל.


7. במניינם המדוייק של כל אותיות הס"ת ישנם גירסאות שונות:

המניין המדויק של כל אותיות התורה ע"פ מסורת החומש (חומש דברים, סוף פרשת וזאת הברכה) הוא: 304,840 ד"ש אלפים תת"מ (1144), (נלענ"ד שצ"ל ד"ש תת"ט 304,809 ע"פ הסימן המובא בהמשך). "וסימנו: ארצה בו (304) ואכבדה אמר ה', גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון (809) מן הראשון" (חגי א',ח'. ב',ט').

המניין המדויק של כל אותיות התורה ע"פ משנת-אברהם (זיטאמיר, תרכ"ח) בפתיחה (עמ' י"א) הוא: 304,805 , "נמנו וגמרו כל הספרים האחרונים שמספר האותיות בס"ת ד"ש אלפים תת"ה". וכן כתב ר' יחיאל הורוביץ בספר "ועבד הלוי" בשנת תר"ע ע"פ כתבי ר' מנחם עזריה מפאנו (תרס"ג) שמניינם המדויק של אותיות התורה הוא: 304,805. וכן אישר מספר זה (304,805) ר' יעקב שור בשנת תר"צ (משנת רבי יעקב פ"ד אות ג' עמ' 8-9).

מספר האותיות בנוסח ס"ת לפי נוסח האשכנזים התואם את נוסח תנ"ך קורן, וכן את הנוסח המצוי ב"מכון משמרת סת"ם" כפי שנספר ע"י המחשב הוא: 304,805.

מספר האותיות בנוסח ס"ת שביד יוצאי תימן מתוך ספירת המחשב הוא: 304,801. משום שכמפורט לעיל (בסעיף ה') יש בנוסח תימן תוספת אות וא"ו אחת ואות יו"ד אחת וחסר חמש אותיות וא"ו ואות יו"ד אחת בהשוואה לס"ת בנוסח האשכנזים.

מספר האותיות בנוסח תנ"ך אהרן בן משה בן אשר בכת"י לנינגרד מתוך ספיררת המחשב הוא: 304,802. משום שכמפורט לעיל (בסעיף ה') יש בנוסח לנינגרד תוספת אות וא"ו אחת וחסר שלש אותיות וא"ו ואות יו"ד אחת בהשוואה לס"ת בנוסח האשכנזים.

בהשוואת מספרם המבודד של האותיות (כלומר, ספירת כל אות בנפרד) בין ספירת המחשב את נוסח האשכנזים לבין ספירת האותיות לפי "ועבד הלוי" ישנם אי התאמות באותיות: א,ב,ה,ח'ט,י,מ,נ,ע,צ,ק,ש,ת,ך,ם,ן,ף,ץ (הפרש ניכר קיים באותיות נ,ף,ן,ץ).

מן השוני שבין הגירסאות הקיימות במניינם המדוייק של כל אותיות הס"ת, נראה לכאורה שלפי פסיקת הרמב"ם בהקדמה דלעיל, או שסה"ת במסורת החומש פסול, או שסה"ת בנוסח אשכנז פסול, או שסה"ת בנוסח תימן פסול, או שסה"ת בנוסח לנינגרד פסול, או שהסה"ת שבנוסח "ועבד הלוי" פסול, הואיל וחסרה או יתרה בהם אות אחת כנ"ל.

בזוה"ק (זוהר חדש, שיר השירים, אות תרסא) מובא "עד שהאותיות עולות לשישים ריבוא, כחשבון בני ישראל, שהם י"ב ועולים לששים רבוא, אף האותיות כך, כשהם מתמלאות עולות לששים" (תרגום). מכאן נובעת המימרא: יש שישים ריבוא אותיות לתורה – נוטריקון ישראל. לפי ר' יחיאל הורוביץ בספר "ועבד הלוי" שהוסיף למניין אותיות התורה גם את מספר האותיות הנעלמות (כגון: האות א היא החלק הגלוי, ואילו לף הן החלק הנעלם של האות אל"ף), והוסיף גם את כפל 10 אותיות מנצפ"ך והוסיף 12 כמנין שבטי ישראל והגיע כך למספר 600,000 בדיוק. ועיין גם ב"חסד לאברהם" (מעין ב' סוף נהר י"א) שסיים סוגיה זאת בצ"ע.

ישראל = יש שישים ריבוא אותיות לתורה - ניתן לראות את כל ה60 ריבוא באתר torah.125mb.com

8. מתוך עיון במסורות כתיבת ס"ת של ימינו נמצא כי קיימים בינהם מספר הבדלים צורניים, עד כדי כך שאין ספר תורה אחד זהה במדוייק למשנהו. זאת למרות שחז"ל קבעו להלכה שיש אם למסורת. בנוסך לכך אם נתבונן בנימוקו של הרשב"א (בתשובות המיוחסות סימן רל"ח): "שאין לנו אלא כנתינת הספר תורה (מסיני) בלי ניקוד וטעמים שהרי פעמים ואנו לומדים הלכות מהמקרא והמסורת ואם יש ניקוד אין כאן מסורת". והביאו השו"ע להלכה (יו"ד סי' רע"ד, ז'): ספר המנוקד פסול. (הרמב"ם לא כלל ניקוד בכ' דברים הפוסלים ס"ת). הרי שמנימוקו של הרשב"א ניתן לדייק שכל שינוי בס"ת שאינו כנתינתו מסיני פוסל את ס"ת. כלומר, לא רק שינוי באותיות הכתובות מסיני פוסל ס"ת, אלא אף שינויים שהם לאו דוקא באותיות עצמן פוסלים ס"ת. (באזני שמעתי את דברי המקובל ר' מרדכי שרעבי זצוק"ל (בשנת תשל"ה) שאמר שכל הטנת"א (טעמים, נקודות,תיבות אותיות) ואפילו הניגון ניתנו למרע"ה בסיני). במציאות של ימינו נמצא שאין ס"ת אחד הזהה לחלוטין לס"ת שניתן בסיני למרע"ה. זאת לנוכח השינויים הצורניים אשר קיימים בין ספרי התורה של ימינו כמפורט להלן:

צורת הכתב האשורי: ספרי התורה של ימינו כתובים בשלושה סוגי כתב: הבית יוסף, האר"י או וועליש. כלומר, אין צורה אחת לכתב ס"ת של ימינו.

נמצא גם שבסה"ת העתיקים היו סגנונות כתב נוספים. וכן נלענ"ד שניתן להבחין בהבדל בין הכתב שבמסורת ס"ת של הרש"י לבין הכתב שבמסורת ס"ת של הרמב"ם: הרש"י בפירושו לברייתא במסכת שבת (דף קג:) האומרת שעל הסופר להזהר שלא יכתוב ביתין - כפין או כפין - ביתין, חיתין - ההין או ההין - חיתין וכו' -- כתב: שאותיות אלה "דומים בכתיבתם". לעומת זאת הרמב"ם (בפירושו למשנה במסכת ידים פרק ד' משנה ה') כתב: "אשורי – שהוא מאושר שבכתב...לפי שאותיותיו בלתי מתדמות". לפיכך נראה לענ"ד שהכתב של מסורת ס"ת של הרש"י דמה לכתב מסורת הברייתא ואילו הכתב של מסורת ס"ת של הרמב"ם היה שונה ממסורת הברייתא.

בנוסף לכך בס"ת של רבינו בחיי היו אותיות "עקומות ולפופות" כפי שכתב רבינו בחיי (בראשית פרק י"א): "כי על כן באו בתורה אותיות...עקומות ולפופות". ואילו במסורת הס"ת של ימינו רק בס"ת מעטים מופיעות האותיות העקומות והלפופות.

העימוד: ספרי התורה של ימינו נכתבים ע"פ 100 סוגים של תיקוני סופרים המצויים בספריה הלאומית בירושלים. מתוכם רוב ספרי התורה כתובים ע"פ ששה תיקוני סופרים שונים. התאג' אשר לפיו סודרו ס"ת של יוצאי תימן מבוסס ע"פ מסורת הרמב"ם (הל' ס"ת, י', ט') כולל 226 עמודים בני 51 שורות. "תיקון הסופר והקורא" כולל 128 עמודים בני 60 שורות כ"א. תיקון "עזרת סופר" כולל 264 עמודים בני 42 שורות כ"א. תיקון "רמ"ד" כולל 244 עמודים בני 42 שורות כ"א. תיקון "רמ"ה" כולל 245 עמודים בני 42 שורות כ"א. תיקון "רמ"ח" כולל 248 עמודים בני 42 שורות כ"א. ההבדלים בין התיקונים באים לידי ביטוי הן בקביעת המילים המתחילות באותיות ש', מ' מתוך קבוצת האותיות בי"ה שמ"ו (אשר ע"פ ההלכה ישנם עמודים מסויימים בס"ת הצריכים להתחיל באותיות אלו). והן במספר העמודים והשורות של ס"ת, וגם באימוץ שיטת "ווי העמודים" שיטה לפיה כל יתר העמודים פותחים באות ו' פרט לעמודי בי"ה שמ"ו.

פיזור הכתב בשורה: ספרי התורה של ימינו כתובים בכת"י סופרים כאשר כל אחד מהם מפזר את הכתיבה בשורה ע"פ מידותיו. בשל כך לא מסתבר שלאורך כל כתיבת 7,680-13,888 שורות (ע"פ העימוד בתיקוני הסופרים השונים) יכתבו סופרי הסת"ם ס"ת זהים לחלוטין.

הקלף: ספרי התורה של ימינו כתובים על שלושה סוגי קלף: גויל, שליל או עזים. כלומר, אין קלף אחיד בס"ת של ימינו.

צורת "עץ החיים": ס"ת של האשכנזים נגלל על שני עצי חיים, כאשר בארבעה קצותיהם דסקיות עץ שקוטרן כקוטר גלילתו של חצי הקלף בערך, וכיסויו ביריעת בד. ואילו ס"ת של הספרדים נגלל על שני עצי חיים חלקים, המושחלים בתוך גליל עץ הנפתח לאורכו.


9. מצות עשה התרי"ג למניין בעל החינוך היא: "שנצטוינו להיות לכל איש מישראל ספר תורה". הרמב"ם והטור פסקו שחיוב כתיבת ס"ת מוטל על כל אחד ואחד מישראל. פשוט הוא שקיום מ"ע זו מותנה בכך שעל כותב סה"ת מוטלת החובה לכותבו כדין, ושלא יהיה בו דבר הפוסל. שהרי אם לא כן אין הכותב יוצא ידי חובת המ"ע, שהרי ס"ת פסול הינו כחומש ולא נחשב לס"ת כלל. לאור האמור לעיל נסתפקו הראשונים בחיוב מ"ע זו בזה הזמן, משום ההשלכות של אי בקיאותינו באותיות החסרות ויתרות:

רבינו המאירי (בית הבחירה עמ"ס קידושין) כתב: "בחסרות ויתרות אנן לא בקיאינן, וזה שאנו מוצאים תיקונים ביד הסופרים שעל פיהם אנו סומכים בכתיבת ס"ת, אינם אלא כפי שמצאו בספרים המוחזקים כמדוייקים לא שהיה הדבר ברור כל כך".

בעל "שאגת אריה" (בשו"ת סימן ל"ו) כתב: "יכולני לפטור מן הדין אחר מצות כתיבת ס"ת משום דאפילו בזמן האמוראים לא היו בקיאים בחסרות ויתרות ... מכל מקום מדרבנן חייב לכתוב ס"ת בזה הזמן מטעם אחר" ... "שאם לא כן היתה תורה נשכחת מישראל".

בעל "מנחת חינוך" מחלק את המושג התלמודי "חסרות ויתרות" לשתי הגדרות הלכתיות:

הראשונה: "דע"י החסר או היתיר נשתנה פירוש התיבה או יכול להשתנות" – לדעת מנחת חינוך אפשרות זו אינה קיימת, ולא לאפשרות כזו נתכוונו חכמי התלמוד בהגדרתם "בחסרות ויתרות אנן לא בקאינן ". והשניה: "וזה דלא נשתנה כלל (פירוש התיבה), אינו מזיק למצוה זו ויוצאים בכתיבה זו המצוה בשלמות" לאפשרות כזו נתכוונו חכמי התלמוד בהגדרתם "בחסרות ויתרות אנן לא בקאינן ".

"החת"ם סופר" (יו"ד סימן רנ"ד) מפרש, שטעמו של הבית יוסף למצות כתיבת ס"ת בזה הזמן הוא: על מנת שלא להרפות עושי מצוה כותבי ס"ת.

"שו"ת המהר"ם שיק" (מצוה תרי"ג) סבור שקביעת דיוקו של סה"ת מסורה לחכמי הדור לפיכך "דכיון שרוב הפוסקים הכריעו הכרעה על הנהגה גבי יתרות וחסרות אחרי רבים להטות, ולכן שפיר מברכינן" על קריאת התורה. (וקשיא: מדוע האמוראים לא נטלו על עצמם את הסמכות להכריע בחסרות ויתרות? וכי הם לא ידעו שהדבר בסמכותם? ועוד, האם בסמכות חכמי הדור האחרונים לקבוע הלכה כנגד אמירתם המפורשת של אמוראי תלמוד?).


10. בענין יישוב הסתירה בפסיקת הרמב"ם נחלקו הפוסקים, ומדבריהם ניתן להבחין בשלוש גישות הלכתיות אשר יש להן משמעות מעשית:

"הכסף משנה" פסק בהסתמכו על תשובת הרמב"ם: "..מן הדין קורין לכתחילה בחומשין אם לא מפני כבוד הציבור... ולישנא דרבינו הכי דייק... אין קורין בו ברבים דמשמע לכתחילה הוא דאין קורין בו (בס"ת פסול) אבל בדיעבד עלתה להם קריאה" (הרמב"ם,הלכות ס"ת פ"י, הל' א'). (וקשיא: האם החומשין לא צריכים להיות מדוייקים? ועוד, לאור האמור לעיל בסעיפים א-ט האם בכלל קיים ס"ת כשר כנתינתו מסני?).

הרשב"א (ח"א סימן רכ"ז) פסק: שאין מברכים על ספר תורה פסול. ובהתיחסותו לסתירה בדברי הרמב"ם סבר הרשב"א שדברי הרמב"ם נכתבו ע"י הרמב"ם בזמנים שונים. ובלשונו: "נ"ל שבילדותו כתב כן וחזר בו בזקנותו". כלומר, הרשב"א סובר שהרמב"ם חזר בו מפסיקתו ב"פאר הדור", דהיינו, שגם הרמב"ם סובר שאין מברכים על ספר תורה פסול. (וקשיא: האם גם "גאוני עולם" חזרו בהם? או טעו? ושמא חזר בו הרמב"ם מעוד פסיקותיו? ועוד, אם נתגלתה טעות בס"ת לאחר מספר שנים של קריאה בסה"ת הזה, האם ברכות העולים היו לבטלה? ועוד, לאור האמור לעיל בסעיפים א-ט האם לשיטת הרשב"א קיים ס"ת כשר כנתינתו מסני?).

שו"ת ר' יצחק מפוזנא (סימן ס"ד) מיישב את הסתירה בדברי הרמב"ם בכך שדברי הרמב"ם בתשובתו ב"פאר הדור" נאמרו בבחינת הלכה ואין מורים כך. (וקשיא: הלא הרמב"ם כן הורה בשו"ת "פאר הדור"? ועוד, הלא לפי עדות הרמב"ם נהגו כך בפני "גאוני עולם", וכי גאוני העולם לא יכלו להורות את ההלכה כתקנה?).


נלענ"ד ליישב את הסתירה בדברי הרמב"ם כך:

כשמנה הרמב"ם (אהבה, הלכות ס"ת פ"י, הל' א') חסרון או ייתור אות לדבר הפוסל ס"ת (בין לכתיבה ובין לקריאה), נתכוון לחסרון או ייתור אות (שלא נכתבה כלל או שנוספה בבירור) ובכך השתנה פירוש התיבה, דהיינו, כדעת "מנחת חינוך" הנזכרים לעיל. והא ראיה: בהמשך דייק הרמב"ם לכתוב: טו) "שנפסדה צורת אות אחת עד שלא תקרא כל עיקר או שתדמה לאות אחרת". במקרה כזה ס"ת פסול ואין בו קדושת ס"ת כלל אלא כחומש מן החומשין שמלמדין בהן התינוקות. דהיינו, משום שהאות שנפסדה גורמת לכך שהתיבה לא תקרא כראוי לה, או שהפסדה של האות גורמת לכך שהתיבה תיקרא כתיבה אחרת, ובכך ייגרם בהכרח שינוי בפירוש התיבה.

מאידך כשפסק הרמב"ם בתשובתו בשו"ת "פאר הדור" (סימן ט') שניתן לסמוך על ברכה שברכו על ס"ת ראשון שהתגלה כפסול, ואין צורך לחזור ולברך על הספר השני שהוצא במקומו ושכך נהגו בפני גאוני עולם. נתכוון לחסרון או ייתור אות (שלא נכתבה כלל או שנוספה בבירור) ובכך לא השתנה פירוש התיבה (כגון: שנכתב אהרון ובמקום אהרן). דהיינו, כדעת "מנחת חינוך" הנזכרים לעיל. והא ראיה: הנימוק להכשר הוא: "שאין ברכות התורה בציבור כשאר ברכות המצות, אלא הברכה היא על הקריאה". לפיכך כשקראו לפי מסורת הקריאה (שנשתמרה טוב יותר לאורך כל הדורות) בס"ת בפני גאוני העולם לא פסלו הגאונים את סה"ת. וכן מצאנו שסבר הנודע ביהודה (מהדו"ק יו"ד סימן ע"ד) שדברי הרמב"ם "ספר שלא חיסר ולא הותיר ולא הפסיד צורת אות אחת...הרי זה ספר כשר", תואמים את המובא ב"מגן אברהם" (סימן ל"ב סוף ס"ג ל"ג): "הראב"ד הכשיר תפילין שנמצאו בהן תיבות כפולות". לפי שהרמב"ם לא פסל אלא אם כן נוספה אות בתוך המלה המשנה את המלה בכך. אך לא פסל מלה יתרה שנכתבת בהפרש רווח ממלה שהיא חלק מן הכתוב תורה. אף הרמב"ם בשו"ת פאר הדור (סימן מ"ג) התיר לקרוא ולברך בחומשים ובס"ת פסול במקום שאין להם ס"ת כשר. גם הרמ"א (שו"ע קמ"ג, ד')כתב: והא דמוציאין (ס"ת) אחר דוקא שנמצא טעות גמור. אבל משום חסרות ויתרות אין להוציא אחר, שאין ס"ת שלנו מדוייקים כל כך שנאמר שהאחר יהיה יותר כשר". והבאר היטב (שם) כתב: "ודע שהמהר"ל מפרג הנהיג שלא להוציא (ס"ת) אחרת לעולם, אפילו בחסר תיבה כיון דהרמב"ם מתיר לקרות בס"ת הפסול".

לסיכום:[עריכה]

ודע, שכל התורה ניתנה למשה רע"ה איש האלהים מן השמים, וכתבה מרע"ה לישראל מפי אל, כולל דקדוק זה (חסרות ויתרות – רש"י, סנהדרין צט.), לפיכך כל ספר התורה הזה היה קדוש ומדוייק ככותבו. לעומת זאת בדורות שאחרי מרע"ה נגנז סה"ס המקורי, התמעטו הדורות כנ"ל, נתפזרו ישראל בגלויות למשך אלפי שנים, נעלם מעיני העדה ספר התורה של עזרא ונשתמרה רק מסורת הקריאה בע"פ. לפיכך כשכתבו להם ישראל ס"ת כפי שנצטו. נוצרו שינויי נוסח קלים בכתיבת ס"ת כשההבדלים בינהם הם כשחק מאזנים בהתחשב בנסיבות. וזה תודות לחכמי ישראל בדורותיהם שהקפידו בהלכותיהם בכתיבת ס"ת, על מנת לשמרה ככתבה וכלשונה כיום נתינתה מסיני בשנת ב"א תמ"ח. לפיכך הקל הרמב"ם ופסק בשו"ת פאר הדור (סימן מ"ג) להתיר לקרוא ולברך בחומשים ובס"ת פסול במקום שאין להם ס"ת כשר. הן על מנת שלא תשכח התורה מישראל, והן על מנת שלא להרפות עושי מצוה כותבי ס"ת.

אשר כל כן נלענ"ד שיש לאחוז הקלות הרמב"ם כנ"ל, הואיל ואין בידינו היום ידיעה או כלים להכריע: איזה מן המסורות היא המדוייקת ביותר, ו/או אם קיים בימינו בכלל ס"ת כשר כנתינתו מסני. מטעם זה אין לפסול אף לא מסורת אחת מן הקיימות בימינו (כדרך שנהגו אמוראי התלמוד) שמא היא הנכונה. וכן אמר ר"ע מסורת סייג לתורה (אבות ג', י"ג), ונאמר בתלמוד (ביצה ד:): "הזהרו במנהג אבותיכם בידכם".

לסיכומו של זה הדבר נראה כי אין לנו אלא להשען על אבינו שבשמים (סוטה ט', משנה ט"ו) שיחיש את ביאת הגואל אשר יגיה לנו את הס"ת ויחזיר העטרה לישנה במהרה בימינו.

העל"ח רפאל ב"ר אשר חגבי (חגי רפי)

תגובות[עריכה]

א[עריכה]

מאת: דוד צוראל

"שלשה ספרים מצאו בעזרה ספר מעוני וספר זעטוטי וספר היא באחד מצאו כתוב מעון אלהי קדש ובשנים כתיב (דברים לג) מענה אלהי קדם וקיימו שנים וביטלו אחד. באחד מצאו כתוב וישלח את זעטוטי בני ישראל ובשנים כתוב (שמות כד) וישלח את נערי בני ישראל וקיימו שנים וביטלו אחד. באחד מצאו כתוב תשע היא ובשנים כתיב אחד עשר היא וקיימו שנים ובטלו אחד." (ירושלמי פרק ד')

יוצא שבכל מקרה הנוסח שלנו הוא לא הנוסח המקורי. דבר זה לא מדאיג, בגלל שכך צריכה להיות ההכרעה.

ב[עריכה]

דברי דוד צוראל אינם מוכרחים כלל. הרי ההנחה היא שכמה מהסופרים שגו בהעתקה, וייתכן שבכל אחד משלושת הספרים הנ"ל הייתה טעות אחת, וע"י ההשוואה לרוב הצליחו לשחזר את הנוסח המקורי.

דבר זה מצוי מאד במגיהי ספרים עפ"י כתבי יד, שאפילו במדויקים שבהם ישנן שגיאות רבות, ורק מההשוואה מתקבל הנוסח הנכון.

מקורות[עריכה]

על-פי מאמר של רפאל בר אשר חגבי שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2006-03-08.

קיצור דרך: tnk1/messages/kma_qjrim2_sfrtora_0