ביאור:כי תצא - מלחמה משולבת כנגד יצר הרע

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.


כי תצא - מלחמה משולבת כנגד יצר הרע

מבוא:

פרשת כי תצא הנקראת בשבת השניה של חודש אלול היא המשך דבריו של משה רע"ה שהחלו בפרשת דברים, הפרשה כוללת בתוכה את מספר המצוות הגדול ביותר בתורה לפרשה אחת, דהיינו, בפרשת כי תצא פירט משה רע"ה לישראל ע"ד מצוות בתחומים שונים, כגון: דיני מלחמה, דיני משפחה, דינים שבין אדם לחברו, דיני כלאיים, דיני ביאה בקהל, מצות מחיית עמלק, וכו'. חז"ל דרשו שסדר כתיבת המצוות בפרשה מעיד על הקשר של "מצוה גוררת מצוה ועברה גוררת עברה" (אבות, פ"ד, משנה ב') שיש בינהם, אולם גם ניתן לומר בפשטות שכל מצוות התורה הם בבחינת גוש שלם המקיף את כל שלבי החיים ואת כל מעשיו של האדם, הן מצד העשייה והן מצד ההמנעות מעשייה. מטרת ריבוי המצוות היא כדברי רבי חנניא בן עקשיא: "רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות" (מכות, פ"ג, משנה טז), דהיינו, המצוות הן זכות שה' נתן לישראל ע"מ שדרכן יתאפשר החיבור בין הנשמה האלהית שבאדם לבין קב"ה, ובדרך זו יכול האדם לקיים את שליחותו האלהית ולהנציח בכך את נשמתו האלהית. בנוסף לכך, לקיום המצוות ישנה השלכה מכרעת על מהותו של כל אדם אשר בתוך תוכו נלחמים שני יצרים: יצר הטוב ויצר הרע, מזונו הרוחני של היצר הטוב הוא קיום מצוות התורה לפיכך המצוות הן המזון של הנשמה האלהית שבתוך האדם, ולעומת זאת מזונו הרוחני של היצר הרע הן העברות על מצוות התורה לפיכך העברות הן המזון של הנפש הבהמית שבתוך האדם. על כן קיימת בפני כל אדם הבחירה: האם להיות אדם עליון בעל נשמה אלהית או חלילה להיות אדם בהמי בעל נפש בהמית, וכן מובא במדרש: "לא נתנו המצוות אלא לצרף בהם את הבריות" (מד"ר, בראשית, פרשה מד). בפרשת כי תצא התורה מאפשרת לאדם לסור מרע באמצעות כלים מגוונים הנדרשים לצורך המלחמה כנגד יצה"ר, ובנוסף לכך התורה מאפשרת לאדם לעשות את הטוב והישר באמצעות קיומן של המצוות הרבות. גם בהפטרת פרשת כי תצא שתחילתה "רני עקרה", ה' מבשר לישראל שבשכר קיומן של המצוות בגלות מובטחת לישראל שמחה רבה בגאולה העתידית אשר תשכיח מהם את כל צרות הגלות. שילוב הדרכים למלחמה כנגד יצה"ר ותוצאותיהם מפורטים בפרשת כי תצא ובהפטרתה, כפי שמבואר להלן בהרחבה:

א. כי תצא למלחמה – היוצא למלחמה כנגד היצר זוכה לנצחון בעזרת ה'.

ב. אשת יפת תואר – אין הקב"ה מעמיד את האדם בנסיון בלתי אפשרי.

ג. ולקחת לך לאשה – התחכמות והשהיית יצר הרע באמצעות הטעיה ומיזעור נזקיו.

ד. משל החפץ חיים – זכירת תכלית בואו של האדם לעוה"ז גורמת לנצחון על יצה"ר.

ה. בן סורר ומורה – הגיעה התורה לסוף דעתו של בן סורר ומורה.

ו. מצות שלוח הקן – מלמדת ארבעה כללים יסודיים בקיום המצוות.

ז. ושכחת עמר בשדה – הנשמה האלהית מזמנת לאדם מצוות אקראיות.

ח. רני עקרה לא ילדה – הקב"ה מבטיח לישראל שמחה כפולה בעת הגאולה העתידית.

כי תצא למלחמה:

פרשת כי תצא נפתחת בפסוק: "כי תצא למלחמה על איביך ונתנו ה' אלהיך בידיך ושבית שביו" (דברים, כ"א, י'), לפי פשט הפסוק הכוונה היא ליציאה למלחמת הרשות כנגד אוייבי העם, אך יש לפסוק זה גם משמעות רוחנית הנוגעת למלחמה פנימית שבה נמצא כל יהודי, והיא: המלחמה כנגד יצר הרע שבתוכו. המלחמה ביצה"ר היא מלחמה תמידית המתחזקת ומתעצמת בכל עת שהנפש האלהית מנסה להתחזק, דהיינו, בעת קיום המצוות. מלחמה זו היא קשה לאדם משום שהאדם נלחם בגורם המצוי בתוך גופו, לפיכך אין מטרת המלחמה לשבר את גופו אלא מטרת המלחמה כנגד יצה"ר היא: לזכך את הנפש הבהמית באמצעות הנשמה האלהית שבתוכו. קושי מלחמה זו נעוץ בעובדה שהנפש הבהמית מושרשת בגופו של האדם החל מיום היווצרותו בבטן אמו, ולעומתה הנשמה האלהית נכנסת לאדם רק לאחר לידתו, לפיכך הנפש הבהמית מרגישה כבעלת הבית של הנשמה האלהית. על כן התורה מבטיחה לאדם: "כי תצא למלחמה", דהיינו, כאשר תצא מיוזמתך למלחמה כנגד יצה"ר: "ונתנו ה' אלהיך בידך", ולא זו בלבד שהקב"ה יתן לך את הכוח לנצח את הנפש הבהמית אלא מובטח לך גם "ושבית שביו", דהיינו, מובטחת לאדם הצלחה בזיכוך הנפש הבהמית ולקיחתה כשבויה לצורך עבודת ה', וע"י כך יכול האדם להסיר את הקליפה מיצה"ר ולעבוד את ה' בשתי נפשותיו גם יחד, כפי שנאמר במשנה: "בכל לבבך' בשני יצריך" (ברכות, פ"ט, משנה ה'). לפיכך מכונה המלחמה כנגד יצה"ר כמלחמת רשות ולא מלחמת חובה משום שקיימת בפני האדם האפשרות שלא להלחם עם יצר הרע ע"מ להכפיפו לעבודת ה', אלא להסתפק במלחמת החובה להרחיק את יצר הרע מן האדם באמצעות לימוד התורה כמאמר הגמ': "הקב"ה אמר להם לישראל: בני, בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין, ואם אתם עוסקים בתורה אין אתם נמסרים בידו...ואם אתה רוצה אתה מושל בו, שנאמר: 'ואתה תמשל בו" (קדושין, ל:).

נמצאנו למדים כי האויב האמיתי והעיקרי של האדם הוא יצר הרע, כפי שאמר ר"י בן לוי: "יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום, ומבקש להמיתו...ואלמלא הקב"ה עוזרו אין יכול לו" (קדושין, ל:). כלומר, אין האדם יכול לכבוש את היצר הרע בדרך הטבע ללא עזרתו של הקב"ה, לפיכך נוצר החשש שהאדם יתייאש ולא ינסה להלחם עם היצר הרע, על כן אמר הכתוב: "כי תצא למלחמה על אויבך", דהיינו, רק כאשר יוצא האדם להלחם עם היצר אז: "ונתנו ה' אלהיך בידך". כלומר, ה' מסייע לאדם מן השמים לנצח את יצה"ר משום שהבא ליטהר מסייעים לו מן השמים. וכן מובא במדרש: "רבי יסא אמר: אמר הקב"ה לישראל: בני, פתחו לי פתח אחד של תשובה כחודה של מחט, ואני פותח לכם פתחים שיהיו עגלות וקרניות נכנסות בו" (מד"ר, שיה"ש, פר' ה). מטעם זה נאמר: "כי תצא למלחמה על אויביך" ולא נאמר: כי תלחם על אויביך, ללמדנו שהנצחון במלחמה כנגד היצר הוא לא בידי האדם בלבד אלא שרק בעזרתו יתברך יכול האדם להתגבר ולנצח את יצרו. וכן מצאנו שישראל מבקשים שלש פעמים ביום בסוף תפילת הלחש: "אלוהי, נצור לשוני מרע ושפתותי מדבר מרמה" (ברכות, י"ז.), וכי האדם עצמו לא יכול לשמור על פיו? אלא שיצה"ר מסית את האדם לדבר לה"ר לשם שמים כביכול, לפיכך ישראל מבקשים את עזרתו של ה' גם כנגד עצותיו החיוביות כביכול של יצר הרע.

משל למה הדבר דומה: מעשה בחסיד אחד שבנו יצא לתרבות רעה, הלך האב אל הרבי ובקשו בתחנונים שיתפלל ויבקש עליו רחמים בכדי שבנו ישוב בתשובה. אמר לו הרבי: אינני יכול לעזור לך בענין הזה כי גם לי יש בן כזה שיצא לתרבות רעה ואינני יכול לחזירו בתשובה. שאל החסיד את הרבי: מדוע הרבי אינו מבקש על בנו מהקב"ה? השיבו הרבי שאכן הוא ביקש מהקב"ה שישיב את בנו בתשובה, אולם הקב"ה השיב לו: כי גם לו יש בן שיצא לתרבות רעה ואין הוא יכול להשיבו אליו. כלומר, הרבי בחכמתו השיב לאותו חסיד שבנו אשר יצא לתרבות רעה הוא גם בנו של הרבי משום שבנו של החסיד הוא חלק מעם ישראל, ולפיכך בן החסיד הוא גם בנו של הקב"ה וכביכול אין בידי שמים להחזירו בתשובה משום ש"הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים" (ברכות, לג:). כלומר, ההתעוררות לתשובה צריכה להתחיל מן החוטא עצמו, אך כאשר החוטא אינו מתעורר לתשובה הרי הוא כאבוד, לכן אף הקב"ה אינו יכול להשיבו אליו כביכול.

אשת יפת תואר:

הגמ' מפרשת: "יפת תואר', לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע" (קידושין, כא:), בהמשך אומרת הגמ': "וחשקת', אע"פ שאינה נאה" (קידושין, כב.), דהיינו, אין המדובר באשה יפת תואר חיצוני דוקא כפי שניתן להבין מפשוטו של המקרא, אלא הפסוק בא ללמדנו גם את ענין המלחמה הרוחנית כנגד יצר הרע ולא רק את ענין המלחמה גשמית, שנאמר: "כי תצא למלחמה...ושבית שביו", והרי במלחמה של עם ישראל כנגד שבע האומות ששכנו בארץ אסור לקחת שבויים? שנאמר: "לא תחיה כל נשמה" (דברים, כ', ט"ז). לפיכך פירש הרש"י שהמדובר כאן הוא במלחמת הרשות, כמאמר המשנה: "הכל צפוי והרשות נתונה" (אבות, ג', ט"ו), דהיינו, מההיתר שנתנה התורה לשאת אשת יפת תואר למדנו שהתורה היא תורת חיים, משום שהתורה אינה מצוה על האדם מצוות שאין הוא יכול לקיימן. והראיה לכך היא: שאף במקרה של מלחמה גשמית ירדה התורה לסוף דעתו של אדם שאינו יכול לכבוש את יצרו ולכן התירה לו אשת יפת תואר. וכן נאמר במשנה: "מי שאחזו בלמוס (חולי שאוחז את האדם מחמת רעבון, עיניו כהות, והוא עומד למות) מאכילין אותו אפילו דברים טמאים עד שיאורו עיניו...וכל ספק נפשות דוחה את השבת" (יומא, פ"ח, ו'). וכן מובא בגמ': "אמר רבי אלעאי הזקן: אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו, ילך למקום שאין מכירין אותו, וילבש שחורים ויתכסה שחורים, ויעשה כמו שלבו חפץ ואל יחלל שם שמים בפרהסיא" (קידושין, מ.), משום ע"י זה או שיכנע לבו ולא יחטא או שיעבור עבירה בצנעה ויענש פחות.

וכן פסק הרמב"ם (הל' מלכים, פ"ח, ה"א): "חלוצי צבא כשיכנסו בגבול העכו"ם ויכבשום וישבו מהן, מותר להן לאכול נבלות וטרפות ובשר חזיר וכיוצא בו, אם ירעב ולא מצא מה יאכל אלא מאכלות אלו האסורים, וכן שותה יין נסך, מפי השמועה למדנו: 'ובתים מלאים כל טוב', ערפי חזירים וכיוצא בהן". ומסביר הכס"מ במקום: "כשיתאב לאכול ולא שכיח ליה היתרא", כלומר, התורה שאסרה היא גם התורה שהתירה במקרים יוצאי דופן. בכך דברה התורה כנגד עצת היצר האומרת: כי יש תקופות או מצבים שבהם אי אפשר לקיים את מצוות התורה ואזהרותיה כפי שהן, על כן יש צורך לשנות חלילה כמה ממצוות התורה בכדי להתאימם לרוח הזמן. אך ההתבוננות במצוות התורה מגלה שהתורה מתחשבת אפילו בדעתו של החמור, כמובא בבעה"ט: "טעם שלא לחרוש בשור ובחמור לפי שהשור מעלה גרה והחמור אינו מעלה גרה, וכשיראה השור מעלה גרה יהיה סבור שהוא אוכל, ומצטער" (דברים, כ"ב, י'), ומכל שכן שהתורה מתחשבת בקוצר יכולותיו של יציר כפיו של הקב"ה ואינה מצוה על האדם מצוות שאין הוא יכול לקיימן.

לפיכך דין אשת יפת תואר מחזק את האדם כנגד עצות היצר, לפי שכאשר ה' ראה שהאדם עומד במצב שאינו יכול לעמוד בו, הקב"ה התיר את האסור ולא העמיד את האדם בניסיון בלתי אפשרי. יתרה מזאת, מובא במדרש: "אין הקב"ה מנסה את הרשעים אלא את הצדיקים, שנאמר: 'ה' צדיק יבחן" (מד"ר, בראשית, פר' לב). כלומר, ה' מעמיד במבחן רק את האדם שיש בכוחו לעמוד בנסיון, על כן אין האדם יכול לפטור את עצמו מן הדין באמצעות הטענה שאין הוא יכול בשום אופן להתגבר על יצרו ולכן אין הוא מקיים את התורה ומצוותיה, משום שטענה זו של אי יכולת כביכול נובעת אך ורק מחוסר נוחות או מחוסר רצון לנסות ולהשתדל להתגבר על יצה"ר. וכן מובא בגמ': "הלל מחייב את העניים, רבי אלעזר בן חרסום מחייב את העשירים, יוסף מחייב את הרשעים" (יומא, לה:), וכן פסק הרמב"ם: "יפנה עצמו ומחשבתו לדברי תורה וירחיב דעתו בחכמה, שאין מחשבת עריות מתגברת אלא בלב פנוי מן החכמה" (איסורי ביאה, כב, כ"א).

וכן מצאנו שדרשני הסוד אמרו שאנשי המלחמה הצדיקים אשר חשקו באשת יפת תואר היביטו לאורות נשמתה המאירה, והבחינו שיש באשה זו נשמה קדושה אשר נשבתה לבין האומות לפיכך חשקה נפשם להוציאה, ע"מ לבער את ניצוצות הטומאה שאחזו בנשמתה הקדושה ובכדי להתדבק בניצוצות הקדושה שבתוכה, כמאמר חז"ל: "מגלגלין זכות ע"י זכאי וחובה ע"י חייב" (שבת, לב.). וכן אמר רבי יוסי הגלילי: "צדיקים יצר טוב שופטן...רשעים יצר רע שופטן" (ברכות, סא:), דהיינו, מאחר ויצר הטוב מושל בצדיק נפשו אינה מתאוה לעשות רע משום שהוא שופט את המעשים בעין של יצרו הטוב, לעומת זאת הרשעים שיצר הרע מושל בהם נפשם מתאוה לעשות רע משום שהם שופטים את מעשיהם ע"י יצרם הרע, דהיינו, כיון שעברו עברות והורגלו בהן נעשה להם המעשה הרע כהתר מיצה"ר המדיחם שלא להשתדל לעשות דבר טוב.

ולקחת לך לאשה:

התורה אוסרת להתחתן עם עכו"ם ע"מ לשמור על אופי המשפחה היהודית לדורות עולם, שנאמר: "ולא תתחתן בם בתך לא תתן לבנו ובנו לא תקח בנך. כי יסיר את בנך מאחרי ועבדו אלהים אחרים" (דברים, ז', ג'- ד'), ופסק הרמב"ם: "אחד שבעה עממין ואחד כל אומות באיסור זה, וכן מפורש על ידי עזרא: 'ואשר לא נתן בנותינו לעמי הארץ ואת בנותיהם לא נקח לבנינו" (איסורי ביאה, פי"ב, א), דהיינו, התורה קידשה את ערך הנישואין בתוך העם היהודי משום שהמשפחה היהודית לדורותיה משמשת כעוגן יציבות המעניק ליהדות את כח הישרדותה ומונע את התבוללותו של העם היהודי. בפרשת אשת יפת תואר נראה לכאורה שהתורה חורגת מעקרון חשוב זה ואף התירה ליהודי לשאת נכריה, שנאמר: "וראית בשביה אשת יפת תואר וחשקת בה ולקחת לך לאשה" (דברים, כ"א, י"א). הרש"י מפרש כי הטעם לכך הוא: "שאם אין הקב"ה מתירה, ישאנה באיסור", וכן מובא בגמ': "ת"ר: 'וראית בשביה' בשעת שביה, 'אשת' ואפילו אשת איש, 'יפת תואר' לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע" (קידושין, כא:), וכן פירש "בעל הטורים" את הסמיכות שבין הפסוק: "כי תעשה הישר בעיני ה'" לבין הפסוק: "כי תצא למלחמה', שאין יוצאין למלחמה אלא צדיקים" (בעה"ט, דברים, כ"א, י'). לפיכך נראה לכאורה שמצות אשה יפת תואר תמוהה ביותר, שהרי מדובר בה באנשי מלחמה צדיקים וחסידים המדקדקים במצוה קלה כבחמורה, עד כדי כך שאפילו "אם סח בין תפלה של יד לתפלה של ראש, עבירה היא בידו וחוזר עליה מעורכי המלחמה" (תנחומא, בא, סימן יד). א"כ כיצד אפשר לחשוד באנשי מלחמה כאלה שיעברו על מצות "ולא תתחתן בם"? ואף אם "אין הקב"ה מתירה" להם לקחת אשה זו בהיתר היעלה על הדעת שיקחו אותה באיסור? ועוד, כיצד קורה שלצדיקים כאלה תקרה כזו תקלה של בעילת נוכרית בעת המלחמה (לשיטת ר"ת בתוס' קידושין כב., והרמב"ם)? או תאווה לנכרית (ע"פ הרש"י)? או גיורת לכהן (ע"פ רב, קידושין כא:)? ועוד, הלא התורה מזהירה שוב ושוב שלא לתור אחרי הרהור הלב וראיית העין ומצוה על מלחמת חורמה כנגד היצר הרע, א"כ מדוע באשת יפת תואר מתירה התורה להכנע ליצר הרע?

התשובה לשאלות אלה ע"פ הפשט נובעת מן הנסיבות המיוחדות של מלחמות ימי קדם, שבהם היו אוייבי ישראל מלבישים את בנותיהם בבגדים נאים ומושכים בצורה מיוחדת, בכדי שהחיילים יתנו עיניהם בבנות יפות התואר וממילא ישכחו את מטרת בואם למלחמה, כפי שארע לישראל בבנות מואב, שנאמר: "ויחל העם לזנות אל בנות מואב" (במדבר, כ"ה, א'), וכן כתב הרש"י: "שהנכרים בנותיהם מתקשטות במלחמה בשביל להזנות אחרים עמהם" (דברים, כ"א, י"ג). כלומר, התורה נתנה פתרון ללוחמה הפסיכולוגית של מלחמות העכו"ם ולכן התירה לקחת אשת יפת תואר לאחר שבייתה, ע"מ שהחיילים לא ישכחו שמטרת יציאתם למלחמה היא לנצח את האוייב בכל מחיר. וכן מצאנו שהרש"י פירש בגמ': "יפת תואר', משמע מתוך שמתגרה בה יצרו מחמת יופיה התירה לו ובקושי, אלא דמוטב שיאכלו ישראל בשר תמותות שחוטה בשר מסוכנת שחוטה ואע"פ שהיא מאוסה, כדכתיב ביחזקאל: 'ולא בא בפי בשר פגול', ולא יאכלו בשר תמותות לאחר שימותו ויהיו נבלות" (קידושין, כא:). כלומר, הואיל והתורה חששה שהיוצא למלחמה יעמוד בניסיון קשה מנשוא ועלול הוא להגיע למצב שבו אין הוא יכול להתגבר על יצרו, לכן התירה לו תורת החיים לעבור עבירה קלה של בעילת אשת יפת תואר במלחמה, בכדי שלא יעבור עברה חמורה יותר של כפירה במצוות ה', דהיינו, בשל הנסיבות המיוחדות של המלחמה שבה אף הותר ללוחם לעבור על איסור שפיכות דמים, כתבה התורה את גם את מצות אשת יפת תואר שהיא מצוה היוצאת מן הכלל שאינה מלמדת על הכלל, שנאמר: "כי תצא מחנה על איביך ונשמרת מכל דבר רע" (דברים, כ"ג, י'), מפסוק זה הורו חז"ל את הכלל: "שלא יסתכל אדם באשה נאה ואפילו פנויה, באשת איש ואפילו מכוערת, ולא בבגדי צבע של אשה, ולא בחמור ולא בחמורה ולא בחזיר ולא בחזירה ולא בעופות בזמן שנזקקין זה לזה" (ע"ז, כ.), וגם "שלא יהרהר אדם ביום ויבוא לידי טומאה בלילה" (ע"ז, כ:), וכן כתב הרמב"ן: "ונשמרת מכל דבר רע', ועל דרך הפשט היא אזהרה מכל הנאסר". לפיכך כתב הרש"י כי הקב"ה עתיד להעניש את מנצל הפרצה של אשת יפת תואר: "אם נשאה סופו להיות שונאה...וסופו להוליד ממנה בן סורר ומורה לכך נסמכו פרשיות הללו" (רש"י-דברים, כ"א, י"א), משום שלמרות ההבנה שמגלה התורה לנפשו של הלוחם, המעשה של לקיחת אשה נכרית המאולצת להתגייר מעיד על פגם בנשמה האלהית שבתוכו, לפיכך גם עונשו אינו בידי אדם אלא בידי שמים.

נלענ"ד שדברי חז"ל: "לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע" (קידושין, כא:), פירושם: שהתורה מדריכה את הלוחם הצדיק התחכמות בהתמודותו עם יצר הרע דרך מצות אשת יפת תואר, דהיינו, שהלוחם אשר גבר עליו יצרו אין לו לומר ליצר הרע: בשום פנים ואופן לא! אלא התורה מלמדת אותו לומר ליצה"ר: כן! אבל תמתין. מטעם זה התורה מצווה על החושק באשת יפת תואר לעבור תהליך מרסן הכולל את הבאתה של האשה הנחשקת ("אע"פ שאינה נאה"-קידושין, כב.) לביתו של החושק ושם היא בוכה חודש, והחושק ממתין לה חודשיים כאשר ראשה מגולח וציפורניה מגודלות, ואין הוא נושאה לאשה אלא רק לאחר שהתגיירה, וכו'. במשך זמן זה נתון החושק בלחץ חברתי של שכניו ומכריו המביעים את פליאתם על אותו הלוחם הצדיק שלא התגבר על יצרו, ועל ידי כך הלוחם מרסן את הלהט המיידי של יצר הרע ומתגבר עליו לאחר זמן. וכן כתב הרש"י: "וישבה בביתך', בבית שמשתמש בו: נכנס ונתקל בה יוצא ונתקל בה, רואה בבכייתה רואה בנוולה כדי שתתגנה עליו. 'ובכתה את אביה', כל כך למה? כדי שתהא בת ישראל שמחה וזו עצבה, בת ישראל מתקשטת וזו מתנוולת. 'והיה אם לא חפצת בה', הכתוב מבשרך שסופך לשנאותה" (רש"י-דברים, כ"א, י"ג-י"ד). כלומר, במצות יפת תואר התורה מלמדת את הלוחם וגם כל העם להתחכם ליצר הרע באמצעות הטעיתו, לפיכך נאמר בגמ': "לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע" (קידושין, כא:). וכן מצאנו שגם דוד המלך ע"ה היה מתחכם ליצר הרע, כמובא במדרש: "חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך' (תהילים, קי"ט, נ"ט), אמר דוד: רבש"ע, בכל יום ויום הייתי מחשב ואומר: למקום פלוני ולבית דירה פלונית אני הולך, והיו רגלי מביאות אותי לבתי כנסיות ולבתי מדרשות...ר' הונא בשם ר' אחא אמר: 'חשבתי' מתן שכרן של מצות והפסדן של עבירות, 'ואשיבה רגלי אל עדותיך' (מד"ר, ויקרא, פרשה לה).

משל החפץ חיים:

התורה מיעצת לאדם לזכור תמיד את יום המיתה ואת הענישה הצפויה לאדם שנכשל בחטא ומת כשהוא חייב, ובכך מחזקת התורה את רצון האדם למות זכאי, וע"י זה יכול האדם לסור מרע ולעשות טוב. לפיכך התורה מגלה לאדם את מזימותיו ושיטותיו של יצה"ר שתפקידן הוא להסיח את דעתו מן העיקר, וה' יתברך אף נתן לכל אדם את הכלים להתמודד כנגדם, כמובא בגמ': "הקב"ה אמר להם לישראל: בני, בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין, ואם אתם עוסקים בתורה אין אתם נמסרים בידו, שנאמר: 'הלא אם תטיב שאת', ואם אין אתם עוסקין בתורה אתם נמסרים בידו, שנאמר: 'לפתח חטאת רובץ', ולא עוד אלא שכל משאו ומתנו בך, שנאמר: 'ואליך תשוקתו', ואם אתה רוצה אתה מושל בו, שנאמר: 'ואתה תמשל בו" (קדושין, ל:). כלומר, התורה והמצוות הן תכלית בואה של נשמת האדם לעוה"ז, ורק העיסוק התמידי בהן מונע מיצה"ר את היכולת להסיח את דעתו של האדם מעיקר שליחותו לעוה"ז, וכן מובא בגמ' (ביצה, טז.): "דאמר ר' זירא: הני בבלאי טפשאי דאכלי נהמא בנהמא" (בני בבל טפשים שאוכלים לחם בשביל לחם), דהיינו, הבבלים טפשים משום שאין להם תכלית בחייהם אלא הם אוכלים בכדי שיהיה להם כח לעבוד, ועובדים בכדי שיהיה להם כח לאכול. על כן זכירת תכלית בואו של האדם לעולם הזה גורמת לו לנצחון על יצה"ר.

וכך באר ה"חפץ חיים" את הענין בדרך משל: שתי מדינות נלחמו זו בזו במשך שנים רבות, יום אחד הכריז המלך של אחת המדינות כי אדם אשר ימצא פתרון שיביא לקץ המלחמה הארוכה, יזכה בפרס גדול: תנתן לו האפשרות להכנס לבית אוצרות המלך וליטול משם במשך שעה שלמה כל מה שליבו חפץ. לאחר זמן קצר הגיע אדם חכם אשר יעץ למלך פתרון לסיים את המלחמה, המלך יישם את פתרונו ונצח במלחמה לשמחת המלך וכל העם. כפי שהובטח ע"י המלך נקבע לאדם זה תאריך ושעה שבה הוא יבוא לבית המלך בכדי לקבל את הפרס הגדול. בהתקרב היום המיועד החל המלך להתייסר בלבטים קשים: מצד אחד המלך נחרד לנוכח האפשרות שבפרק הזמן הקצר שיהיה האיש בין אוצרותיו עלול הוא להספיק לאסוף לעצמו נכסים בשווי גדול ביותר, ומאידך גיסא בתוקף מעמדו כמלך אסור לו לחזור בו מהבטחתו הציבורית. בצר לו פנה המלך אל יועציו ובקש מהם לטכס עצה כיצד לפתור את הבעיה, קם חכם אחד מיועצי המלך ואמר: יש לי רעיון כיצד תוכל לעמוד בדבריך ובכל זאת לא תנזק נזק גדול, יודע אני שהזוכה בפרס אוהב מאד לשמוע מנגינות מיוחדות, לפיכך ביום המיועד הכנס לבית האוצרות את התזמורת המעולה ביותר, ובהכנס האיש לבית האוצרות תשמיע לו התזמורת את המנגינות הערבות עליו במיוחד, אין לי ספק שקולן הערב של המנגינות יסיח את דעתו של האיש לפחות למשך חלק מהזמן שישהה שם, וממילא הוא לא יספיק לקחת הרבה נכסים מאוצרותיך. הדבר מצא חן בעיני המלך, וכך עשה. כאשר הגיע היום המיוחל הגיע האיש החכם לארמון המלך בשעה היעודה, ועבדי המלך הוליכוהו לבית האוצרות כמובטח לו ע"י המלך. כאשר פתחו לאיש את דלת האוצר הופתע האיש מאד לשמוע את קול הנגינה המופלאה, ולרגע נעמד דום, אך מיד נזכר לשם מה הוא בא לכאן וצעד במהירות פנימה. כאשר קרב אל האוצרות שוב עצר לרגע והלך שבי אחר המנגינה הנעימה שנשמעה באותה עת מהתזמורת, אך מיד חזר וגער בעצמו: אל תשכח לשם מה באת לכאן! אולם גערה זו לא הועילה הרבה כיון שבאותו רגע השתלב כלי נגינה נוסף בתזמורת אשר הוסיף נופך מיוחד במינו למנגינה, והאיש נעצר להאזין מעט למנגינתה הנפלאה של התזמורת ונמנע מלגשת למלאכתו לאסוף לעצמו יהלומים יקרים מן האוצר. לפתע הרגיש האיש שיד חזקה לופתת אותו בצוארו ומושכתו החוצה, משרת המלך הודיע לו כי זמנו תם! ועליו לצאת מיד החוצה. האיש מלמל במבוכה: אבל לא הספקתי לקחת דבר מן האוצר!, אך טענותיו לא הועילו. משרת המלך צרח עליו: השעה שהוקצבה לך עברה!, ולאחר מכן גרר את האיש הרחק מן הארמון והשליכו ארצה בעל כורחו. מיואש, מדוכא ומאוכזב התעורר האיש מחלום העושר הגדול שהיה צפון לו, וכל ימי חייו לא סלח לעצמו על כך שהלך שולל אחרי מתיקות המנגינה עד ששכח את יעודו ותפקידו.

והנמשל הוא לחיי האדם בעוה"ז הנמשלים לשעה לעומת חיי העולם הבא, בשעה זו ניתנת לאדם הזדמנות לרומם את הנשמה האלהית שניתנה לו ולהעשירה, אולם יצר הרע המכיר היטב את האושר הגדול שיכול אדם לרכוש בעוה"ז, מפעיל את תזמורת העוה"ז אשר היא פיתויי היצר שנועדו למונעו ולהשכיחו מתפקידו ויעודו בעוה"ז. לפיכך יצה"ר בתחבולותיו משמיע לאדם מנגינות ערבות ומרעיף על האדם פתויים נחשקים, בכדי להסיח את ליבו מן התורה והמצוות במשך כל תקופת חייו. אך לבסוף כאשר מגיע זמנו של האדם ליתן דין וחשבון בבית דין של מעלה, נזכר האדם כי בזבז את זמנו היקר מכל בשמיעת מנגינות שווא, אולם אז כבר לא נותר לו זמן לתקן. לפיכך התורה מיעצת לאדם לזכור את יום המיתה ואת הענישה הצפויה לאדם שנכשל בחטא ומת כשהוא חייב בכדי להצילו ממנגינותיו הערבות של יצה"ר, וכן מובא בגמ': "אמר ר"ש בן לקיש: לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע שנאמר: 'רגזו ואל תחטאו' (תהלים, ד', ה'), אם נצחו מוטב ואם לאו יעסוק בתורה, שנאמר: 'אמרו בלבבכם', אם נצחו מוטב ואם לאו יקרא קריאת שמע, שנאמר: 'על משכבכם', אם נצחו מוטב ואם לאו יזכור לו יום המיתה, שנאמר: 'ודומו סלה" (ברכות, ה.).

בן סורר ומורה:

התורה מצווה: "כי יהיה לאיש בן סורר ומורה איננו שומע בקול אביו ובקול אמו ויסרו אותו ולא ישמע אליהם...ואמרו אל זקני עירו בננו זה סורר ומרה איננו שמע בקלנו זולל וסבא. ורגמוהו כל אנשי עירו באבנים ומת" (דברים, כ"א, י"ח,כ'-כ"א). התנאים נחלקו בדין סורר ומורה: "אמר רבי שמעון: וכי מפני שאכל זה תרטימר בשר ושתה חצי לוג יין האיטלקי אביו ואמו מוציאין אותו לסקלו? אלא לא היה ולא עתיד להיות, ולמה נכתב? דרוש וקבל שכר" (סנהדרין, עא.). "רבי יוסי הגלילי אומר: וכי מפני שאכל זה תרטימר בשר ושתה חצי לוג יין האיטלקי אמרה תורה יצא לבית דין ליסקל? אלא הגיעה תורה לסוף דעתו של בן סורר ומורה, שסוף מגמר נכסי אביו, ומבקש למודו ואינו מוצא ויוצא לפרשת דרכים ומלסטם את הבריות, אמרה תורה: ימות זכאי ואל ימות חייב שמיתתן של רשעים הנאה להם והנאה לעולם" (סנהדרין, עב.). כלומר, המחלוקת בין ר"ש לר' יוסי נובעת משתי גישות יסוד: לדעת ר"ש לא תתכן אפשרות שלא יתגלה הניצוץ האלהי החבוי בתוכו של בן ישראל, ניצוץ אשר עתיד לגרום לו לחזור תשובה בסופו של דבר. לעומת זאת ר"י סובר: שהתנהגותו של בן סורר ומורה מעידה עליו כי הנפש הבהמית שבתוכו השולטת על התנהגותו בהוה ותלך ותתגבר בעתיד, דהיינו, אי קבלת מרות הוריו והתרסתו באכילת תרטימר בשר ושתית חצי לוג יין מסמלת את תחילת ההתדרדרותו של בן סורר ומורה אשר בסופה הוא יוצא לפרשת דרכים ומלסטם את הבריות. ועוד כתב ה"אבן עזרא": "וסובא', מרבה לשתות והוא המשתכר והנה זה כמו אפיקורוס, כי לא יבקש חיי העוה"ז כי אם להתענג בכל מיני מאכל ומשתה" (א"ע, דברים, כ"א, כ'). כלומר, לדעת ר"י היתדרדרותו של בן סורר ומורה אינה ברת עצירה ונוכחותו מהוה סכנה לחברה, משום שהרגלו להיות זולל וסובא כבעל חי מבטל את יכולת הבחירה בטוב בעתיד, כמובא במשנה: "בן סורר ומורה נקרא על שם סופו" (סנהדרין, פ"ח, משנה ה), דהיינו, הבן לא רק "סורר" אלא הוא גם "מורה" לאחרים ללכת בדרכיו, ומצאנו שגדול המחטיא את האדם "יותר מן ההורגו" (מד"ר, במדבר, פרשה כא), לפיכך התורה מלמדת שיש לעקור את הרע מיד בתחילת דרכו, שנאמר: "ורגמהו כל אנשי עירו באבנים ומת ובערת הרע מקרבך וכל ישראל ישמעו ויראו" (דברים, כ"א, כ"א).

משל למה הדבר דומה: לילד אחד שעלה למרומי מגדל בן חמישים קומות והחל להוציא את גופו מעבר למעקה, צעקו לו הוריו שעמדו מתחת המגדל: הזהר! אתה עלול ליפול ולרסק את כל אבריך! ענה להם אותו ילד: תירגעו אני מתכונן לקפוץ רק קומה אחת. אמרו לו האנשים שעמדו מתחת המגדל: שוטה, הלא אין אפשרות לעצור את הנפילה באמצע!. לפיכך באה התורה ועצרה את הבן הסורר ומורה בטרם שהוא יפיל את עצמו אל התהום וימות.

כלומר, בן סורר ומורה כבר מתחילת דרכו לא התנהג כהלכה אף כלפי הוריו מולידיו, ולמרות שאין בתנהגותו הנוכחית חיוב של עונש מיתה, מכל מקום תחילת התדרדרותו במדרון העבירות מעידה שלא תהיה לו אפשרות לעצור. לפיכך בן סורר ומורה נידון כבר בשלב זה על שם סופו, שכן אמרה התורה: "ימות זכאי ואל ימות חייב שמיתתן של רשעים הנאה להם והנאה לעולם" (סנהדרין, עב.). לעומת זאת אצל ישמעאל אשר התורה העידה עליו: "והוא יהיה פרא אדם ידו בכל ויד כל בו" (בראשית, ט"ז, י"ב.), "שהיו מלאכי השרת מקטרגים ואומרים: רבש"ע, מי שעתיד להמית בניך בצמא אתה מעלה לו באר? והוא משיבם: עכשיו מה הוא צדיק או רשע? אמרו לו צדיק. אמר להם: לפי מעשיו של עכשיו אני דנו" (רש"י-בראשית, ט"ז, י"ב.), וכן "א"ר יצחק: אין דנין את האדם אלא לפי מעשיו של אותה שעה" (ר"ה, ט"ז:), דהיינו, משום שישמעאל בתחילת דרכו היה צדיק לפיכך לא נענש "על שם סופו", וכן מצאנו שטענת מלאכי השרת לא היתה כלפי ישמעאל עצמו אלא טענתם היתה על זרעו, ואכן בסופו של דבר: "א"ר יוחנן: ישמעאל עשה תשובה בחיי אביו" (ב"ב, ט"ז:), דהיינו, גם בסופו היה ישמעאל צדיק. וכן מצאנו שה' המית אף את חנוך הצדיק קודם זמנו ע"מ שלא יחטא, כמובא ברש"י: "ויתהלך חנוך', צדיק היה וקל בדעתו לשוב להרשיע, לפיכך מיהר הקב"ה וסילקו והמיתו קודם זמנו, וזהו ששינה הכתוב במיתתו לכתוב ואיננו בעולם למלאות שנותיו" (רש"י-בראשית, ה', כ"ד).

נמצאנו למדים כי למעשה אין מחלוקת בין רבי שמעון לרבי יוסי הגלילי משום שר"ש מדבר על בן למשפחה יהודית כשרה לפיכך בן סורר ומורה "לא היה ולא עתיד להיות", ור"י מדבר על בן ליהודי שנולד מאשת יפת תואר נכריה, כפי שפירש הרש"י: "אם נשאה סופו להיות שונאה...וסופו להוליד ממנה בן סורר ומורה לכך נסמכו פרשיות הללו" (רש"י-דברים, כ"א, י"א), לפיכך לדעת ר"י "אמרה תורה: ימות זכאי ואל ימות חייב שמיתתן של רשעים הנאה להם והנאה לעולם" (סנהדרין, עב.).

מצות שלוח הקן:

בהמשך פרשת כי תצא התורה כותבת את מצות שלוח הקן: "כי יקרא קן צפור לפניך בדרך בכל עץ או על הארץ אפרחים או ביצים והאם רבצת על האפרחים או על הביצים לא תקח האם על הבנים" (דברים, כ"ב, ו'), כלומר, הקב"ה מזמן לאדם בעל נפש אלהית מצוה מקרית כביכול ע"מ לזכותו בשכר רב, וכן אמרו חז"ל: "יכול יחזור בהרים וגבעות כדי שימצא קן? ת"ל: 'כי יקרא', במאורע לפניך קן" (חולין, קלט:). לאחר קיום מצות שלוח הקן התורה מבטיחה למשלח את אם האפרוחים שכר גדול, שנאמר: "למען ייטב לך והארכת ימים", דהיינו, שכר המקביל למקיים את המצוה החמורה של כיבוד אב ואם אשר גם בה נאמר: "למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך". ממצוה קלה זו של שלוח הקן למדו חז"ל ארבעה כללים יסודיים הקשורים לכלל קיום מצוות התורה:

כלל ראשון הוא: שלמקיים המצוות מובטח שכר גבוה מאוד, כאמור במשנה: "לא יטול אדם אם על בנים אפלו לטהר את המצורע, ומה אם מצוה קלה שהיא כאסר אמרה תורה (דברים, כ"ב, ז'): 'למען ייטב לך והארכת ימים', קל וחומר על מצות חמורות שבתורה" (חולין, י"ב, משנה ה').

כלל שני הוא: שמידותיו של הקב"ה אינן של רחמים במובן האנושי אלא מידותיו הן גזרות, דהיינו, אין למצוות טעם אנושי אלא הם גזרות הבורא, כאמור במשנה: "האומר על קן צפור יגיעו רחמיך ועל טוב יזכר שמך... משתקין אותו (ברכות, ה', משנה ג'). ומסבירה הגמ': "על קן צפור יגיעו רחמיך, מאי טעמא? פליגי בה תרי אמוראי במערבא: רבי יוסי בר אבין ורבי יוסי בר זבידא, חד אמר: מפני שמטיל קנאה במעשה בראשית (כאילו ה' חס על הצפור ואינו חס על שאר ברואיו), וחד אמר: מפני שעושה מדותיו של הקדוש ברוך הוא רחמים ואינן אלא גזרות" (ברכות, לג:).

כלל שלשי (למ"ד שיש טעמים למצוות) הוא: כי יש לקיים את המצוות במדת הרחמים מתוך התחשבות ברגשות הזולת, כמובא בגמ': "אבא שאול אומר: 'ואנוהו' הוי דומה לו, מה הוא חנון ורחום אף אתה היה חנון ורחום" (שבת, קלג:). כלומר, ממצות שלוח הקן למדים כי התורה ציותה לחוס ולהתחשב אף ברגשותיהם של העופות, ומכל שכן נלמד שחייב אדם לרחם ולהתחשב אף ברגשותיו של חברו, כפי שנאמר: "ואהבת לרעך כמוך אני ה'" (ויקרא, י"ט, י"ח). וכן כתב הרמב"ן: "ואנחנו מחזיקים בסברא השניה שיהיה בכל המצוות טעם...טעם המניעה ללמד אותנו מדת הרחמנות ושלא נתאכזר, כי האכזריות תתפשט בנפש האדם" (הרמב"ן- דברים, כ"ב, ו'), אף הרמב"ם כתב (מורה נבוכים, ג', מ"ח): "טעם שלוח הקן וטעם 'אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד', כדי להזהיר שלא ישחוט הבן בעיני האם כי יש לבהמות דאגה גדולה בזה, ואין הפרש בין דאגת האדם לדאגת הבהמות על בניהם, כי אהבת האם וחנותה לבני בטנה איננו נמשך אחרי השכל והדבור, אבל הוא מפעולת כח המחשבה המצויה בבהמות כאשר היא מצויה באדם".

כלל רביעי הוא: שאין מקבלים שכר בעבור קיום המצוות בעולם הזה אלא שכר המצוות הוא רק בעוה"ב, כמובא בגמ': "רבי יעקב היא, דאמר: שכר מצוה בהאי עלמא ליכא, דתניא: רבי יעקב אומר: אין לך כל מצוה ומצוה שכתובה בתורה שמתן שכרה בצדה שאין תחיית המתים תלויה בה, בכיבוד אב ואם כתיב: 'למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך', בשילוח הקן כתיב: 'למען ייטב לך והארכת ימים'. הרי שאמר לו אביו: עלה לבירה והבא לי גוזלות, ועלה לבירה ושלח את האם ונטל את הבנים, ובחזרתו נפל ומת, היכן טובת ימיו של זה? והיכן אריכות ימיו של זה? אלא 'למען ייטב לך' לעולם שכולו טוב, ו'למען יאריכון ימיך' לעולם שכולו ארוך" (קידושין, לט:).

נשאלת השאלה: מדוע הביא רבי יעקב דוגמא של קיום שתי מצוות שהשכר עליהן הוא אריכות ימים, וכי שאלותיו אינן תקפות גם בקיומה של מצוה אחת משתיהם? הרי התורה הבטיחה בכל אחת מהן טובה ואריכות ימים!? אלא שרבי יעקב בא ללמדנו שבמצות שלוח הקן בלבד יש מקום לומר שהבן לא קיימה עם הכוונה הראויה לשם שמים, משום שזו מצוה שבין האדם למקום וייתכן שבלב הבן היתה כוונה שלילית (כמובא בגמ', שם) וכוונה זו היא אשר פגמה בקיום המצוה, על כן ה' לא נתן לבן את השכר של "למען ייטב לך והארכת ימים" בעוה"ז. לעומת זאת במצות כיבוד אב ואם המעשה והנאת המקבל הם הקובעים את שכר המצוה, לפיכך כאשר הבן עסק בהבאת הגוזלים כדי להאכיל את אביו לא יכלה כוונתו של של הבן לפגום במצוה, משום שהכוונות שיש לבן אינן חשובות לענין זה כי עצם המעשה שמביא תועלת לאב הוא עיקר מצות כיבוד אב ואם. כלומר, בדוגמא שהביא רבי יעקב קיימת ודאות שהבן קיים לפחות מצוה אחת ששכרה "למען ייטב לך והארכת ימים", אולם בסופו של דבר נתקבלה תוצאה הפוכה משום שבעת חזרתו נפל הבן ומת. לפיכך מדוגמא קיצונית זו לימדנו רבי יעקב כי שכר המצוה אינו ניתן בעולם הזה, וההבטחה על אריכות ימים היא "לעולם שכולו ארוך". יתרה מזאת, רבי יעקב מכוון בדבריו לכלל שכרם של המצוות, דהיינו, למרות שנאמרו בתורה הבטחות גשמיות למתן שכר בעוה"ז למקיים המצוות, בכל זאת לימדנו רבי יעקב שהשכר האמור בתורה לגבי קיום המצוות הוא אינו בגדר של שכר אישי הניתן בעוה"ז, לפיכך אפילו שילוב של שתי מצוות שהתורה הבטיחה בהם אריכות ימים לא הועילה לבן בעוה"ז משום שהוא מת בעת ביצוען, על כן לדעת רבי יעקב יש לומר כי השכר הסמלי המובטח בתורה לכלל ישראל ניתן בכדי לאפשר לשומרי המצוות להתקיים בעוה"ז בנחת, ולאפשר להם לעבוד את ה' ללא הפרעה, דהיינו, שכרן של המצוות לפרט ניתנות לנפש האלהית של האדם הנשארת עמו גם בעוה"ב, אולם בכדי לאפשר לנשמה האלהית להתמודד עם השאלה התמידית של הנפש הבהמית בעוה"ז: למה לך לטרוח? מה יוצא לך מזה? וכו', כתבה התורה את השכר הסמלי של המצוות בעוה"ז, בבחינת "לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע" (קידושין, כא:).

נמצאנו למדים כי השלמות של קיום המצוות היא: כאשר האדם מקיים את מצוות התורה באהבה ולשם שמים ללא כל ציפיה למתן שכר. כלל זה נובע גם מן הסיפור על הגאון מוילנה שביקש לקנות אתרוג כשר לסוכות בתקופה שהיה בה מחסור באתרוגים, ורק ליהודי אחד היה אתרוג כשר ומהודר ביותר. שלח הגאון מוילנה שליח מיוחד והורה לו לקנות את האתרוג בכל מחיר, כי מצוות ארבעת המינים היא יקרה וחשובה מאד. הלך השליח והציע ליהודי מחיר גבוה על האתרוג, והיהודי אמר לו שאין הוא מוכן למכור את המצוה המהודרת בשביל בצע כסף, אלא רק אם יסכים הגאון מוילנה לקבל את האתרוג בתנאי ששכר המצוה של ארבעת המינים של הגאון מוילנה תרשם לזכותו של אותו יהודי בלבד. השליח נדהם מהתנאי ורץ לגאון מוילנה להודיעו על תנאו המוזר של אותו יהודי, כששמע הגאון מוילנה את תנאו של בעל האתרוג קפץ ורקד בשמחה רבה, כשנישאל למה הוא שמח כל כך? ומה שווה האתרוג ללא שכר המצוה שלו? אמר הגאון מוילנה: כל ימי התפללתי לזכות לקיים את מצוות ה' ללא שכר וללא אינטרס אלא לקיימן רק לשם שמים ומאהבה טהורה, ועכשיו מזדמן לי ע"י אותו יהודי לקיים את מצות ארבעת המינים לשם שמים ומאהבה טהורה, לפיכך שמח לבי.

ושכחת עמר בשדה:

בהמשך פרשת כי תצא התורה מצווה על מצות "שכחה", שנאמר: "כי תקצר קצירך בשדך ושכחת עמר בשדה לא תשוב לקחתו לגר ליתום ולאלמנה יהיה למען יברכך ה' אלהיך בכל מעשה ידיך" (דברים, כ"ד, י"ט). התורה מחדשת במצות "שכחה" כי מעשה חסד שנתגלגל לבן ישראל ואפילו בלי ידיעתו אין הוא בגדר של שכחה, אלא הוא בגדר של קיום מצוה משום שהשורש האלהי המצוי באותו אדם הוא אשר גרם לו ל"שכחה" בכדי לזכותו במצוה, לפיכך אין זו "שכחה" אלא כוונה לעשית מצוה הטבועה בנפשו של האדם הצדיק. וכן מובא בגמ': "מאי דכתיב: 'כי ישרים דרכי ה' וצדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם' (הושע, י"ד)?...א"ל ריש לקיש...אלא משל לשני בני אדם: זה אשתו ואחותו עמו בבית וזה אשתו ואחותו עמו בבית, אחד נזדמנה לו אשתו ואחד נזדמנה לו אחותו, זה שנזדמנה לו אשתו: 'צדיקים ילכו בם', וזה שנזדמנה לו אחותו: 'ופושעים יכשלו בם" (הוריות, יב:), דהיינו, הנשמה האלהית שבתוך הצדיק מזמנת לו מצוה, ולעומת זאת הנפש הבהמית שבתוך הרשע בו מזמנת לו עבירה. וכן הוא במצות: "לא תראה את שור אחיך... והתעלמת מהם השב תשיבם לאחיך" (דברים, כ"ב, א'), ובמצות: "לא תראה את חמור אחיך... והתעלמת מהם הקם תקים עמו" (דברים, כ"ב, ד'), אשר גם בהם הכתוב אינו מדבר על ענין של מקריות אלא המדובר הוא בהשגחה פרטית ובהכוונה אלהית, בבחינת: "בא ליטמא פותחין לו, בא ליטהר מסייעים אותו" (שבת, קד.). וכן מובא במדרש: "אר אלעזר בן עזריה: מנין למאבד סלע מתוך ידו ומצאה עני והלך ונתפרנס בה, מעלה עליו הכתוב כאלו זכה?! תל: 'לגר ליתום ולאלמנה יהיה למען יברכך ה (דברים, כ"ד, י"ט), והרי דברים קו: ומי שלא נתכוון לזכות מעלה עליו הכתוב כאלו זכה, מי שנתכוון לזכות על אחת כמה וכמה"! (ספרי, פרשת תצא, פיסקא רפג), דהיינו, אם האדם שהנשמה האלהית שבתוכו זימנה לו באקראי מצות צדקה זוכה לשכר המצוה, קל וחומר לשכרו של האדם היוזם ומכוון לעשות את המצוות לשם שמים.

יתרה מזאת, "ואמר עולא: תמר זנתה וזימרי זינה, תמר זנתה יצאו ממנה מלכים ונביאים, זימרי זינה נפלו כמה רבבות מישראל. אמר רב נחמן בר יצחק: גדולה עבירה (לשם מצוה-רש"י) לשמה ממצוה שלא לשמה" (הוריות, י:). כלומר, לצדיק אפילו העבירה לשם מצוה נחשבת כמצוה שלא לשמה משום שכוונתו היתה לשם מצוה לשמה, וכן מובא בגמ': "אמר רב יהודה אמר רב: לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוה אפילו שלא לשמה" (סנהדרין, קה:), דהיינו, משום שהנשמה האלהית שבאדם חפצה שיקראו לו רבי או על מנת שיכבדוהו (תוס' ברכות, יז.), לפיכך זוכה האדם שהמצוה תזקף לזכותו אף אם עשאה שלא לשמה. לעומת זאת מובא בגמ': "וכל העושה שלא לשמה נוח לו שלא נברא" (ברכות, יז.), דהיינו, משום שהנפש הבהמית שבו חפצה ללמוד על מנת לקנטר, וכד', לפיכך לא זו בלבד שאין הוא זוכה שהמצוה תזקף לזכותו אלא אף חז"ל מגנים אותו, באומרם: "נוח לו שלא נברא". כלומר, כאשר קיום המצוה נעשה שלא לשמה מתוך השורש האלהי המצוי באותו אדם אז נזקפת המצוה לזכותו, אולם כאשר קיום המצוה נעשה שלא לשמה מתוך השורש הבהמי המצוי באותו אדם אז "נוח לו שלא נברא" (ברכות, יז.).

רני עקרה לא ילדה:

הפטרת פרשת כי תצא היא ההפטרה החמישית מתוך "שבע דנחמתא" (שו"ע, או"ח, תכח, ח), בהפטרה זו ה' מבטיח לשמח את כלל ישראל בעת מימושם של כל הבטחותיו לישראל בגאולת העתיד, שנאמר: "רני עקרה לא ילדה" (ישעיה, נ"ד, א'). נראה לכאורה כי ישנה סתירה פנימית בפסוק: "רני עקרה לא ילדה פצחי רנה וצהלי לא חלה כי רבים בני שוממה מבני בעולה אמר ה'" (ישעיה, נ"ד, א'), דהיינו, מדוע ה' מבשר לכנסת ישראל שתשמח כעקרה, הלא עקרה מסמלת עצבות? ועוד, אם נאמר 'עקרה' ודאי הוא שהיא 'לא ילדה'? ועוד, בסוף הפסוק נאמר: 'כי רבים בני שוממה מבני בעולה', וכי יש לעקרה בנים רבים? ועוד, הרי עם ישראל קיים לעולם? אלא נלענ"ד שהמדובר הוא בעקרות רוחנית הנובעת מן העצבות והיאוש מן הגלות, לפיכך הקב"ה מבשר לכנסת ישראל שמרוב השמחה אשר תהיה בגאולה העתידית כנסת ישראל תשכח את צער הגלות של בניה, כאשה עקרה אשר לא חשה בצער הלידה וגידול הבנים. וכן נאמר בהמשך ההפטרה: "אל תיראי כי לא תבושי ואל תכלמי כי לא תחפירי כי בשת עלומיך תשכחי וחרפת אלמנותיך לא תזכרי עוד... ברגע קטן עזבתיך וברחמים גדלים אקבצך" (ישעיה, נ"ד, ד',ז'). כלומר, בעתיד לבוא תזכה כנסת ישראל לנחמה כפולה: גם לשכחת צער הגלות וגם לשמחת הגאולה. וכן מובא בגמ': "אמר לה ההוא צדוקי לברוריא: כתיב: 'רני עקרה לא ילדה', משום דלא ילדה 'רני'? אמרה ליה: שטיא, שפיל לסיפיה דקרא, דכתיב: 'כי רבים בני שוממה מבני בעולה אמר ה, אלא מאי 'עקרה לא ילדה'? רני כנסת ישראל שדומה לאשה עקרה שלא ילדה בנים לגיהנם, כותייכו" (ברכות, י.), דהיינו, בעתיד לבוא תזכה כנסת ישראל לשמחה כפולה: גם בראותה את כל בניה שנעקרו ממנה לגלות חוזרים מן הגלות כצדיקים, וגם תזכה לראות שבניה התרבו למרות צער הגלות, כפי שנאמר בברכת החתנים: "שוש תשיש ותגל העקרה בקבוץ בניה לתוכה בשמחה" (כתובות, ח.).

לסיכום:

נמצאנו למדים מן האמור לעיל כי מיד עם צאתו של האדם למלחמה כנגד יצר הרע הקב"ה עוזרו לנצח את היצר, אולם מאחר והמלחמה עם היצר היא אינה מלחמה חד פעמית אלא מלחמה תמידית המתגברת מיום ליום, לפיכך העמידה התורה לרשות האדם מספר כלים אשר בהם ניתן לאדם לשמר את נצחונו כנגד היצה"ר. ראשית לכל התורה מבטיחה לאדם ששימור נצחונו הוא אפשרי משום שאין הקב"ה מעמיד את האדם בנסיון בלתי אפשרי, בנוסף לכך התורה מיעצת לאדם מספר עצות להתגבר על יצה"ר: הצעה כללית להקדים לצאת למלחמה כנגד יצה"ר בבחינת ההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה, כמובא בגמ': "לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע" (ברכות, ה.) משום שהבא "ליטהר מסייעים אותו" (שבת, קד.). בנוסף לכך התורה קובעת כי קיומן של המצוות בתדירות מזכה את האדם בנצחון מוחץ כנגד יצה"ר בעוה"ז, ואף מצאנו שהקב"ה מסייע לצדיק ומזמן לו מצוות אקראיות נוספות ע"מ להוסיף לו זכויות לעתיד לבוא, משום שרק ע"י קיום המצוות האדם מקנה לנשמתו האלהית את קיומה הנצחי בעוה"ב, וזוכה "לחזות בנעם ה' ולבקר בהיכלו" (תהלים, כ"ז, ד'). גם כאשר האדם נתקל חזיתית ביצה"ר ועומד הוא למעוד, התורה מציעה לו שישהה את הלהט המיידי של יצה"ר עד שיצטנן ואז ינצחנו, כמובא בגמ': "יקרא קריאת שמע" (ברכות, ה.). וכן התורה מיעצת לאדם לזכור תמיד את "יום המיתה" (ברכות, ה.) ואת הענישה הצפויה לאדם שנכשל בחטא ומת כשהוא חייב, ובכך מחזקת התורה את רצון האדם ש"ימות זכאי ואל ימות חייב" (סנהדרין, עב.), וע"י זה יכול האדם לסור מרע ולעשות טוב. בנוסף לכל אלה נתנה התורה לאדם שכשל בחטא את מצות התשובה אשר מסירה מן האדם כל ייאוש וגורמת לו לקיים מצוות רבות ככל יכולתו, משום שמצות התשובה איננה רק חרטה, התרחקות מן החטא, וקבלה לעתיד, אלא מצות התשובה מתקיימת גם באדם הבינוני ע"י השאיפה המתמדת להתעלות לדרגה רוחנית גבוהה יותר מאשר היתה קיימת אצלו קודם לכן.

יה"ר שיזכנו ה' להתגבר על יצרנו הרע ותתקבל תפלתינו לפני הקב"ה: "ותן בנו יצר טוב לעבדך באמת וביראה ובאהבה", ויתקיים בנו מקרא שכתוב בסיום הפטרת השבוע: "כי ההרים ימושו והגבעות תמוטינה וחסדי מאתך לא ימוש וברית שלומי לא תמוט אמר מרחמך ה'" (ישעיה, נ"ד, י').

העל"ח רפאל ב"ר אשר חגבי (חגי רפי)

מקורות[עריכה]

על-פי מאמר של רפאל בר אשר חגבי שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2006-10-21.


דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.

קיצור דרך: tnk1/messages/sofrim_hagay_mxjva_27