ביאור:כי תבוא - הברירה בין עבדות מצרים לבין העבדות לה' במצוות

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


כי תבוא- הברירה בין עבדות מצרים לבין העבדות לה' במצוות

מבוא:

פרשת כי תבוא הנקראת בשבת השלישית של חודש אלול, פותחת בחלקו האחרון של נאום המצוות שנשא משה רע"ה לפני מותו, בפרשה זו משה רע"ה פירט לעם ישראל בצמוד לכניסתם לארץ, את מצוות: הבאת ביכורים, מקרא ביכורים, וידוי מעשרות, וכו', בהמשך הפרשה משה רע"ה אמר לעם ישראל את פרשת הברכות והקללות, אשר היא כוללת תיאור קצר של הברכות שיחולו על עם ישראל אם הם ישמרו את המצוות, וכן תיאור רחב ומפורט של הצרות והפגעים שיבואו על עם ישראל אם הם לא יקיימו את מצוות התורה. בשיאן של קללות התוכחה נאמר העונש של החזרת עם ישראל לעבדות במצרים, ואף בסיום הפרשה מופיעה סקירה היסטורית קצרה על קורות יציאת מצרים, ההליכה במדבר סיני וכיבוש עבר הירדן המזרחי. איזכורה החוזר ונשנה של יציאת מצרים בפרשת כי תבוא, נועד להדגיש את הברירה המובנת ביסוד הברית שבין ה' יתברך לבין עם ישראל, ברירת הברית היא: או עבודה לה' יתברך בשמחה, יחד עם ההכרה בבעלותו של ה' יתברך על הכל, או חזרה לעבדות ולגלות במצרים. לפיכך הצמדת כתיבתן של מצות הבאת ביכורים, ומצות מקרא ביכורים, ומצות וידוי מעשרות והברכות, וסמיכותן לקללות התוכחה שבפרשת כי תבוא, נועדו לסמל את תכלית הבריאה והיצירה של העולם, אשר היא: הודאה לה' יתברך ויראת העונש. על כן שילוב קריאתם של נושאים אלה בפרשת כי תבוא, מעורר לחזרה בתשובה את האדם מישראל שלא הספיק לשוב בתשובה שלמה עד אמצע חודש אלול. כלומר, מצוות ההודאה לה' ויראת העונש, מאיצים את כלל ישראל להרבות במצוות, במיוחד בשבועיים שנותרו עד ר"ה, הן מן הטעם של מצות ההודאה לה' יתברך על הטוב שנתקבל ממנו בכל השנה שעברה, והן מן הטעם של יראת העונש האמור בקללות התוכחה. לפיכך בזכות עבודת ה' יתברך מתוך הודאה ושמחה, עם ישראל עתידים לזכות שתחל להם השנה הבאה וברכותיה, ובזכות עבודת ה' יתברך מתוך יראה, עם ישראל עתידים לזכות שתכלה השנה וקללותיה, משום שבזכות קיום הברית שבין ה' יתברך לבין עם ישראל, ה' מבטיח לעם ישראל הן את ברכותיו הגשמיות לצורך קיומם לבטח בהוה, והן את קיומם הרוחני בעתיד ע"י הגאולה השלמה והשראת השכינה בתוכם לנצח, כאמור בהפטרת פרשת כי תבוא: "קומי אורי כי בא אורך וכבוד ה' עליך זרח". נמצאנו למדים כי פרשת כי תבוא והפטרתה הנקראות באמצע חודש אלול, מזכירות את יסוד הברית של עבודת ה' יתברך במצוות, והן מעוררת את עם ישראל לחזרה בתשובה לפני יום הדין, באמצעות הדגשת הקשר של שכר ועונש, אשר הם ניתנים ב"מידה כנגד מידה" (שבת, קה:), כפי שמבואר להלן בהרחבה:

א. הקשר בין פרשת כי תבוא לראש השנה – הכרת הטוב והודאה על חסדי ה' בשמחה וביראה.

ב. הקשר שבין מצות הביכורים לתפילות ר"ה – הכנעת הלב והכנת ישראל לתפילות של ר"ה.

ג. מצות הבאת ביכורים – השרשת מידת הנדיבות ומיעוט תאות האכילה והרכישה בישראל.

ד. "ושמת בטנא" – קבלת השפע האלהי תלוי בכלי שהאדם מישראל מביא עמו לצורך קבלתו.

ה. מצות מקרא ביכורים – הצהרה והכרת החקלאי בבעלות ה' על עם ישראל ועל ארץ ישראל.

ו. מצות וידוי מעשרות - המחשבה הנלוית למעשה המצוה היא אשר הקובעת את שכרה.

ז. תוכחת משה – שכר לעבדי ה' במצוות או עונש החזרת עם ישראל לעבדות במצרים באוניות.

ח. "קומי אורי כי בא אורך" – הקב"ה מבטיח לעם ישראל קיבוץ גלויות באונית תרשיש.

הקשר בין פרשת כי תבוא לראש השנה:

תקנת עזרא קבעה כי פרשת כי תבוא תקרא תמיד לפני ראש השנה, כמובא בגמ': "תניא רבי שמעון בן אלעזר אומר: עזרא תיקן להן לישראל שיהו קורין קללות שבתורת כהנים קודם עצרת, ושבמשנה תורה קודם ר"ה, מאי טעמא?, אמר אביי ואיתימא ריש לקיש: כדי שתכלה השנה וקללותיה" (מגילה, לא.). לכאורה דבריו של רשב"א תמוהים: ראשית, הלוא פרשת כי תבוא אינה נקראת ממש בסמוך לר"ה, אלא כשבועיים קודם לר"ה?, ועוד, הרי פרשת כי תבוא פותחת במצוות: הביכורים, וידוי המעשרות, בברכות משה, וכו', ולא בקללות התוכחה?, ועוד, הלא גם בפרשיות הבאות: נצבים, וילך והאזינו, ישנם תוכחות?.

נלענ"ד להשיב: כי הרשב"א סובר שפרשיות הביכורים, וידוי המעשרות, הברכות, וקללות התוכחה קשורות זו בזו, לפיכך קריאתן המשותפת בפרשת כי תבוא לקראת סופו של חודש אלול, רומזות לאדם מישראל שיום הדין ממשמש ובא. על כן קריאת התוכחה הכתובה בפרשת כי תבוא, מסוגלת לגרום לאדם להתעוררות גדולה ולחזרה בתשובה, לפיכך "עזרא תיקן להן לישראל שיהו קורין קללות... קודם ר"ה", בכדי שבזכות עבודת ה' יתברך מתוך יראה, עם ישראל יזכו לכך "שתכלה השנה וקללותיה". בנוסף לכך, בזכות עבודת ה' יתברך מתוך הודאה ושמחה, עם ישראל עתידים לזכות שתחל להם השנה הבאה וברכותיה. מטעם זה קריאתן של פרשיות הביכורים, וידוי המעשרות והברכות בפרשת כי תבוא, רומזת לכל אדם מישראל כי יש לו הזדמנות לתקן, ולהודות בשמחה לה' יתברך על רוב חסדיו, אף בשבועיים שנותרו לפני יום הדין של ר"ה.

וכן מצאנו שהרש"י פירש במצות הביכורים: "ואמרת אליו' שאינך כפוי טובה", וכן נאמר: "ושמחת בכל הטוב", כשהכוונה היא לשמחה בכל עבודות ה' יתברך, כמובא בגמ': "סור מרע ועשה טוב' אין טוב אלא תורה" (ע"ז, יט:), דהיינו, מצות הביכורים מלמדת שעל האדם מישראל להודות לה' יתברך על כל טובות החינם, אשר ה' יתברך עשה עמו במשך כל השנה, ולעובדו באמצעות קיום המצוות מתוך שמחת הלב. וכן נאמר במצות וידוי מעשרות: "עשיתי ככל אשר צויתני" (דברים, כ"ו, י"ד), והרש"י פירש: "שמחתי ושימחתי בו". גם בברכות שבטרם התוכחה נאמר: "ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך', שתהא יציאתך מן העולם כביאתך לעולם, מה ביאתך לעולם בלא חטא, אף יציאתך מן העולם בלא חטא" (ב"מ, קז.). אף בקללות התוכחה התורה לא מפרטת את החטאים שבגינם הקללות יבואו, אלא התורה מציינת רק סיבה מפורטת אחת לבואן של הקללות, והיא: רק משום שהאדם מישראל לא עבד את ה' יתברך מתוך שמחה, ועל כך שהאדם מישראל לא הודה לה' יתברך על הטובה, שנאמר: "תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב מרב כל" (דברים, כ"ח, מ"ז), "כי השמחה במעשה המצות מצוה בפני עצמה, וכשם שהמצוה עבודה לשי"ת, כך השמחה על המצוה נקראת עבודה... כי השמחה שלמות העבודה" (רבינו בחיי, במדבר, ד', כ'), דהיינו, השמחה עצמה היא הדרגה הגבוהה ביותר בעבודת ה' יתברך. וכן הרמב"ם פסק (לולב, פ"ח, טו): "השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה ובאהבת האל שצוה בהן, עבודה גדולה היא, וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להפרע ממנו, שנאמר: 'תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב", לפיכך כאשר לבו של האדם מישראל שמח בעבודת ה' יתברך אין לו ייסורין. כלומר, החוט המקשר בין מצוות הביכורים ווידוי המעשרות לבין הברכות והקללות, נועד ללמד כי קיום מצוות ה' יתברך מתוך שמחה גורם לברכות, כפי שנאמר: "השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך את ישראל"', והרש"י פירש: "עשינו מה שגזרת עלינו, עשה אתה מה שעליך לעשות, שאמרת (ויקרא, כ"ו): 'אם בחקותי תלכו ונתתי גשמיכם בעתם" (רש"י-דברים, כ"ו, ט"ו).

וכן מובא במדרש: "ר' הונא בשם ר' מתנה אמר: בזכות ג' דברים נברא העולם: בזכות חלה, ובזכות מעשרות, ובזכות בכורים, ומה טעם 'בראשית ברא אלהים'?... ואין ראשית אלא בכורים, שנאמר (שמות, כ"ג): 'ראשית בכורי אדמתך" (מד"ר, בראשית, פרשה א'). לכאורה דברי מדרש זה תמוהים, וכי בעבור מצוות פרטיות של אדם בעל שדה נברא העולם?, אלא לומר לך: שעומקן של מצוות הביכורים, מקרא הביכורים ווידוי המעשרות, הם תכלית התורה, לפיכך העולם נברא בעבורם, משום שהן כוללות בתוכן גם את הכרת הטוב, וגם את ההודאה לה' יתברך בשמחה על כל חסדיו, והן אף מפרסמות את אלוהותו ואת בעלותו של ה' יתברך בעולם, כפי שנאמר: "עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו" (ישעיה, מ"ג, כ"א). וכן כתב הרמב"ן: "כוונת כל המצות שנאמין באלהינו ונודה אליו שהוא בראנו והיא כוונת היצירה, שאין לנו טעם אחר ביצירה הראשונה, ואין אל עליון חפץ בתחתונים, מלבד שידע האדם ויודה לאלהיו שבראו, וכוונת רוממות הקול בתפלות וכוונת בתי הכנסיות וזכות תפלת הרבים, זהו: שיהיה לבני אדם מקום יתקבצו ויודו לאל שבראם והמציאם, ויפרסמו זה ויאמרו לפניו: בריותיך אנחנו" (רמב"ן-שמות, י"ג, ט"ז). וכן מובא במדרש (תנחומא, כי תבוא, סימן א): "צפה משה ברוח הקודש וראה: שבית המקדש עתיד ליחרב והבכורים עתידין ליפסק, עמד והתקין לישראל שיהיו מתפללין שלשה פעמים בכל יום, לפי שחביב תפלה לפני הקדוש ברוך הוא מכל מעשים טובים ומכל הקרבנות".

נמצאנו למדים כי מצות הביכורים וקללות התוכחה הכתובות בפרשת כי תבוא, הן מסמלות גם את תכלית הבריאה והיצירה של העולם, אשר היא: הודאה לה' יתברך כל חסדיו, וההכרה בשכר והעונש האלהי. לפיכך שילוב קריאתן בפרשת כי תבוא, מעורר לחזרה בתשובה את האדם מישראל שלא הספיק לשוב בתשובה שלמה עד אמצע חודש אלול, ומאיץ את כלל ישראל להרבות במצוות, במיוחד בשבועיים שנותרו עד ר"ה, בעת ש"המלך בשדה", הן מן הטעם של מצות ההודאה לה' יתברך על הטוב שנתקבל ממנו בכל השנה שעברה, והן מן הטעם של יראת העונש האמור בקללות התוכחה. כלומר, בזכות עבודת ה' מתוך שמחה "שיש בה עבודת יוצר הכל... לא מתוך שחוק, ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך שכרות" (הרמב"ם, שביתת יום טוב, פ"ו, כ), עם ישראל עתידים לזכות שתחל להם השנה הבאה וברכותיה, ובזכות עבודת ה' מתוך יראה עם ישראל עתידים לזכות שתכלה השנה וקללותיה.

לעומת זאת, אם האדם מישראל אינו מתחרט על מעשיו הרעים, והוא ממשיך לא לעבוד את ה' יתברך בשמחה, אלא הוא אף שמח במעשיו הרעים, בבחינת "לא עבדת את ה' בשמחה", עליו לזכור את העונש הצפוי לו מקללות התוכחה. על כן נאמר בגמ': "עזרא תיקן להן לישראל שיהו קורין קללות שבתורת כהנים קודם עצרת, ושבמשנה תורה קודם ר"ה... כדי שתכלה השנה וקללותיה" (מגילה, לא.), דהיינו, קריאת קללות התוכחה שנאמרו לפני אלפי שנים, והן התקיימו על עם ישראל לדורותיו בעוה"ר, עובדה זו לכשעצמה צריכה לעורר בלב כל אחד מישראל את הצורך לחזור בתשובה, ולקבל עליו את עול המצוות ברצון. לפיכך כוחה של שמיעת התוכחה היא: לגרום לאדם להתעוררות גדולה ולחזרה בתשובה, ובזכות החזרה בתשובה בחודש אלול לפני יום הדין של ראש השנה, מובטח לעם ישראל ש"תכלה שנה וקללותיה".

הקשר שבין מצות הביכורים לתפילות ר"ה:

התפילות המיוחדות של חודש אלול הן הכנה לתפילות של יום ראש השנה, אשר הוא גם בבחינת מצות הבכורים, דהיינו, ר"ה הוא גם היום הבכור של השנה, משום שביום זה עם ישראל מביאים לקב"ה את ביכוריהם מכל שנה, בדרך של תפילות ראש השנה, אשר עיקרן הן: מלכויות, זיכרונות, שופרות. כלומר, בתפלת "מלכויות" עם ישראל מכירים במלכותו של הקב"ה, והם ממליכים את ה' יתברך בעולם, בתפלת "זכרונות" עם ישראל זוכרים את הברית עם ה' יתברך, והם מקבלים עליהם ללכת בדרכי האבות, ובתפלת "שופרות" עם ישראל בוטחים בהבטחות ה' יתברך להשמיעם את שופר הגאולה, אשר הוא יבשר לעם ישראל את גאולתם העתידית. לפיכך תפילות אלה מבטאות גם את הכרת הטוב, והן אף מדגישות את אהבת עם ישראל לבוראם, על כן יש בכוחן של תפילות אלה לקרב את האדם מישראל לקב"ה, כבן אצל אביו, ולגרום לכך שתכלה שנה וקיללותיה ותחל שנה וברכותיה, כאמור במקרא ביכורים: "שמעתי בקול ה' אלהי עשיתי ככל אשר צויתני. השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך את ישראל ואת האדמה אשר נתתה לנו כאשר נשבעת לאבתינו ארץ זבת חלב ודבש" (דברים, כ"ו, י"ד- ט"ו). לפיכך תפילות חודש אלול הן הכנה לתפילות הנשגבות של יום ראש השנה, כנרמז במשנה (ביכורים, פ"ג, משנה א): "כיצד מפרישין את הבכורים?, יורד אדם לתוך שדהו ורואה תאנה שבכרה, אשכול שבכר, רמון שבכר קושרו בגמי, ואומר: הרי אלו בכורים", דהיינו, לצורך קיום מצות הביכורים נדרשת הכנה מוקדמת של זמן רב, בטרם הבאתם לבית המקדש, כשם שלתפילות ר"ה נדרשת הכנה מוקדמת החל מר"ח אלול, על כן פרשיות הבכורים וקללות התוכחה נקראות לפני ר"ה, בכדי לגרום לאדם מישראל להכנעה ולהכנה לתפילות ימי ראש השנה, אשר בהם ה' יתברך "דן דיני נפשות: אם למות אם לחיים" (תנחומא, האזינו, ד). וכן מצאנו כי המשנה מציינת רק שלשה מינים מתוך שבעת המינים החייבים בביכורים, כרמז לכך שביכורי התאנה, הענבים הרימון, נועדו לתקן את חטא המרגלים, אשר הם תרו את הארץ במשך ארבעים יום, ובאמצעות התאנה, הענבים הרימון, הם התכוונו להוציא דבה על ארץ ישראל, בבחינת: "כשם שפריה משונה כך עמה משונה" (רש"י- במדבר, י"ג, כ"ג). לפיכך ההכנות לתפילות יום הכיפורים נמשכות ארבעים יום, מתוך אמונה וביטחון במחילת ה' יתברך לעם ישראל על חטאיו.

כענין זה מסופר על אישה חשוכת בנים שבאה לפני הצדיק, האישה שטחה את מצוקתה לפניו, והיא בקשה את ברכת הצדיק, בכדי שהיא תזכה להיפקד בפרי בטן בקרוב. הצדיק ענה לה כי הוא מוכן לברך אותה, אך בתנאי שהיא תיתן לו סכום עתק כפדיון נפש. האישה התחננה על נפשה ובקשה מן שהצדיק שהוא יוריד מהסכום המבוקש, משום שאין באפשרותה לשלם אף לא רבע מהסכום הנקוב, אך הצדיק עמד בעקשנות על המחיר והוא לא אבה להוריד אף מעט מהסכום. כשראתה האשה שהיא נותרה ללא ברירה, היא אמרה לצדיק כי היא תפנה לקב"ה ישירות, והוא לבטח ייתן לה את בקשתה בחינם. כששמע הצדיק את דבריה אורו עיניו, והוא אמר לה: כעת אני מבטיח לך שבעוד תשעה חדשים תחבקי בן, כי כל מה שאמרתי לך, נועד לגרום לך שתכניעי את לבך לה' יתברך, ותבטחי באל מקבל התפילות, אשר הוא הכתובת האמיתית למלא אחר כל בקשותיך.

מצות הבאת ביכורים:

התורה מצוה על בעל קרקע בארץ ישראל להביא בעצמו לכהן אשר בבית המקדש, פעם בשנה את ביכורי פירות שבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל, מאלה אשר גדלו על אדמתו. מצות הבאת הביכורים "נוהגת בזמן הבית, בזכרים, ובפירות ארץ ישראל וסוריא ועבר הירדן" (ספר החינוך, מצוה צא), והיא חלה רק לאחר כיבוש הארץ וחלוקתה לשבטים, שנאמר: "והיה כי תבוא אל הארץ אשר ה' אלהיך נתן לך נחלה וירשתה וישבת בה. ולקחת מראשית כל פרי האדמה אשר תביא מארצך אשר ה' אלהיך נתן לך ושמת בטנא והלכת אל המקום אשר יבחר ה' אלהיך לשכן שמו שם" (דברים, כ"ו, א'-ב'). בעת הבאת טנא הביכורים, החקלאי אומר לכהן שאין הוא כפוי טובה לה' יתברך, והכהן מניח את ידו תחת יד הבעלים ומניף את הטנא עם הביכורים, ומניחו לפני המזבח, שנאמר: "ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם ואמרת אליו הגדתי היום לה' אלהיך כי באתי אל הארץ אשר נשבע ה' לאבתינו לתת לנו. ולקח הכהן הטנא מידך והניחו לפני מזבח ה' אלהיך" (דברים, כ"ו, ג'- ד'). כלומר, מצות הבאת הביכורים נועדה להכניע את יצר התאוה שבלב האדם, וגם לגרום לאדם מישראל להתרחק ממדת כפיות הטובה, ואף לנטוע בלבו את מדת הענוה, ולהזכירו כי למרות עושרו הוא עבדו של הקב"ה לצמיתות. לפיכך התורה ציותה: "ושמחת בכל הטוב", דהיינו, התורה מצוה על האדם לשמוח בחלק אשר ניתן לו ע"י ה' יתברך, לצורך שלמות עבודת האדם מישראל את ה' יתברך, לפיכך אף בעת ההפסד הממוני הנגרם לאדם מישראל עקב קיום מצוות ה' יתברך, התורה מצוה על האדם לשמוח, ולא להתעצב בלבו במחשבת יצר הרכושנות האומר: "יש לו מנה מבקש מאתים".

מצות הבאת הביכורים מיוחדת מיתר מצוות נתינת ה"ראשית" (תרומה, תרומת מעשר, חלה, ראשית הגז, בכור בהמה, פדיון בכור האדם, וכו'), בכך שהיא כוללת ארבעה תנאים ההכרחיים לקיומה: המצוה חלה רק על פירות שבעת המינים, ומצורפת אליה מצות מקרא ביכורים, וחובה להביאה לביהמ"ק, וכן חובת הביכורים תלויה בבעלות על הקרקע. הטעמים לכך שהתורה מצוה לתת את ה"ראשית" מכל דבר לקב"ה הם: הכרת עם ישראל באדוניתו של ה' יתברך על כל קניינו של האדם, ומתן ביטוי לכך שעם ישראל מאמינים כי ה' יתברך הוא מקור כל הברכות, אשר האדם מישראל התברך בהן. לפיכך נאמר במשנה: "אלו דברים שאין להם שעור: הפאה והבכורים, וגו'" (פאה, פ"א, משנה א), דהיינו, אף שבולות בודדת דייה לחייב את מביאה להודות לה' יתברך במצות מקרא ביכורים. הרמב"ם הוסיף למתן הראשיות לה' טעם מוסרי כללי נוסף (מורה הנבוכים, חלק ג', פרק לט): "התרומה והחלה והביכורים וראשית הגז, ניתנו כל הראשיות לה', כדי להשריש מידת הנדיבות ותמעט התאוותנות באכילה וברכישה".

וכן מצאנו שבמצות הביכורים התורה רמזה גם לאדם שאינו בעל שדה, כי עליו לקיים את כל מצוות התורה, שנאמר: "ולקחת מראשית כל פרי האדמה אשר תביא מארצך אשר ה' אלהיך נתן לך", "ואין ראשית אלא תורה" (מד"ר, בראשית, פר' א), ואין פירות אלא קבלת שכר, כאמור במשנה: "אלו דברים שאדם אוכל פרותיהן בעולם הזה הקרן קיימת לו לעולם הבא" (פאה, פ"א, משנה א'). כלומר, מצות הביכורים מלמדת גם, כי כל אדם מישראל צריך לקיים את התורה והמצוות, בעיקר בגלל סיבת הכרת הטוב לה' יתברך על כל חסדיו, ואף מתוך האמונה שה' יתברך יתן לו את עיקר שכרן בעוה"ב. וכן הדבר נרמז בדברי שלמה המלך ע"ה: "החכם עיניו בראשו" (קהלת, ב' י"ד), דהיינו, החכם מבין בעיני רוחו כי בראשית הכל עליו להקדיש את קיום התורה והמצוות לה' יוצר הכל, ואף לבטוח בקבלת שכרו מה' יתברך בעתיד לבוא.

"ושמת בטנא":

התורה מצוה להביא את הביכורים לביהמ"ק כשהם מסודים בתוך כלי, שנאמר: "ושמת בטנא", וכן הרמב"ם פסק (בכורים, פ"ג, ז'): "הבכורים טעונין כלי, שנאמר: 'ושמת בטנא'. ומצוה מן המובחר להביא כל מין ומין בכלי בפני עצמו, ואם הביאם בכלי אחד יצא. ולא יביאם בערבוב, אלא: שעורים מלמטה, וחטים על גביהן, וזיתים על גביהן, ותמרים על גביהן, ורמונים על גביהן, ותאנים למעלה מן הכלי. ויהיה דבר אחד מפסיק בין מין ומין, כגון: הוצין וחלף, או עלין וכיוצא בהן, ומקיף לתאנים אשכולות של ענבים מבחוץ". כלומר, את פרי האדמה הרומז לכניעת הלב, מביא הביכורים מניח ממש על הטנא, שנאמר: "ולקחת מראשית פרי האדמה... ושמת בטנא". התורה ציוותה במפורש להביא את הביכורים לביהמ"ק כשהם מסודרים בתוך כלי, ע"מ ללמדנו: כי הכלי אשר בו מביאים את הביכורים לביהמ"ק מעיד על הנותן. כלומר, כאשר מביא הביכורים נותנם בכלי כסף או בכלי זהב נאים ויקרים, למרות שהתורה איפשרה לו להביאם בטנא פשוט, הנותן הזה מעיד בכך על עצמו שנתינתו היא בשמחה ובטוב לב. לעומת זאת כשהנותן מביא את הביכורים בסל של נצרים פשוט, הוא מעיד בכך על עצמו שנתינתו היא רק לצאת ידי חובת מצות הביכורים.

לפיכך נאמר במשנה: "העשירים מביאים בכוריהם בקלתות של כסף ושל זהב, והעניים מביאין אותם בסלי נצרים של ערבה קלופה והסלים והבכורים נתנין לכהנים" (בכורים, פ"ג, משנה ח'). כלומר, הכהנים היו מחזירים לעשירים את כלי הכסף והזהב שבתוכם הם הביאו את הביכורים, ואילו לעניים שהיו מביאים את ביכוריהם בקלתות של נצרים, הכהנים לא היו מחזירים להם את הסלים, משום שהעשיר האמור במשנה הוא העשיר בדעת, אשר הוא הביא את הביכורים בשמחה ובנפש חפצה, לפיכך הכהנים מחזירים לו את הכלי שבו הוא הביא את הביכורים, כשהוא מלא בברכת השפע האלהי. לעומת זאת לעני בדעת, אשר הוא הביא את הביכורים מתוך עצבות ומתוך כורח המצוה, הכהנים אינם מחזירים לו את הסל שבו הוא הביא את הביכורים, אלא הם אף לוקחים ממנו את הכלי הפשוט שהוא הביא, דהיינו, בניגוד לעשיר בדעת שחוזר מלא בברכת השפע האלהי, העני בדעת חוזר ריקם וללא בברכת השפע האלהי, מכאן למדו בגמ': "דאמרי אינשי: בתר עניא אזלא עניותא" (ב"ב, צב.). כלומר, ממצות הביכורים למדנו גם: שקבלת השפע האלהי תלוי בכלי שהאדם מישראל מביא עמו לצורך קבלת השפע האלהי, לפי ש"במידה שאדם מודד בה מודדין לו" (סוטה, פ"א, משנה ז'), מטעם זה פסק הרמב"ם: "ומצוה מן המובחר להביא כל מין ומין בכלי בפני עצמו, ואם הביאם בכלי אחד יצא".

משל למה הדבר דומה?, לשני אנשים שיצאו לדוג דגים בים, האחד היה דייג עשיר ומנוסה והשני דייג עני וחובבני. שני האנשים הללו ישבו על סלע אחד ודגו דגים, בכל פעם שהדייג המנוסה תפס דג גדול, הוא היה מכניס אותו לצידנית עם קרח בכדי שהדג לא יתקלקל, ואת הדגים הקטנים שהוא תפס הוא זרק לים בחזרה, בכדי שהם יגדלו ואולי בעתיד הם יעלו בחכתו, כשהם כבר ראויים לאכילה, בבחינת "שלח לחמך על פני המים כי ברב הימים תמצאנו" (קהלת, י"א, א'). לעומת מעשיו של הדייג המנוסה, בכל פעם שהדייג החובב היה תופס דג גדול, הוא היה זורק אותו לים בחזרה, ואת הדגים הקטנים שהוא תפס, הוא היה מכניס לצידנית עם קרח. הדייג המנוסה הסתכל בסקרנות על האיש שלצידו, והוא ראה איך הוא חוזר על המעשה שוב ושוב לאורך כל היום. בסופו של יום כשממש כאב לדייג העשיר לראות את הבזבוז המשווע של זריקת הדגים הגדולים והטובים בחזרה לים, הוא פנה לשכנו הדייג החובב ושאל: מדוע אתה עושה את הדבר הזה?, מדוע אתה זורק את כל הדגים הגדולים חזרה לים?, הדייג העני ענה לו: הסיבה לכך היא: משום שיש לי בבית רק מחבת קטנה, ואני לא יכול לטגן בתוכה דגים גדולים. אמר לו הדייג המנוסה: מדבריך אני מבין שלא רק שאינך דייג חכם, אלא אתה אפילו לא טבח ולא סוחר טוב, משום שאתה יכול לפרוס את הדגים הגדולים לגודל המחבת הקטנה שלך, או למוכרם בשוק ולקנות מחבת גדולה, או להרויח ממכירתם.

הנמשל הוא לתלמיד חכם שתורתו היא אומנותו, אשר הוא פוגש באדם ירא שמים אשר הוא זורק ממנו והלאה את כל הזדמנויות ללמוד תורה, וכשהת"ח שואלו: מדוע אינך קובע עתים לתורה?, ירא השמים משיבו: כי שיכלו מוגבל ולכן אין הוא יכול ללמוד תורה, דהיינו, המחבת שלו קטנה מדי בעבור לימוד התורה. האמת היא שהמחבת הקטנה היא לא הסיבה, כי הרי תמיד אפשר ללכת לשוק ולקנות מחבת גדולה יותר, אלא הסיבה היא: האמונה הקטנה שיש לאותו אדם ביכולותיו, וחוסר יכולתו להתמודד עם עצת יצר הרע, אשר היא טוענת: כי ההשקעה בלימוד התורה היא גדולה מדי, וללא תמורה מיידית.

מצות מקרא ביכורים:

מצות מקרא ביכורים היא מצוה התלויה בארץ, והיא מהווה חלק בלתי נפרד ממצות הבאת הביכורים, לפיכך המביא את ביכוריו משבעת המינים חייב במצוה נוספת, והיא: "מצות קריאה על הביכורים", אשר היא נוהגת "בזמן שבית המקדש קיים, ובארץ ישראל דוקא" (ספר החינוך, מצוה תרו). וכן נאמר: "ויבאנו אל המקום הזה (רש"י-זה בית המקדש) ויתן לנו את הארץ הזאת ארץ זבת חלב ודבש", דהיינו, במצות מקרא הביכורים התורה הקדימה את ההגעה לבית המקדש לפני קבלת הארץ, משום שבזכות בית המקדש טעמם ושמנם של פירות הארץ היו משובחים ביותר, וכן נאמר במשנה: "מיום שחרב בית המקדש, אין יום שאין בו קללה, ולא ירד הטל לברכה, וניטל טעם הפירות. ר' יוסי אומר: אף ניטל שומן הפירות" (סוטה, פ"ט, משנה יב). וכן נאמר: "ושמחת בכל הטוב', מכאן אמרו: אין קורין מקרא בכורים אלא בזמן שמחה, מעצרת ועד החג, שאדם מלקט תבואתו ופירותיו ויינו ושמנו, אבל מהחג ואילך מביא ואינו קורא" (רש"י-דברים, כ"ו, י"א). כלומר, מצות הקריאה על הביכורים בשעת הנפתן של הביכורים והנחתן לפני מזבח ה', מתבצעת בכל שנה רק "בזמן שמחה", אשר הוא התקופה שבין חג השבועות לבין חג הסוכות.

מצות מקרא בכורים נועדה לתקן את מדת כפיות הטובה של האדם מישראל כלפי בוראו, כפי שנאמר: "ואמרת אליו' שאינך כפוי טובה" (רש"י, דברים, כ"ו, ג'), דהיינו, כאשר האדם מישראל מקבל במוחשיות את טוב הארץ ופירותיה, אז התורה מצוה עליו לקרוא את מקרא הבכורים, בכדי להחדיר בלבו את מדת הכרת הטובה. משום שכפיות טובה היא מדה רעה הטבועה בלב האדם מיום היולדו, ושורשיה נובעים מן העובדה שכאשר האדם נעשה בר דעת, הוא מקבל את כל הקיים בעולם כמובן מאליו, כגון: העובדות שהוריו חייבים לטפל בו, להאכילו, להשקותו, לגדלו ללא כל תמורה מצידו, וכו'. לפיכך כשהאדם גדל במחשבה זו, מתחזקת בלבו ההרגשה כי מדת הכרת הטובה היא מדה מיותרת ומשפילה, ומדה רעה זו של כפיות טובה, גוררת את האדם להתנהג כך גם כלפי בורא העולם, לפיכך מצות מקרא בכורים נועדה לתקן את מדת כפיות הטובה של האדם מישראל כלפי בוראו. וכן מצאנו שהרמב"ם הוסיף למצות מקרא הביכורים טעם מוסרי (מורה הנבוכים, חלק ג', פרק לט): "מקרא בכורים יש בו מדת הענוה, כי הוא שלוקח הסל על כתפיו, ויש בו ההכרה בחסדי ה' ונעמו, שידע האדם כי מן העבודה (עבודת ה') שיזכור ימי מצוקתו בזמן שירווח לו, וענין זה מודגש בתורה הרבה".

בנוסח מקרא ביכורים החקלאי הישראלי מפרט בקצרה את ההסטוריה היהודית מבראשית ועד כיבוש הארץ, בדומה להגדת פסח, שנאמר: "וענית ואמרת לפני ה' אלהיך ארמי אבד אבי וירד מצרימה ויגר שם במתי מעט ויהי שם לגוי גדול עצום ורב. וירעו אתנו המצרים ויענונו ויתנו עלינו עבדה קשה. ונצעק אל ה' אלהי אבתינו וישמע ה' את קלנו וירא את ענינו ואת עמלנו ואת לחצנו. ויוצאנו ה' ממצרים ביד חזקה ובזרע נטויה ובמרא גדל ובאתות ובמפתים. ויבאנו אל המקום הזה ויתן לנו את הארץ הזאת ארץ זבת חלב ודבש. ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתתה לי ה' והנחתו לפני ה' אלהיך והשתחוית לפני ה' אלהיך. ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' אלהיך ולביתך אתה והלוי והגר אשר בקרבך" (דברים, כ"ו, ה-י"א). כלומר, עיקר נוסח מקרא הביכורים הוא: הצהרה אנושית מצידם של הבנים, כי ה' יתברך קיים את הבטחתו לאבות, בכך שה' הוציא את בניהם ממצרים והביאם אל ארץ ישראל. לפיכך במקרא הבכורים האיכר מבטא את ההכרה בבעלותו של ה' יתברך על עם ישראל, הן בגין הוצאתם מעבדות מצרים, והן בגין מתן אדמתה של ארץ ישראל לעם ישראל, דהיינו, כל איכר בכל דור ודור, כשהוא מביא את ביכוריו הוא מודה לקב"ה בהכנעה על יציאת מצרים, ועל הארץ שה' יתברך הביאו לתוכה, כשם שנאמר בגמ': "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" (פסחים, קט"ז:).

בנוסף לכך, האיכר מציין בתוכנו של מקרא הביכורים את העובדות: כי בני ישראל לא נהיו לעם, והם אף לא כבשו את הארץ בזכות כוחם, אלא הכל ניתן להם מאת ה' יתברך בכל דור ודור, אשר על כן גם האדם ואף הארץ הם רכושו של ה' יתברך, כולל כל היבול. לפיכך החקלאי מודה לה' יתברך על כך שהוא נתן לעם ישראל את חרותם, ועל כך שה' יתברך איפשר לחקלאי לאכול מפרי אדמתו לאחר קיום מצות הביכורים. כלומר, מקרא הביכורים הוא לא רק הכרת הטוב של החקלאי הישראלי לבוראו על הצלחתו האישית בשדותיו ובכרמיו, אלא מקרא ביכורים מבטא גם את הכרת הטוב על חסדי ה' יתברך עם כל דורות ישראל, דהיינו, מקרא הביכורים מבטא: הבעת תודה על החסדים שהקב"ה עשה עם כלל ישראל, החל מיום ירידתו של יעקב אע"ה לגלות בארם, ועד ליום הבאת הביכורים של אותו חקלאי שבכל דור ודור. כלומר, הקורא את מקרא הביכורים מחזק את האחדות והערבות ההדדית, אשר בינו לבין כלל ישראל ובין הקב"ה לעם ישראל ולארץ ישראל, והוא מודה לה' יתברך לא רק על הצלחתו בשדותיו, אלא גם על כל הטובות אשר ה' יתברך עשה עמו ועם כלל ישראל. משל למה הדבר דומה: לאדם השותה כוס קפה במסעדה מפוארת, התשלום הרב הנדרש ממנו בעבור כוס הקפה, אינו כולל רק את התשלום בעבור מעט המים הקפה והסוכר, אלא התשלום לכוס הקפה כולל בתוכו גם את הוצאותיו העקיפות של בעל המסעדה: לשכירות המקום, למיסים, לכלים, לפאר, למוניטין, למלצרים, וכו'.

נמצאנו למדים ממצות מקרא ביכורים: כי לא די בכך שהאדם מישראל יודה לה' יתברך רק בעבור הטובה וההצלחה האישית שה' עושה עמו, אלא שהאדם מישראל צריך להודות לה' יתברך גם על כל החסדים שה' עשה לכלל עם ישראל בכל הדורות. מטעם זה הצהרת מקרא הביכורים צריכה להאמר בקול רם, שנאמר: "וענית", והרש"י פירש: "לשון הרמת קול", משום שהשפע האלהי אינו ניתן רק לחקלאי היחיד ולדורו, אלא השפע האלהי ניתן גם לחקלאי, וגם לדורו של החקלאי ואף לכלל דורותיהם של עם ישראל. על כן כאשר היחיד מתאחד עם הכלל, הן בדורו והן בדורות שקדמו לו, באמצעות מקרא הביכורים, הוא מקשר בכך את עצמו לצינור השפע האלהי אשר ממנו הקב"ה מזרים את השפע לכלל עם ישראל, לפיכך תורה ציותה לומר את מקרא הביכורים בלשון רבים ובקול רם, בכדי שהאדם מישראל ישמיע בבית המקדש את שותפותו בערבות ההדדית עם כלל ישראל.

הצמדת הבאת הבכורים למקרא ביכורים ולהזכרת יציאת מצרים, נועדה להכניע את לבו של מביא הבכורים לפני ה' יתברך, לפיכך מביא הבכורים מכריז גם בקולו וגם במעשיו, כי הוא עבד עולם לה' יתברך אשר הוא הוציאו מעבדות מצרים, בדומה למשלו של ה"חפץ חיים": מעשה באדם עני ומובטל שפנה לעשיר ובקש ממנו לעבוד אצלו, אמר לו העשיר: אינני זקוק עתה למשרת. התמלאו עיני האיש העני דמעות והוא אמר לעשיר: אם לא תתן לי עבודה אתה גוזר אתה עלי למות ברעב!, נכמרו רחמי העשיר על העני, ועל כן העשיר אמר לעני: מוכן אני להעסיקך כמשרתי, אבל בשני תנאים: שתשמור לי אמונים, ושתעשה ככל אשר אצוך מבלי לחרוג מדברי. העני קבל עליו את התנאים, ואכן הוא עמד בדיבורו ועשה ככל אשר העשיר ציוהו. יום אחד העשיר הוצרך לנסוע למרחקים לצורך עסקיו, הוא קרא למשרתו ואמר לו: אעדר מן הבית לשבוע ימים, רשמתי לך את כל מה שיש לעשות בהעדרי בפרוטרוט, עליך לקרוא את הרשימה הזו בבוקר ובערב, בכדי שתזכרנה לפרטיה. אמר לו המשרת: אתה יכול להיות סמוך ובטוח שכך אעשה, כפי שנוכחת לדעת כי ניתן לסמוך עלי בכל. לאחר שבוע העשיר שב לביתו, ואת פניו קידמה צחנה מבשרת רעות, ואילו פניו של המשרת זהרו משמחה על שובו של אדוניו. העשיר מיהר לסרוק את הבית ועיניו חשכו, כאשר הוא ראה כי התבשילים הבאישו, החלב החמיץ, הפרות שברפת גוועו, התרנגולות מתו, וכו'. העשיר זעם על משרתו ואמר לו: מעלת באמון שנתתי בך!, הזנחת את תפקידך!. המשרת מחה כנגדו ואמר לו: אדוני, חלילה לך מלהאשימני חינם!, עשיתי ככל אשר ציותני, קראתי את הרשימה בכל בוקר ובכל ערב, ואני אף זוכר אותה בעל פה: לנקות את הסירים, לחבוץ את החלב, להאכיל את הפרות, לפטם את התרנגולות, להדיח את הרצפות, לחבוט את השטיחים, לאבק את הרהיטים, וכו'. אמר לו העשיר: הוי אויל ופתי, מה הועילה לי קריאתך?!, וכי היא העיקר?, הלא לא ציויתך לקרוא אלא בכדי שתזכור לעשות, ולא העלתי בדעתי שתחשוב לצאת ידי חובה בקריאה בלבד!. הנמשל הוא: כשיהודי מצווה להזכיר בכל עת את יציאת מצרים, הוא מכריז למעשה: כי הוא עבדו של ה' יתברך לבדו, ולכן הוא מקיים את כל מצוותיו בהכנעה, לפיכך גם כשהאדם מישראל הוגה בתורה הקדושה, אין הקריאה לבדה מועילה לו, אלא "תלמוד גדול שהתלמוד מביא לידי מעשה" (קידושין, מ:). על כן גם כל איכר בכל דור ודור, כשהוא מביא את ביכוריו, הוא מודה לקב"ה בהכנעה על יציאת מצרים ועל הארץ שה' יתברך הביאו לתוכה, וע"י כך הוא מקיים בהידור את הנאמר בגמ': "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" (פסחים, קט"ז:).

מצות וידוי מעשרות:

לאחר מצוות הבאת ביכורים ומקרא בכורים, התורה מצוה על "מצות וידוי מעשרות" (ספר החינוך, מצוה תרז), בזמן שבית המקדש קיים. מצות וידוי מעשרות היא איננה צמודה לעשייה אחרת, אלא היא מצוה בפני עצמה התלויה בארץ. בוידוי המעשרות החקלאי הישראלי מכריז עם סיום מעגל המעשרות, כי הוא קיים בדייקנות את כל מצוות מתן המעשר מיבולו, דהיינו, וידוי מעשר הוא למעשה חשבון נפש, אשר נועד לודא שמצוות המעשרות נעשו כראוי. כלומר, הוידוי אינו רק על העבירות אשר עליהם יש צורך בחזרה בתשובה, אלא הוידוי כולל בתוכו גם חשבון נפש על שלמות קיום המצוות בשמחה, שנאמר: "שמעתי בקול ה' אלהי עשיתי ככל אשר צויתני" (דברים, כ"ו, י"ד), והרש"י פירש: "עשיתי ככל אשר צויתני', שמחתי ושמחתי בו".

המועד לאמירת וידוי המעשרות ע"י החקלאי, הוא: בערב פסח של השנים הרביעית והשביעית, שנאמר: "כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואתך בשנה השלישת שנת המעשר ונתתה ללוי לגר ליתום ולאלמנה ואכלו בשעריך ושבעו. ואמרת לפני ה' אלהיך בערתי הקדש מן הבית וגם נתתיו ללוי ולגר ליתום ולאלמנה ככל מצותך אשר צויתני לא עברתי ממצותיך ולא שכחתי. לא אכלתי באני ממנו ולא בערתי ממנו בטמא ולא נתתי ממנו למת שמעתי בקול ה' אלהי עשיתי ככל אשר צויתני" (דברים, כ"ו, י"ב- י"ד). בסיום הוידוי, החקלאי מתפלל ומבקש מה' יתברך שהוא יגמלנו ויברך את נחלתו ויבולה, ע"י כך שה' יתברך יטיבנו דרך צינור השפע שבו הקב"ה מזרים את טובו לכלל עם ישראל, שנאמר: "השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך את ישראל ואת האדמה אשר נתתה לנו כאשר נשבעת לאבתינו ארץ זבת חלב ודבש" (דברים, כ"ו, ט"ו). המדרש מפרש כי כוונת החקלאי היא לומר: "השקיפה ממעון קדשך', עשינו מה שגזרת בנו, עשה עמנו מה שהבטחתנו" (ספרי, דברים, כי תבוא, פסקה שג).

כלומר, בוידוי המעשרות החקלאי דורש מה' יתברך: "עשינו מה שגזרת בנו, עשה עמנו מה שהבטחתנו" (ספרי, דברים, שג), וכן מובא במדרש: "פתח ר' תנחומא בר אבא: 'לך ה' הצדקה ולנו בושת הפנים' (דניאל, ט', ז'), אין לנו שעה שאנו באין בזרוע, אלא בשעה שאנו מוציאים מעשרותינו" (מד"ר, שמות, פרשה מ"א), דהיינו, משום שבנוסח וידוי המעשרות אין החקלאי מבקש או מתפלל, אלא הוא דורש מה' יתברך. מאידך גיסא, בהמשך המדרש נאמר: "אמר ר' נחמיה: אפילו בשעה שאנו מביטים במעשינו יש לנו בושת פנים, כיצד הוא הדבר?, אלא בנוהג שבעולם אדם נותן שדהו לאריסות, והוא נותן זרע ונותן פעולה, והוא חולק עמו בשוה. אבל הקב"ה ישתבח שמו ויתעלה זכרו אינו כן, אלא העולם וכל אשר בו שלו, כמו דאת אמר: 'לה' הארץ ומלואה' (תהלים, כ"ד): הארץ שלו, הפירות שלו, והוא מוריד גשמים, ומפריח טללים כדי לגדלם, והוא משמרם והוא עושה כל דבר. אמר להם הקב"ה: לא אמרתי לך שתתן לי אלא אחד מעשרה מעשר, אחד מחמשים תרומה, הוי: 'לך ה' הצדקה ולנו בושת הפנים" (דניאל, ט', ז'), דהיינו, לפי דברי ר' נחמיה לא רק שלחקלאי אין שום הצדקה לבוא בדרישות לה' יתברך, אלא החקלאי אף צריך להתבייש במיעוט תרומותיו לה' יתברך. לפיכך נראה כי לכאורה קיימת סתירה מהותית במצות וידוי המעשרות, בין גישתם של ה"סיפרי" ור' תנחומא לבין גישתו של ר' נחמיה, בשאלה: האם בוידוי המעשרות הנותן דורש מה' יתברך, או הוא מתבייש מה' יתברך?.

נלענ"ד להשיב: כי ההבדל בין שתי הגישות המובאות במדרשים, מבטאות את ההבדל אשר ישנו בין שני סוגי המחשבות של נותני המעשרות, בעת הבאתם את מעשרותיהם לבית המקדש, כפי שהדבר נובע משני חלקי הפסוק: "לך ה' הצדקה, ולנו בושת הפנים" (דניאל, ט', ז'). כלומר, למרות שכמות המעשר המובא על ידי שני סוגי האנשים, היא ניתנת כדין מצוות המעשרות, אך המחשבה הנלווית לקיום מצות הבאת המעשר, היא אשר הקובעת את איכותו, דהיינו, ר' תנחומא מתכוון בדבריו לאדם מישראל אשר מביא את המעשר מתוך אמונה פנימית: כי כל התבואה שבשדותיו שייכת לה' יתברך כולל האדם והארץ, דהיינו, כאומר: "לך ה' הצדקה" (דניאל, ט', ז'). לפיכך אדם זה נחשב כבן אצל אביו, ובמקרה שכזה הוא מרגיש צורך לדרוש מה' יתברך את המשכת השפע המובטח לו, כפי שנאמר: "הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ויהי טרף בביתי ובחנוני נא בזאת אמר ה' צבאות אם לא אפתח לכם את ארבות השמים והריקתי לכם ברכה עד בלי די" (מלאכי, ג', י'). לעומת זאת, ר' נחמיה מתכוון בדבריו לאדם מישראל אשר הוא מביא את המעשר מתוך כורח מצוות התורה, למרות שאמונתו הפנימית היא: כי כל התבואה שבשדותיו שייכת לו, והיא הגיעה אליו בזכות כשרונותיו ועמלו. לפיכך אדם זה נחשב כאריס, אשר הוא נאלץ להתפשר עם בעל הקרקע על המחיר, על כן אדם שכזה צריך להרגיש בושת פנים בפני ה' יתברך, משום שתהיה זו עזות מצח מצידו לדרוש מה' יתברך את המשכת השפע על נחלתו, לפיכך עליו נאמר: "ולנו בושת הפנים" (דניאל, ט', ז'). נמצאנו למדים כי המחשבה הנלווית למעשה המצוה, היא אשר הקובעת את שכרה, לפיכך האדם מישראל אשר הוא מביא את המעשר מתוך אמונה פנימית: כי כל התבואה שבשדותיו שייכת לה' יתברך כולל האדם והארץ, הוא יכול לומר ללא בושה: "השקיפה ממעון קדשך', עשינו מה שגזרת בנו, עשה עמנו מה שהבטחתנו" (ספרי, דברים, כי תבוא, פסקה שג).

וכן מצאנו גם אצל קין והבל, כי המחשבה שנלוותה למעשיהם היא אשר קבעה את איכות מעשיהם, דהיינו, למרות שקין היה הבכור, ועל אף שהוא היה היוזם של הבאת המנחה לה' יתברך, בכל זאת, ה' יתברך לא שעה למנחתו, שנאמר: "ויהי מקץ ימים ויבא קין מפרי האדמה מנחה לה'. והבל הביא גם הוא מבכרות צאנו ומחלבהן וישע ה' אל הבל ואל מנחתו. ואל קין ואל מנחתו לא שעה" (בראשית, ד', ג'-ה'). כלומר, ה' יתברך לא שעה למנחת קין, משום שכוונת המעשה של קין כפי שהיא באה לידי ביטוי באיכות מנחתו של קין, העידה על כוונותיו הנסתרות, דהיינו, משום שקין הביא את מנחתו שלא מן המובחר, דבר זה הוכיח שכוונת מנחתו היא: לצאת ידי חובה בלבד, דהיינו, בבחינת "זבח רשעים תועבה" (משלי, כ"א, כ"ז). לעומת זאת, הבל שהביא את מנחתו מן המובחר, הוא הוכיח בכך שכוונת מנחתו היא לשם שמים, מתוך הכרת טובה ומטוב לב, לפיכך ה' יתברך פנה להבל וקיבל את מנחתו, "וזכהו לחיי עוה"ב" (דעת זקנים מבעה"ת, שם).

וכן מובא במדרש: "אגריפס המלך (מצאצאי המלך הורדוס) ביקש להקריב ביום אחד אלף עולות, שלח ואמר לכהן גדול: אל יקריב אדם היום חוץ ממני. בא עני אחד ובידו שתי תורים, ואמר לכהן: הקרב את אלו. אמר לו: המלך צוני ואמר לי, אל יקריב אדם חוץ ממני היום. אמר לו: אדוני כהן גדול, ארבעה אני צד בכל יום, ואני מקריב שנים ומתפרנס משנים, אם אי אתה מקריבן אתה חותך פרנסתי. נטלן והקריבן. נראה לו לאגריפס בחלום: קרבן של עני קדמך. שלח ואמר לכהן גדול: לא כך צויתיך אל יקריב אדם חוץ ממני היום?, אמר לו: אדוני המלך, בא עני אחד ובידו שתי תורים, אמר לי: הקרב לי את אלו, אמרתי לו: המלך צוני ואמר לי אל יקריב אדם חוץ ממני היום, אמר: ארבעה אני צד בכל יום ואני מקריב שנים ומתפרנס משנים, אם אי אתה מקריב אתה חותך את פרנסתי, לא היה לי להקריבן?, אמר לו: יפה עשית כל מה שעשית" (מד"ר, ויקרא, פר' ג'). כלומר, אגריפס המלך מטעם הרומאים, הבין שאין הקב"ה חפץ בעולות ובזבחים לרוב, אלא ה' חפץ יותר במעט אשר הוא בא מעומק הלב.

תוכחת משה:

לאחר מצוות הבאת ביכורים, מקרא בכורים, וידוי מעשרות, וההבטחה למתן שכר לעם ישראל בעוה"ז בגין קיום התורה ומצוותיה, פרשת כי תבוא ממשיכה לפרט את קללות תוכחת משה רע"ה, אשר היא כוללת בתוכנה צ"ח קללות מפורטות, אשר הן עלולות להגיע על עם ישראל, אם הם לא יקיימו את התורה והמצוות, ובכך הם יפרו את הברית עם ה' יתברך. ע"מ להרתיע את עם ישראל, משה רע"ה המחיש לעם ישראל את הקללות באמצעות המחלות שנחתו על המצרים במצרים, שנאמר: "והשיב בך את כל מדוה מצרים אשר יגרת מפניהם ודבקו בך" (דברים, כ"ח, ס'). בנוסף לכך, בשיאן של קללות התוכחה, משה רע"ה הזהיר את עם ישראל מפני עונש החזרתם לעבדות במצרים בגין חטאיהם, שנאמר: "והשיבך ה' מצרים באניות בדרך אשר אמרתי לך לא תסיף עוד לראתה והתמכרתם שם לאיביך לעבדים ולשפחות ואין קנה" (דברים, כ"ח, ס'). הסמיכות של מצוות הבאת ביכורים, מקרא בכורים, וידוי מעשרות, והבטחה למתן שכר לישראל בעוה"ז, לצ"ח קללות התוכחה הכתובות בפרשת כי תבוא, נועדה ללמד את עיקר הברית שבין הקב"ה לבין עם ישראל, אשר היא מבוססת על הודאה לה' יתברך כל חסדיו, ועל ההכרה בשכר ועונש האלהי, כפי שכתב הרש"י: "עשינו מה שגזרת עלינו, עשה אתה מה שעליך לעשות, שאמרת (ויקרא, כ"ו): 'אם בחקותי תלכו ונתתי גשמיכם בעתם' (רש"י-דברים, כ"ו, ט"ו). לפיכך פרשת כי תבוא הנקראת באמצע חודש אלול, מעוררת את עם ישראל לחזרה בתשובה לפני יום הדין, באמצעות הדגשת הקשר של השכר והעונש הניתן ב"מידה כנגד מידה" (שבת, קה:). מטעם זה "עזרא תיקן להן לישראל שיהו קורין קללות שבתורת כהנים קודם עצרת, ושבמשנה תורה קודם ר"ה, מאי טעמא?, אמר אביי ואיתימא ריש לקיש: כדי שתכלה השנה וקללותיה" (מגילה, לא.).

וכן מצאנו שבמצות מקרא ביכורים האיכר מבטא את ההכרה בבעלותו של ה' יתברך על עם ישראל, הן בגין הוצאתם מעבדות מצרים, והן בגין מתן אדמתה של ארץ ישראל לעם ישראל, לפיכך הכרה עמוקה זו מזכה את עם ישראל בברכת האדון ה' אלהי ישראל. אולם כאשר עם ישראל מתכחשים לבעלותו של ה' יתברך עליהם ועל ארץ ישראל, הקב"ה מזהירם בתוך צ"ח קללות התוכחה, כי הוא עלול להגלותם מן הארץ ולהחזירם לעבדות מצרים באניות, דהיינו, "בספינות בשביה" (רש"י, דברים, כ"ח, ס"ח). לפיכך כל יהודי מצווה להזכיר בכל יום ולילה את יציאת מצרים בק"ש, משום שע"י זה הוא מזכיר לעצמו את הברית הקובעת: כי עם ישראל הם עבדי ה' יתברך במצוות, בתמורה להוצאתם מעבדות מצרים, כפי שנאמר בתורה חמשה פעמים: "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים" (דברים, ה'-ט"ו, ט"ו-ט"ו, ט"ז-י"ב, כ"ד-י"ח, כ"ד-כ"ב), לפי ש"אילו לא הוציא הקדוש ברוך הוא את אבותינו ממצרים, הרי אנו ובנינו ובני בנינו משעבדים היינו לפרעה במצרים" (הגדה של פסח).

משל למה הדבר דומה?, לעשיר שירד מנכסיו, ובכדי להתקיים ולהתאושש מן הפסדיו הוא לקח הלואות גדולות מן הבנקים, אך גם כספים אלה ירדו לטמיון, וכך האיש נותר ללא נכסים ועם בעלי חוב רבים. לאחר זמן באו הנושים ובקשו את החזר כספם, אך לאיש לא היה כסף להחזיר להם. בכל יום הנושים התדפקו על דלתותיו אך הדבר לא הועיל, לפיכך הנושים התרו בו: כי אם הוא לא יחזיר את חובו, הם יפנו לבית הדין אשר הוא יאלץ אותו להחזיר להם את כספם, או שהוא ומשפחתו ימכרו לעבדות ע"פ פסיקת הדין. בצר לו האיש פנה לעו"ד חכם והוא ביקש ממנו עצה מה לעשות?, אמר לו אותו עו"ד: אתן לך עצה השווה אלפי אלפים של דינרי זהב, אך בתנאי שכאשר יהיה לך כסף, תשלם לי בעבור העצה הזו עשרת אלפים דינרי זהב. האיש הסכים לתנאי וחתם על כך הסכם עם העו"ד החכם. אמר לו העו"ד, עצתי היא: שבכל פעם שיבואו הנושים אליך לבקש את כספם, תראה את עצמך כמשוגע, ותגיד להם שאינך מכירם כלל ועיקר. בנוסף לכך, כאשר יקראו לך לבית הדין, גם שם תעשה את עצמך כמשוגע, וע"י כך תפטר מן הדין ומן החובות. למחרת בא אל ביתו של החייב הנושה הראשון לבקש את כספו, והאיש החל ללעוג ולהשתטות עד שהנושה ברח, וכך האיש החייב עשה גם ליתר הנושים. גם כשזמנוהו הנושים לבית הדין, החייב השתטה והראה את עצמו כמשוגע, וכשהדיינים ראוהו מתנהג כך, והם פטרו אותו מן הדין, משום שהמשוגע אינו בר שיפוט. לאחר זמן האיש התאושש ועשה חיל בעסקיו, עד שהוא הפך להיות עשיר כבתחילה. בעקבות זאת בא לביתו אותו עו"ד חכם אשר יעץ לו להשתגע, והוא ביקש ממנו את הכסף המגיע לו ע"פ ההסכם שבינהם, מיד האיש החייב החל ללעוג ולהשתטות, כפי שהוא עשה ליתר בעלי החוב ובדרך זו הוא נפטר מהם. אמר לו אותו עו"ד חכם: אני יודע שאינך משוגע, הלא את העצה להשתגע אני הוא שנתתי לך!, לכן אם לא תשלם לי את חובך בהתאם להסכם שבנינו, אני אלך לבית הדין ואראה להם את ההסכם שחתמתה עמי, אך האיש החייב שהעשיר המשיך להשתגע ולהשתטות. בדלית ברירה העו"ד החכם פנה לבית הדין, והוא הוכיח כי האיש אינו שוטה, אלא הוא מראה את עצמו כשוטה, מיד הדיינים פסקו כי על האיש להחזיר את כל הכספים, גם לבעלי חובו הראשונים וגם לעו"ד החכם, והם אף חייבוהו מאסר בגין הטעית בית הדין.

הנמשל הוא לעם ישראל אשר הם היו עשירים והפכו להיות לעבדים במצרים, ללא כל מצוות וזכויות, וכשעם ישראל זעקו לה' יתברך ובקשו שהוא יושיעם מן השעבוד, ה' יתברך הושיעם ברחמיו, אך בתנאי שכאשר בני ישראל יהיו לעם והם יתקיימו כבני חורין בעושר וכבוד, הם מתחייבים לקיים את מצוות ה' יתברך לדורות עולם, דהיינו, ה' יתברך נתן לעם ישראל הלואה מאוצר מתנות חינם, ע"מ שהם יתקיימו בכבוד, בכדי שהם יוכלו לעסוק בתורה ובמצוות. אולם יש כאלה מעם ישראל אשר שעו לעצת יצרם הרע, והם הפכו לעניי דעת המתעלמים מחובתם לקיים את תנאי החזר ההלואה, למרות זאת ה' יתברך ברחמיו אינו מענישם מיד, אלא הוא שולח אליהם מצוות אשר הן מתדפקות על דלתותיהם, אולם אותם בני אדם נותרים בשלהם, והם מסרבים לקיימן, בבחינת "אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות" (סוטה, ג.), לכן ה' יתברך נאלץ להענישם בעבדות ובסבל ע"י מידת הדין. בצר להם אותם הרשעים פונים לעצת התורה, אשר היא יועצת להם לשוב בתשובה, ע"מ שהקב"ה יעשה להם "כמין מחתרת ברקיע, כדי לקבלם בתשובה מפני מדת הדין" (סנהדרין, קג.), ואכן התשובה "מקרעת גזר דינו של האדם" (ר"ה, יז:), ומידת הרחמים מסייעת להם להחלץ מייסוריהם. אך גם לאחר שה' יתברך נותן לאותם הרשעים רווחה, הם חוזרים לסורם הרע, מתוך הנחה שמצות התשובה תצילם בכל עת, בבחינת "אחטא ואשוב" (יומא, פ"ח, משנה ט') כי אל סלח ה' יתברך. אך מאחר והרשעים ניצלו לרעה את עצת התורה לשוב בתשובה שלמה ולהנצל, התורה נעלבת, ובת קול "יוצאת מהר חורב ומכרזת ואומרת: אוי להם לבריות מעלבונה של תורה" (אבות, פ"ו, ב'). באותה שעה מדת הרחמים נהפכת עליהם למידת הדין, וכך הם מקבלים ייסורים כפולים גם בעוה"ז וגם בעוה"ב, משום שאוצר מתנות חינם נסגר בפניהם, ואין להם יותר עזר לא מן התורה ולא ממדת הרחמים, ח"ו.

"קומי אורי כי בא אורך":

פרשת כי תבוא משופעת בברכות ובקללות גשמיות, אשר הן יגיעו לעם ישראל בגין מעשיהם, לעומת זאת, בתחילת הפטרת פרשת כי תבוא ה' יתברך מבטיח לעם ישראל גאולה רוחנית, אשר בעקבותיה עם ישראל יזכו גם לברכות גשמיות. וכן מצאנו כי בפתיחת הפטרת פרשת כי תבוא, ה' יתברך הבטיח להחזיר את השכינה לבית המקדש השלישי, ולהאיר באורו הנצחי על עם ישראל בגאולת העתיד, שנאמר: "קומי אורי כי בא אורך וכבוד ה' עליך זרח", ויונתן בן עוזיאל תרגם: "קומי אנהרי ירושלם ארי מטא זמן פורקניך ויקרא דה' עלך יתגלי", וכן מובא במדרש: "הבית השלישי העתיד, אע"פ שלא בא בחשבון לפי שאין זמנו קצוב, הנה נרמז במלת 'למאור' והוא כלשון: 'קומי אורי כי בא אורך' (ישעיה, ס', א'), והוא הבטחה בבית השלישי בחזרת השכינה, והוא שאמר דוד ע"ה: 'ה' אורי וישעי' (תהלים, כ"ז), ואמר עוד: 'אל ה' ויאר לנו' (תהלים, קי"ח), ולפי שאין זמן לעמידת בניינו, אבל הוא עומד לעד לעולם, לכך אמר 'להעלות נר תמיד', כלומר, כי מעלתו תמידית ושוב אינה פוסקת" (רבינו בחיי, שמות, כ"ז, כ'). בהמשך ההפטרה הקב"ה הבטיח לעם ישראל קיבוץ גלויות גשמי באונית תרשיש, שנאמר: "כי לי איים יקוו ואניות תרשיש בראשנה להביא בניך מרחוק כספם וזהבם אתם לשם ה' אלהיך ולקדוש ישראל כי פארך" (ישעיה, ס', ט').

נמצאנו למדים מכאן, כי הקשר בין קללות התוכחה הכתובות בפרשת כי תבוא לבין הפטרת "קומי אורי", הוא: המשך הקשר של שכר ועונש ב"מידה כנגד מידה", דהיינו, בקללות התוכחה ה' יתברך הבטיח להגלות את עם ישראל לעבדות מצרים "באניות" (דברים, כ"ח, ס') ובשביה, אם הם לא יקיימו את הברית, ולעומת זאת בנבואות הנחמה ה' יתברך מבטיח לעם ישראל גם גאולה רוחנית, ואף קיבוץ גלוית ורכוש גדול, אשר הם יהיו מובלים ב"אניות תרשיש" (ישעיה, ס', ט') מפוארות, כתמורה נוספת בגין קיום ברית התורה ע"י עם ישראל בגלות. וכן מובא במדרש: "כל אותן הדורונות שנתן אבינו יעקב לעשו, עתידין אומות העולם להחזירן למלך המשיח לעתיד לבא, מאי טעמיה?, 'מלכי תרשיש ואיים מנחה ישיבו' (תהילים, ע"ב, י'), יביאו אין כתיב כאן אלא 'ישיבו" (מד"ר, בראשית, פרשה עח).

לסיכום:

נמצאנו למדים מן האמור לעיל, כי פרשת כי תבוא הנקראת באמצע חודש אלול, מעוררת את עם ישראל לחזרה בתשובה לפני יום הדין, באמצעות הדגשת הקשר של שכר ועונש הניתן ב"מידה כנגד מידה" (שבת, קה:), לכן "עזרא תיקן להן לישראל שיהו קורין קללות שבתורת כהנים קודם עצרת, ושבמשנה תורה קודם ר"ה" (מגילה, לא.). וכן מצאנו כי הברית שבין הקב"ה לבין עם ישראל היא: עבדות לה' יתברך בתמורה לשיחרורם של עם ישראל מעבדות מצרים, והכרת טובה לה' יתברך בתמורה לקבלתה של ארץ ישראל. לפיכך עם ישראל מחוייבים לעבוד את ה' בשמחה בכל עת, ולהודות לה' יתברך על השיחרור מעבדות מצרים ועל הארץ הטובה, כפי שהדבר מתבטא באורח בולט במצות הבכורים, במצות מקרא ביכורים, במצות וידוי מעשרות, ובתפילות "מלכויות, זכרונות, ושופרות" הנאמרות בראש השנה. כלומר, קיום הברית עם ה' יתברך באמצעות ביצוע רצונו של הקב"ה, גורם לאדם מישראל לשמחה עצומה, כשמחת האדם הזוכה לקרבת המלך ומקיים את כל מצוותיו בשמחה. אי ביצוע הברית הנ"ל כרוחה וכלשונה מצדם של עם ישראל, עלול לגרור בעקבותיו את הפרת מחוייבות הברית גם מצד ה' יתברך ח"ו, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בצ"ח הקללות שבתוכחת משה רע"ה, אשר שיאן הוא: גלות מן הארץ והחזרת עם ישראל לעבדות במצרים, ע"מ לטהרם מן החטא ולגרום לכך שעם ישראל יחזרו בתשובה ויגאלו בזכות, שנאמר: "והיה אם לא תשמע בקול ה' אלהיך לשמר לעשות את כל מצותיו וחקתיו אשר אנכי מצוך היום ובאו עליך כל הקללות האלה והשיגוך" (דברים, כ"ח, ט"ו), ונאמר: "והיה כאשר שש ה' עליכם להיטיב אתכם ולהרבות אתכם כן ישיש ה' עליכם להאביד אתכם ולהשמיד אתכם ונסחתם מעל האדמה אשר אתה בא שמה לרשתה" (דברים, כ"ח, ס"ג), ומובא במדרש: "כל מקום שנאמר: 'והיה' שמחה" (מד"ר, פרשה יג, ה). כלומר, עם ישראל שמחים על הייסורים הממרקים את חטאיהם, במקום עונש הכליון, ושמחת ה' יתברך בעת מתן העונש, נובעת מן העובדה שבסוף העונש עם ישראל יטהרו מעוונותיהם. לעומת זאת, ביצוע ברית התורה ככתבה וכלשונה וכרוחה, מונע את העונש והוא מביא בכנפיו את ברכות ה' יתברך לעם ישראל גם בעוה"ז, והוא גם גורם להנצחת עם ישראל, ולזרוז גאולתם העתידית, אשר היא כוללת את השראת מלוא השכינה בתוככי עם ישראל לעולמי עד. וכן מצאנו כי עבודת ה' יתברך בשמחה היא פורצת את גדרות הגלות, כי השמחה בעבודת ה' יתברך נובעת מתוך האמונה בכל מעשיו של ה' יתברך, ובכוחו להחיש את הגאולה לעם ישראל, ואף לממש את חזון הנביא האמור בסיום הפטרת פרשת כי תבוא: "ועמך כלם צדיקים לעולם יירשו ארץ נצר מטעי מעשה ידי להתפאר. הקטן יהיה לאלף והצעיר לגוי עצום אני ה' בעתה אחישנה" (ישעיה, ס', כ"א-כ"ב).

יה"ר שה' יתברך יזכנו להיות עבדיו הנאמנים, ונתעלה להכיר ברוב חסדי ה' יתברך עמנו ועם כלל ישראל אחינו בכל הדורות, ויתקיים בנו מקרא שכתוב: "ואתה ישראל עבדי יעקב אשר בחרתיך זרע אברהם אהבי. אשר החזקתיך מקצות הארץ ומאציליה קראתיך ואמר לך עבדי אתה בחרתיך ולא מאסתיך. אל תירא כי עמך אני אל תשתע כי אני אלהיך אמצתיך אף עזרתיך אף תמכתיך בימין צדקי" (ישעיה, מ"א, ח'-י').

מקורות[עריכה]

על-פי מאמר של רפאל בר אשר חגבי שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2006-09-22.


דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.

קיצור דרך: tnk1/messages/sofrim_hagay_mxjva_24