ביאור:ירושלמי מאיר/מסכת שבת/פרק עשרים ושלושה

ירושלמי שבת, פרק כג, הלכה א

שואל אדם מחבירו כדי יין וכדי שמן, ובלבד שלא יאמר לו הלויני. וכן אשה מחברתה ככרות. ואם אינו מאמינו. מניח טליתו אצלו, ועושה

קישורים: במהדורה המקורית בוויקיטקסט • צורת הדף באתר היברובוקס • שיעורי שמע בקול הלשון

מפרשים:

^[דף צב עמוד ב] עמו חשבון לאחר שבת. וכן ערב פסחים בירושלם שחל להיות בשבת. מניח טליתו אצלו, ואוכל את פסחו. ועושה עמו חשבון לאחר יום טוב:

ירושלמי שבת, פרק כג, הלכה ב

מונה אדם את אורחיו ואת פרפרותיו מפיו, אבל לא מן הכתב. מפיס אדם עם בניו ועם בני ביתו על השולחן. ובלבד שלא יתכוין לעשות מנה גדולה כנגד מנה קטנה, משום קוביא. מטילין חלשים על הקדשים ביום טוב, אבל לא על המנות:

ירושלמי שבת, פרק כג, הלכה ג

לא ישכור פועלים בשבת. ולא יאמר אדם לחבירו לשכור לו פועלים. ואין מחשיכין על התחום לשכור פועלים ולהביא פירות. אבל מחשיך הוא לשמור, ומביא פירות בידו. כלל אמר °אבא שאול אבא שאול. כל שאני זכאי באמירתו, רשאי אני להחשיך עליו:

ירושלמי שבת, פרק כג, הלכה ד

מחשיכין על התחום, לפקח על עיסקי כלה ועל עיסקי המת. להביא לו ארון ותכריכין. גוי שהביא חלילין בשבת, לא יספוד בהן ישראל, אלא אם כן באו ממקום קרוב. עשו לו ארון וחפרו לו קבר, יקבר בו ישראל. אם בשביל ישראל, לא יקבר בו עולמית:

ירושלמי שבת, פרק כג, הלכה ה

עושין כל צרכי המת. סכין ומדיחין אותו, ובלבד שלא יזוז בו אבר. שומטין את הכר מתחתיו, ומטילין אותו על החול בשביל שימתין. קושרין את הלחי. לא שיעלה, אלא שלא יוסיף. וכן קורה שנשברה, סומכין אותה בספסל או בארוכות המיטה. לא שתעלה, אלא שלא תוסיף. אין מאמצין את המת בשבת, ולא בחול עם יציאת נפש. וכל המאמץ עם יציאת נפש, הרי זה שופך דמים:
הדרן עלך פרק שואל אדם