ביאור:טעמים מקוריים למצוות חג פסח
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
פסח
והיה היום הזה לכם לזכרון וחגתם אתו חג לה' לדרתיכם חקת עולם תחגהו (שמות י"ב).
שאלות
[עריכה]נראה לשאול,
- במה נשתנה חג הפסח שנצטוו בו ישראל לספר ביציאת מצרים, והלא חג הסוכות וחג מתן תורה גם הם חגים הקשורים ביציאת מצרים, ובהם אין ציווי מיוחד לספר ביציאת מצרים? ועוד, מדוע אין מברכים על קריאת ההגדה כשם שמברכים על המגילה? א.
- ועוד, מדוע אין אומרים על הנסים בפסח, הלא פסח הוא החג שנעשו בו נסים רבים גם גלויים וגם נסתרים, אף יותר מן הנסים שנעשו לישראל בחנוכה ופורים שבהם אומרים על הנסים? ב.
- ועוד, מדוע מזכירים במאכלי החג רק את הקשיים שהיו לישראל, דהיינו, מרור – זכר לעבודה הקשה, חרוסת – זכר לטיט, מצה – זכר ללחם עוני. מדוע אין מזכירים במאכל את הרכוש הגדול שעמו יצאו ישראל ממצרים? ג.
- ועוד, מדוע מצווים לחגוג את הפסח בסיפור יציאת מצרים. הלא בכל יום זוכרים ומזכירים את סיפור יציאת מצרים. דהיינו, בתפילות, במצות ציצית, במצות תפילין, בברכת המזון וכו, שבהם מוזכרת יציאת מצרים? ועוד, הלא עבדים היינו לפרעה במצרים ועתה אנו עבדי ה' ואין אנו בני חורין כביכול? ד.
- ועוד, כיצד יכול לקיים מצות והיגדת לבינך, אדם שאין לו בנים או מי שבניו תלמידי חכמים, האם אדם כזה יהיה פטור מן ההגדה? ה.
- ועוד, מהו הטעם לשתית ארבע כוסות יין בליל הסדר? ו.
- ועוד, מהו הטעם להצפנת האפיקומן בתחילת ליל הסדר ואכילתו בסיום הסדר? ז.
- ועוד, מהו הטעם שאיסור חמץ הוא בכל שהוא ולא בכזית כמו ביתר איסורי האכילה? ח.
- ועוד, מדוע נאמר בהגדה שר' יהודה היה נותן בהם סימנים, דצ"ך עד"ש באח"ב. היה יותר נכון לומר, ר' יהודה נתן לעשרת המכות ראשי תיבות? ט.
- ועוד, מדוע נקרא ליל חג הפסח בשם ליל הסדר? י.
- מהו המסר העתידי הנלמד מסיפור יציאת ישראל ממצרים? יא
- שמירת הבוטחים בה' , מסיפורו של ר' פנחס. יב
תשובות
[עריכה]נראה להשיב, שהמצוה לספר ביציאת מצרים דווקא בפסח, נובעת משני טעמים המצטרפים לאחד. הטעם האחד הוא כדי להגביר בישראל את הביטחון בגאולה העתידית, כפי שאמרו חז"ל בניסן נגאלו ישראל ממצרים ובניסן עתידים להיגאל. הטעם השני כדי לזכור את הגאולה ממצרים בעבר שהתרחשה בפועל בפסח, בזכות אמונת ישראל בה'. ונאמר, ודבר בעתו מה טוב (משלי ט"ו). כלומר, זהו חג המחזק את האמונה בגאולות ה' בעבר ובעתיד. לפיכך סיפור יציאת מצרים ביום התרחשותה בעבר גורמת לישראל שמחה כפולה, משום שממנה נלמדת גאולת העתיד. שנאמר, מגיד מראשית אחרית (ישעיה מ"ו). דהיינו, כשם שה' הבטיח לאברהם בברית בין הבתרים, לגאול את ישראל מן השעבוד לאחר ארבע מאות שנה ולהוציאם ברכוש גדול, וקיים את הבטחותיו בדיוק במועד שקבע מראש בחג הפסח. כך עתיד ה' לקיים את הבטחותיו לגאול בעתיד את ישראל בפסח בנסים גלויים המפורטים בהרחבה בדברי הנביאים. כשם שנאמר, כימי צאתך מארץ ממצרים אראנו נפלאות (מיכה ז'). הטעם שאין מברכים על קריאת ההגדה, כי אין מברכים על מצוה שבלב. כי עיקר מטרת קריאת ההגדה היא לחזק את אמונת הלב בכוחו של ה', ולהגביר את הביטחון בהבטחת ה' לגאולת ישראל בעתיד לבא, לפי שנוסח ההגדה נכתב בתקופה שלאחר חורבן הבית השני. לפיכך גם לא הוזכר שמו של משה רע"ה בהגדת פסח למרות שישראל יצאו ממצרים בהנהגתו האמיצה. ללמדנו שסיפור יציאת ישראל ממצרים בהגדה נועד להדגיש את התחייבותו הנצחית של ה' לגאול את עם ישראל לדורותיו בעצמו. כאמור בהגדה: לא על ידי מלאך ולא על ידי שרף ולא על ידי שליח אלא הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו. משום כך נהגו בקהילתנו לקרא ביום טוב של פסח את ספר שיר השירים, עם תרגום יונתן בן עוזיאל. לפי שהוא שיר נבואי המנבא את גאולתם העתידה של ישראל בימות המשיח. א.
הטעם שאין אומרים בפסח על הנסים, משום שנס הוא דבר על טבעי ובלתי צפוי מראש. ואילו יציאת מצרים שהיא עיקר הסיבה לחג הפסח, כבר הובטחה לאברהם בברית בין הבתרים. דהיינו, הבטחת ה' היא בגדר של מעשה שכבר בוצע בפועל, למרות שעדין לא התרחש בפועל. כפי שנאמר, לא איש אל ויכזב (במדבר כ"ג). לפיכך אין יציאת מצרים נחשבת בגדר נס, אלא בגדר מימוש הבטחת ה' לאברהם. למרות שהדרך להגשמת ההבטחה נעשתה על ידי נסים גדולים ועצומים, אין הנסים מהווים את העיקר, אלא העיקר הוא יציאת ישראל משעבוד מצרים. משום כך אין אומרים על הנסים בפסח. לעומת זה בחנוכה ופורים, לא הובטח לישראל מראש שיגאלו. והנסים בחגים אלה היו בלתי צפויים מראש ועל טבעיים. משום כך בחנוכה ובפורים אומרים על הנסים, כי הנסים שאירעו לאבותינו בימים ההם, הם היו הגורמים המוחשיים לגאולה בחנוכה ופורים. ב.
הטעם שמזכירים לכאורה רק את הקשיים שהיו לישראל במצרים במאכלי ליל הסדר. דהיינו, מרור – זכר לעבודה הקשה, חרוסת – זכר לטיט, מצה – זכר ללחם עוני. ואין מאכל המזכיר את הרכוש הגדול שעמו יצאו ישראל ממצרים. משום ששתית ארבע כוסות בהסבה, נקיון הבית, עריכת הסדר כהילכתו, וקנית מצרכי החג המגוונים מבעוד מועד, כל אלה יחדיו מסמלים את העשירות והרכוש גדול. זאת ועוד בפתיחת ההגדה אומרים: כל דיכפין ייתי ויכול, כל דצריך ייתי ויפסח. דהיינו, בפתיחת ליל הסדר מזמינים את כל עניי ישראל לשולחן ליל הסדר, ביטוי שלא נאמר ביתר החגים. כלומר, זהו הביטוי לרכוש הגדול ולעשירות, כי רק בעל רכוש גדול ועשיר יכול להרשות לעצמו להזמין לשולחנו עניים ללא הגבלה.
ועוד, הזרוע הצלוי המונח מכוסה בקערת ליל הסדר מסמל גם את הרכוש הגדול שיצאו עמו ישראל במצרים. לפיכך לא מתייחסים בפירוט לנס הוצאת הרכוש הגדול, משום שחג הפסח הוא במהותו שמחה על החרות הפיסית (מרור וחרוסת) והרוחנית (מצה המבטאת את גודל הביטחון בה') שבאו לישראל בעקבות יציאת מצרים, ולא שמחה על רווחה כלכלית שהיתה לישראל בעקבות השחרור מעבדות. משום שלאחר יציאת מצרים נדדו ישראל במדבר ארבעים שנה, כך שלא נהנו מן הרכוש הגדול שהוציאו עמהם ממצרים.
ועוד, הזרוע שבקערת ליל הסדר שהוא כנגד מידת החסד, מסמל גם את ביטוי הזרוע החזקה שבה נקט ה' כנגד המצרים, כדי שיצאו ישראל ממצרים ברכוש גדול. ואילו המרור, החרוסת והמצה מסמלים את מעשיהם של ישראל בעת שעבוד מצרים. משום כך אכילתם גורמת לתחושה גשמית של שעבוד, ואילו סיפור יציאת מצרים מבטא את הזרוע הגדולה והנסים העל טבעיים, שעשה ה' לישראל במצרים ועתיד לעשות כמותם בגאולת העתיד, לכן לא ניתן לבטאם במאכל אלא באמונה. ודע, שהזרוע שבקערת ליל הסדר, מסמל גם את עוצמת אמונתם הרוחנית של ישראל בגאולת ה'. כפי שאמרו חז"ל, קשה היה למצרים קשירת השה מהעשור לחודש ועד לשרפתו, כאילו נשרפו הם. לכן ישראל נצטוו לאוכלו צלי אש, כדי שריח צלייתו יהיה נפוץ בכל מצרים. לקיים את הנאמר, ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים (שמות י"ב). כי המצרים היו עובדים למזל טלה, שהוא מבחינתם הגדול מכל האלוהים האחרים. מטעם זה בחר יוסף שאחיו ישמשו כרועי צאן, כדי שיקבלו את ארץ רעמסס, ויהיו המצרים משתחווים לצאן ויראים מרועי הצאן. ג.
הטעם שמצווים לחגוג את הפסח בסיפור יציאת מצרים. למרות שבכל יום זוכרים ומזכירים את סיפור יציאת מצרים, מספר פעמים ביום: בתפילות, במצות ציצית, במצות תפילין, בברכת המזון וכו. משום שאזכרות אלה נעשות בעיקר בדיבור ובמחשבה. ואילו בפסח מבטאים את סיפור יציאת מצרים בגשמיות, באמצעות אכילת מצה, מרור, חרוסת ושתית ארבע כוסות. ובכך ממחישים את יציאת מצרים המוזכרת בדיבור ובמחשבה בכל השנה. וכן אמר התנא, חציו לה' וחציו לכם. דהיינו, ששלמות המצוה היא בשילוב המחשבה עם המעשה.
הטעם לנאמר עבדים היינו לפרעה במצרים ועתה בני חורין, למרות שלכאורה אין אנו בני חורין אלא הפכנו להיות עבדי ה' במקום להיות עבדי פרעה. משום שדרגת עבד ה' היא דרגה נאצלת וגבוהה יותר ממלכות. כפי שנאמר, משה עבד ה' (דברים ל"ד). לפיכך זכו ישראל למעמד עבדי ה' כבר בצאתם ממצרים. שנאמר, כי לי בני ישראל עבדים. דהיינו, אף אם אין האדם מישראל יודע תורה, צריך הוא לקיים את המצוות כעבד המלך בלי שאלות, ואין לו רשות לחפש באוצרות המלך. אך בזמן שהאדם מישראל יודע את התורה, נקרא בן. שנאמר, בנים אתם לה' אלהיכם (דברים י"ד). לפי שיש לבן רשות לחפש בגנזי המלך. לפיכך נאמר בזוה"ק שהדרך הנכונה היא: שהאדם צריך לשלב את היותו כבן ועבד. כבן - בחיפוש חידושי התורה, וכעבד - ביראת ה' ובתפילה. שנאמר, ויאמר לי עבדי אתה, דהיינו, עבד. ישראל אשר בך אתפאר (ישעיה מ"ט),דהיינו, בן. ד.
הטעם שמצות עשה של סיפור יציאת מצרים חלה על כל אדם. משום שנאמר, בעבור זה עשה ה' לי, ונאמר, זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים (שמות י"ג). כלומר, שצריך כל אדם להרגיש כאילו הוא יצא ממצרים, ולזכור שכל המיצר לישראל ה' עתיד להתנקם בו. לפיכך דייקה אגדת הפסח לומר, כנגד ארבעה בנים דיברה תורה. דהיינו, לא נאמר כנגד ארבעת בניך. אלא כנגד ארבעה סוגי בנים בעם ישראל דיברה תורה. כי ישראל נקראים בנים לה', ואף הרשע נחשב לבן. כפי שאמרו חז"ל, ישראל שחטא ישראל הוא. משום כך מצווה כל אדם מישראל לספר ביציאת מצרים, אפילו אם הוא נמצא לבד. אך שבח גדול ופירסומי ניסא יותר לספר ביציאת מצרים לבניו, דהיינו, לכל בן על פי דרגתו והבנתו. על מנת להמחיש ששרשרת הסיפור מאב לבן לא נותקה מאז יציאת מצרים. ומפני שהאב קודם לבנו בשרשרת האירוע ליציאת מצרים, מחויב האב לספר לבנו את סיפור יציאת מצרים. שנאמר, והגדת לבנך (שמות י"ג). כי בכך מסמל האב את הודאת ישראל לדורותיהם ואמונתם בה'. וכן אמרו חז"ל, כל המרבה בסיפור יציאת מצרים הרי זה משובח. משום שבשעה שהאדם מספר ביציאת מצרים בשמחה ומשבח לה'. הוא גורם בכך נחת רוח למקום, כי ה' מכנס באותה השעה את הפמליה של מעלה, ואומר להם: לכו שימעו איך ישראל משבחים אותי, ושמחים שהצלתי אותם ממצרים. ועל ידי זה מתגבר כביכול, כוחו של ה' בעולם. ה.
הטעם שנקבעה לפסח מצות שתית ארבע כוסות יין, בכמות של רביעית לפחות מכל כוס. כדי לסמל את ארבעת הגורמים שהשתתפו יחד בגאולת ישראל ממצרים: ה', המלאכים, העולם וישראל. וגם ארבעת הגורמים הללו מורכבים בעצמם מארבע, כמפורט להלן:
כוס ראשון כנגד השותף הראשון לגאולה – ה' שגאל את ישראל ממצרים בארבע סוגי גאולות. כלומר, מספר אותיות שם ה' הם כנגד ארבע סוגי הגאולות שבהם הבטיח ה' לגאול את ישראל משעבוד מצרים. גאולה ראשונה כפי שנאמר, והוצאתי אתכם מתחת סיבלות מצרים. דהיינו, הפסקת העבדות בפרך. גאולה שניה כפי שנאמר, והיצלתי אתכם מעבודתם. דהיינו, הפסקת העבדות כליל. גאולה שלישית כפי שנאמר, וגאלתי אתכם. דהיינו, היציאה מארץ מצרים. הגאולה הרביעית כפי שנאמר, ולקחתי אתכם לי לעם. דהיינו, מתן תורה. גאולת העתיד מתבטאת בכוסו של אליהו הנביא כפי שנאמר, והבאתי אתכם אל הארץ. ודע, שהדין שעשה ה' במצרים רמוז בכוס הראשון. כי כוס הוא בגימטריה אלהים, ובגימטריה הכסא. דהיינו, ה' ישב על כסא דין בעת שעשה דין במצרים. וגם שם ה' המורכב מארבע אותיות יחד עם שם אדני הוא בגימטריה אמן, ובגימטריה דינא. דהיינו, שאימת ה' את הבטחתו לאברהם אבינו בברית בין הבתרים, ועשה דין עם מצרים.
כוס שני כנגד השותפים השנים לגאולה – ארבעת המלאכים. לפי שארבעה מלאכים השתתפו בביצוע הנסים שבגינם יצאו ישראל ממצרים. והם: גבריאל, מיכאל, נוריאל, רפאל, שהם יחד בגימטריה אש, רוח, מים, עפר. ועוד, שארבעתם היכו את המצרים מארבע רוחות העולם: צפון, דרום, מזרח מערב.
כוס שלישי כנגד השותף השלישי לגאולה – העולם. לפי שהעולם מורכב מארבע יסודות, שמהם הורכבו עשר המכות שניתכו על פרעה. דהיינו, אש, רוח, מים, עפר.
כוס רביעי כנגד השותף הרביעי לגאולה – עם ישראל. לפי שעם ישראל מורכב מארבעה סוגי בנים. דהיינו, חכם, תם, שאינו יודע לשאול, ורשע. כלומר, שהיו רובם ראויים לגאולה בזכות האמונה, למרות שהיה בהם מיעוט רשעים. כי כל אדם מישראל מורכב מארבעה יסודות: אש, רוח, מים, עפר. מטעם זה משתתפים בליל פסח כל הבנים כולל הרשעים, כדי לשדלם להאמין בניסי ה' בעבר ובעתיד על מנת שיחזרו בתשובה. וכן נאמר, אהב פשע אהב מצה (משלי י"ז). דהיינו, שאפילו הרשע מישראל אוהב את חג המצות, משום שבחג זה נקרא בן למרות רשעותו. וכדי לשדלו לחזור בתשובה אומרים לו בהגדה: אילו היה שם לא היה נגאל, אך עתה כשהוא נמצא על יד שולחן הסדר הרי הוא כבן. ובאותה שעה מזהירים את הרשע לגבי העתיד, דהיינו, מקהים את שיניו ואומרים לו: אם לא תשוב בתשובה, אתה עתיד לא להיגאל בגאולה העתידית. ו.
הטעם להצפנת האפיקומן בתחילת הסדר ואכילתו בסיום הסדר, כדי לרמז על סוד זמן הגאולה. דהיינו, אם ישראל יהיו זכאים ה' יגאלם מיד בזכות עצמם. ואם לאו ה' יגאלם בקץ הימים בזכות האבות. שנאמר, אני ה' בעתה אחישנה (ישעיה ס'). דהיינו, זכו – אחישנה, לא זכו – בעתה (סנהדרין צח.). ונאמר, כה אמר ה' זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולתיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה (ירמיה א'). משל למה הדבר דומה, למלך שסבב בכפר ומצא בו בת עניים שמצאה חן בעיניו, מדי שלח את עבדו וביקש להינשא לה. אמרה בת העני לעבד המלך המתן לי עד שאכין צידה לדרך ואלבש חג כדי שאהיה ראויה למלכות. אמר לה: המלך אוהבך ורוצה להינשא לך מיד כפי שאת. לקחה בת העני פת צנומה מעל שולחן אביה, תחבה בתוך בגדיה המרופטים, ועלתה למרכבת המלך. כשהגיעו לארמון המלך הלבישוה בגדי מלכות, נתנו כתר מלכות בראשה, והשיאוה למלך. ציוה המלך לקחת את בגדיה המרופטים ולהטמינם בבית גנזיו, כדי שאם תתגאה ולא תשמע לקולו, יזכיר לה מאין לקחה. לאחר זמן החלה המלכה להתגאות ולזלזל בכבוד המלך. התרגז המלך וציוה להביא לפניו את בגדיה המרופטים. קרא למלכה ואמר לה ראי את הבגדים שלבשת, וזכרי שלקחתיך מתוך עוני ודלות העליתיך למלוכה ועתה את מתגאה ומזלזלת במלכות, ולכן ראויה את להיענש. אמרה לו המלכה ראה את הפת הצנומה התחובה בתוך הבגדים המרופטים, וזכור כי אתה הוא שמיהרת לקחתני כפי שהיתי בעוניי מרוב אהבתך אלי. מיד נזכר המלך באהבתו הראשונה, ובמעשיה הראשונים של המלכה שהלכה אחריו בעיניים עצומות, ומחל למלכה מיד. כך ישראל כשה' כועס על כפיות טובתם, מזכירים ישראל לה' את אשר בחר בהם למרות מגרעותיהם, ואת אשר הלכו אחרי צווי ה' ללא היסוס. משום כך מצניעים את האפיקומן זכר ללחם עוני שצררו ישראל בשמלותיהם ביום צאתם ממצרים, והלכו אחרי צו ה' במדבר ארבעים שנה, באותה שעה ה' זוכר לישראל את חסדי האבות, ומוחל על עונותיהם. ז.
הטעם שאיסור חמץ הוא בכל שהוא ולא בכזית כמו ביתר איסורי האכילה. לפי שהאוכל חמץ בפסח מקדים לעצמו את המוות גם בעולם הזה וגם בעולם הבא. דהיינו, החמץ בפסח הוא כסם המוות לנפש, שאפילו מעט ממנו ממית. משום שהחמץ מכוון כנגד יצר הרע, שבכדי לבערו יש לעוקרו ולשורפו כליל. כי יצר הרע באדם הוא כשאור שבעיסה, לפי שבתחילה נכנס יצר רע קטן באדם, ואם אינו מסירו גדל הוא במעיו ומשתלט על כל גופו. הרמז ליצר הרע נמצא במילת מצה, דהיינו, אם מוסיפים פסיק קטן לאות "ה" של מילת מצה, נוצרת המילה מצח שהיא בגימטריה חמץ המעיד על עזות מצח שגורם יצר הרע לחוטא. ועוד, מילת מצה היא לשון ריב. כפי שנאמר, כי ינצו אנשים. ונאמר, הן לריב ומצה תצומו (ישעיה נ"ח). כלומר, המצה מסמלת את הריב התמידי שיש לאדם עם יצר הרע. ח.
הטעם שנאמר בהגדה: ר' יהודה היה נותן בהם סימנים, דצ"ך עד"ש באח"ב. ולא נאמר ר' יהודה היה נותן לעשרת המכות ראשי תיבות. לפי שבא ר' יהודה ללמדנו שה' היה נותן במצרים סימנים, והסימנים היו דצ"ך עד"ש באח"ב. כלומר, שכל מכה ומכה שנתן ה' על המצרים במצרים, השאירה בהם סימנים וצלקות מן המכות, כדי שלא ישכחו את המכות הקודמות. ולפי זה היה ניתן להבחין בין ישראלי למצרי, כי המצרי היה פגוע ומצולק ואילו ישראל נותרו כמות שהם. דהיינו, שכל מכה שנחתה על המצרים, לא הסתיימה ביום המעבר למכה הבאה. אלא בכל מכה נוספת היה סבלם מצטבר ומתעצם, עד שנצברו על גופם עשר המכות. לפיכך נאמר בהגדה: ר' יהודה (אומר) היה (ה') נותן בהם (במצרים) סימנים (מכל מכה ומכה והם:) דצ"ך עד"ש באח"ב. ט.
הטעם שנקרא ליל חג הפסח בשם ליל הסדר. משום שבליל זה נשלם סידרם של ישראל. משום ששעבוד ישראל בפרך במצרים היה בגלל עוון מכירת יוסף לעבד. וכאשר הושלם זמן העונש הקצוב להם בברית בין הבתרים, נגאלו ישראל בזכות העלאת ארונו של יוסף. שנאמר, הים ראה וינוס, ופירשוהו חז"ל, כשראה הים את ארונו של יוסף שנאמר עליו וינס ויצא החוצה, מיד נקרע להם הים לשנים. דהיינו, הכינוי ליל הסדר מורה שיש סדרן לעולם, המנהל את העולם במידה שאדם מודד בו מודדים לו. כשם שארע לפרעה שגזר להשליך את בני ישראל ליאור, נידון שיטבע הוא וחילו בים סוף. שנאמר, כי בדבר אשר זדו עליהם (שמות י"ח). ותירגם אונקלוס: במים דמו לאבדם והם נאבדו במים. משום כך נקרא ליל פסח ליל הסדר. י.
נמצאנו למדים כי עיקר מטרת סיפור יציאת מצרים בפסח בא כדי לחזק את האמונה בהבטחות ה' לגאולת ישראל בעתיד. דהיינו, כשם שישראל לא היו ראויים להיגאל ממצרים על פי מעשיהם. שנאמר, ואת ערום ועריה. למרות זאת באה גאולתם בדיוק במועד שהבטיח ה' לאברהם בברית בין הבתרים. שנאמר, ואעבר עליך ואראך והנה עתך עת דדים ואפרש כנפי עליך (יחזקאל ט"ז). כלומר, כשהגיע המועד רצה ה' לסוכך את ישראל במצוות. לפיכך ציוה להם לקחת את הפסח מהעשור לחודש, דם הפסח ודם המילה. לפי שעיקר מצוות אלה הוא אמונה, ובטחון בברית ה' עם ישראל. על כן הזכרת יציאת מצרים בכל יום ובמיוחד בפסח, באה ללמדנו שבשכר האמונה נגאלו ישראל ממצרים. שנאמר, ויאמן העם וישמעו כי פקד ה' את בני ישראל (שמות ד'). ובשכר האמונה שרתה עליהם רוח הקודש. שנאמר, ויאמינו בה' ובמשה עבדו (שמות י"ד). כך גם בעתיד לבא יגאלו ישראל בשכר האמונה. דהיינו, ישראל הרמוזים בארבעה בנים שבאגדה, עתידים להיגאל מארבע קצות תבל הרמוזים בארבע כוסות ליל הסדר. כי כפי שאל שדי אמר לשעבוד מצרים די בשכר האמונה, כך עתיד ה' לומר לגלותנו וצרותינו די בשכר האמונה בה'. שנאמר, וארשתיך לי באמונה וידעת את ה' (הושע ב'). ונאמר, יאמרו גאולי ה' אשר גאלם מיד צר (תהילים ק"ז). דהיינו, נאמר יאמרו בלשון עתיד. וכן נאמר, לכן הנה ימים באים נאם ה', ולא יאמר עוד חי ה', אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים. כי אם חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ צפון, ומכל הארצות אשר הדיחם שמה, והשבתים על אדמתם אשר נתתי לאבותם (ירמיה ט"ז). יא.
שמירת הבוטחים בה', ניתן ללמוד מסיפורו של ר' פנחס בתלמוד:
[עריכה]מעשה שהיה ר' פנחס מספר: שני אחים היו באשקלון, והיו להם שכנים גוים. אמרו השכנים: כשיגיע העת שהאחים היהודים יעלו לירושלים לקיים מצות עליה לרגל, אנו נגנוב את כל הרכוש שיותירו בביתם. כשהגיע הרגל עלו שני האחים לירושלים, וה' זימן בביתם שני מלאכים שיהיו בדמותם, והיו המלאכים נכנסים ויוצאים בביתם שבאשקלון כשהאחים שהו באותה העת בירושלים. לאחר שחזרו האחים מירושלים, הביאו מתנות בידם לשכניהם הגוים. אמרו להם השכנים הגוים: איפה הייתם עד עתה? אמרו להם האחים: עלינו לרגל לירושלים. אמרו להם: ואת מי השארתם לשמור על ביתכם? אמרו להם: לא הנחנו שום אדם לשמור על הבית. אמרו להם השכנים הגוים: ברוך אלהיהם של היהודים שלא עזב חסדו מהם מאז ועד עתה, וכן לא יעזוב את חסדו מהם גם להבא (ירושלמי, פאה, פרק ג', הלכה ז') . יב
מקורות
[עריכה]על-פי מאמר של רפאל בר אשר חגבי שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2006-03-12.
דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.
קיצור דרך: tnk1/messages/sofrim_hagay_xgim_0