ביאור:טיול בארץ ישראל
טיול בארץ ישראל
[עריכה]במאמר זה נצא ללמוד בעז"ה האם יש מעלה או אולי אפילו מצווה בללכת ולטייל בארץ ישראל, והאם טיול זה אינו בגדר ביטול תורה?
במקרא
[עריכה]המהלך הראשון בתורה בארץ ישראל היה אברהם אבינו, כמובא (בראשית יג יז) - "קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ כִּי לְךָ אֶתְּנֶנָּה". הרמב"ן בפירושו מביא שני הסברים למאמר ה' לאברהם "קום התהלך בארץ". לפי הפירוש הראשון, אין כאן מצווה, כי אם רשות. הקב"ה הבטיחו שלא יחשוש ללכת, שהרי הקב"ה הבטיח לו את הארץ, וישמרהו מחיות וליסטים. לפי הסברו השני של הרמב"ן, הקב"ה 'מצווה' את אברהם ללכת לארכה ולרחבה של הארץ, כיוון שבכך הוא עושה פעולה של חזקה וקניין לו ולבניו בארץ ישראל.
בגמרא (בבא בתרא ק.) מבואר, שלכל הדעות ה' מצווה את אברהם ללכת בארץ ישראל, אלא שנחלקו בטעם הדבר. לדעת ר' אלעזר, ההליכה מקנה לאברהם את הארץ לו ולזרעו אחריו. לפי חכמים, לעומת זאת, הליכה אינה קונה, והמצווה ללכת נועדה לפרסם שניתנה הארץ לאברהם, וכאשר יבואו בניו לכבשה, ידעו כולם שהם יורשים ולא גזלנים, או לפי הסבר אחר - שגם אם יחטאו, לא יוכל השטן לקטרג ולמנוע מהם את הארץ, היות ונבואה שיצאה מהכוח אל הפועל אינה מתבטלת (רשב"ם, ריטב"א ומפרשים שם).
ישנם הרואים במקרא הזה רמז למצווה ללכת בארץ, וכן הנחיה לדורות, שעל ידי שנלך בארץ כראוי נזכה להתחבר אליה ולרשת אותה. וכן מהמקרא (דברים ג כה) – "אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנֹן". וכן (בראשית יג יד) - "וַה' אָמַר אֶל אַבְרָם אַחֲרֵי הִפָּרֶד לוֹט מֵעִמּוֹ שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה מִן הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה שָׁם צָפֹנָה וָנֶגְבָּה וָקֵדְמָה וָיָמָּה. כִּי אֶת כָּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ עַד עוֹלָם" – ללמד, שראיית הארץ מצווה היא, ויש מצווה לראות מקומות חדשים כדלקמן.
בתלמוד
[עריכה]במסכת כתובות (קיא.) אמרו על הפסוק: "נותן נשמה לעם עליה, ורוח להולכים בה" – "כל המהלך ארבע אמות בארץ ישראל - מובטח לו שהוא בן העולם הבא". הדר בחוץ לארץ זוכה רק למעלת נפש, ואילו המבקר בארץ ישראל זוכה לתוספת מעלה והיא רוח, והיושב בה בקביעות זוכה למעלת נשמה, ככתוב "נותן נשמה לעם עליה" (מובא בשם האריז"ל).
ממימרא זו למדו הפוסקים, שגם הדר בחו"ל - מצווה עליו לבוא לבקר בארץ ישראל (מגן אברהם סימן רמח ס"ק טו), בנוסף למצוות חיבת הארץ שיש בזה (כמובא בשו"ת מהרי"ט א, קלד). לכן התיר הגרש"ז אויערבך לבן חו"ל לסוע לביקור בא"י אפילו בתשעת הימים, בהם לא נכנסים לספק סכנה, ואפילו בתשעה באב עצמו (שלמי מועד עמ' תפח).
גם לתושב הארץ יש תוספת מצווה בהליכה בארץ ישראל (שו"ת ארץ ישראל עמוד סט, בשם הגר"ח קניבסקי שליטא). מצווה זו מתקיימת גם בנסיעה ברכב. אמנם מסופר על הגאון רבי יוסף חיים זוננפלד זצ"ל, שבמסע הרבנים של הגראי"ה קוק והגרי"ח זוננפלד למושבות השומרון והגליל בחורף תרע"ד, ירד הרב זוננפלד מהעגלה מזמן לזמן, כדי ללכת ברגליו על אדמת הארץ משום חיבת ארץ ישראל (אלה מסעי עמ' 217. מובא ב'טוב בירושלים' עמ' שצד).
[וצ"ע כיצד ניתן ללמוד ממימרא זו על תוספת מצווה להולך בא"י, הרי הגמרא אמרה שאפילו אדם שלא גר, אלא רק הלך בא"י כבר זוכה לעוה"ב, ומנין שהגר בא"י זוכה לתוספת מצווה בהליכה מאשר בישיבה במקומו, אמנם בארבע אמות חדשות כדלקמן וודאי יש תוספת מצווה].
ארבע אמות חדשות
[עריכה]ישנה ציטטה השגורה בפי הבריות - "ארבע אמות חדשות בארץ ישראל", שכביכול המצווה ללכת בארץ ישראל אינה מתקיימת אלא בארבע אמות חדשות, שלא דרך בהן מעולם. מחקר מקיף שנעשה (עיתון 'המבשר', לך לך תשע"ח), מראה שבגמרות שלנו לא מופיעה כזו גירסה, ואין הבדל בין ארבע אמות ישנות לחדשות. וכך הורו כל הפוסקים (שלהי דקייטא סימן כ, הגאון רבי מרדכי גרוס שליט"א, מנוחת אמת עמ' עד).
אמנם מצאנו בכמה וכמה מקומות חשובים ביטוי זה. המקור הקדום ביותר הוא בספרו של אחד משיירתו של רבי יהודה החסיד, שעלתה ירושלימה בשנת תס"א, ותיעד את רשמיו בקונטרס 'שאלו שלום ירושלים'. בסוף הקונטרס הוא כותב – "ידוע, שההולך ארבע אמות בארץ ישראל יש לו חלק לעולם הבא, ומנהג תלמידי חכמים של ארץ ישראל, כשהוא הולך במקום שעדיין לא היה שמה אומר 'הלכתי ארבע אמות חדשים'".
גם על מרן החזו"א מסופר, שנהג לקח אותו לברית מילה, וכשהגיעו לקרבת המקום, הגיעו לאתר שעדיין לא נסלל בו כביש, והנהג סירב לנסוע על החולות. כאשר נוסע נוסף הפציר בנהג, אמר החזו"א מיד – "עזוב אותו, אל תבקש. אנחנו נלך ארבע אמות חדשות בארץ ישראל" (מעשה איש ח"ב עמ' ריט).
וכן מסופר על הגרי"ח זוננפלד, שהיה מהלך כל יום ויום עוד ארבע אמות שלא הלך בהם מעולם, פעם לצד מזרח עד שהרחיק וחזר והילך לצד מערב, וכן הלאה (שלהי דקייטא סי' כ).
ונראה, שבאמת אין כאן כל סתירה וקושיה, שכן מעולם לא נתכוונו כל אותם שאמרו 'ארבע אמות חדשות' לומר, שרק בזה מתקיים מה שאמרו בגמרא - "כל המהלך ארבע אמות בארץ ישראל - מובטח לו שהוא בן העולם הבא". אלא שמצד מצוות חיבת הארץ (כמו שיבואר לקמן) חיפשו תמיד ארבע אמות חדשות.
וכן רואים מהכתוב (שמות יג): "וְהָיָה כִּי יְבִאֲךָ ה' אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְךָ וְלַאֲבֹתֶיךָ וּנְתָנָהּ לָךְ" רש"י: "ונתנה לך - (מכילתא) תהא בעיניך כאלו נתנה לך בו ביום ואל תהי בעיניך כירושת אבות". מדוע צריך להרגיש כאילו היום באנו לארץ? כי דבר חדש גורם לאדם חביבות גדולה. לכן בארבע אמות חדשות יש מצווה של חיבת הארץ.
מצוות חיבה
[עריכה]לפני שנביא את תשובתו המפורסמת של הבן איש חי, ראוי להקדים הקדמה קצרה - שונה מצוות ישיבת ארץ ישראל, משאר מצוות התורה. לא מצאנו מצווה לאהוב את הטלית ואת התפילין, אין מצווה לאהוב סוכה ולולב וכדומה, רק על ארץ ישראל נצטווינו (במדבר לו, ט): "ולא תסב נחלה ממטה למטה אחר כי איש בנחלתו ידבקו מטות בני ישראל". הלשון 'ידבקו' בא להורות על כך, שעם ישראל צריכים להיות דבוקים בארץ, מלשון "ודבק באשתו" והיינו 'דבקות נפשית'.
בכל ספר משנה תורה להרמב"ם, המסכם את כל תורה שבעל-פה, לא מצאנו כמדומה מצווה לנשק אף דבר, רק את ארץ ישראל. כתב הרמב"ם (מלכים ומלחמותיהם ה י): "גדולי החכמים היו מנשקין על תחומי ארץ ישראל ומנשקין אבניה ומתגלגלין בעפרה, וכן הוא אומר 'כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו'". ארץ ישראל היא כמו האשה של עם ישראל (עי' ישעיהו סב ה) ועל אשה נאמר (יבמות סב:) - "האוהב את אשתו כגופו".
גדולה מצווה זו, עד שהכוזרי (מאמר ה - הובא בחרדים ובשל"ה) ראה בה את הדבר שבו תלויה הגאולה. כדבריו הנפלאים של רבי משה דוד ואלי בפירושו לתהלים (קו כד), וז"ל: "וימאסו בארץ חמדה. הנה העוון הזה היה כל כך חמור לפניו ית', לפי שפגם בעיקר הכל שהיא האמונה. עד שממנו נמשכה הגזרה של הגלויות, כדי שיכירו וידעו הבנים שאין ארץ כארצם, ולא יתוקן עון המאיסה של האבות, עד שהבנים יביאו את עצמם לחשוק בה בחשק גדול, כענין שנאמר: אתה תקום תרחם ציון כי עת לחננה כי בא מועד – כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו, כלומר דהא בהא תליא, שלא יבא עת חנינה לציון, עד שבניה יחמדוה בתכלית החמדה והתשוקה".
כתב בספר 'טבור הארץ': "אין לך מצווה גדולה מזו, לחבב ארץ אשר מלך מלכי המלכים הקבה חפץ ביקרה, ודורש אותה תמיד, ועיני ה' א-להיך בה. ובזכות זה נבוא במהרה אל המנוחה ואל הנחלה, וישלח לנו גואל משיחו במהרה בימינו אמן".
דבר נוסף מצאנו שיש מצווה לאהוב זה את התורה, כמו שאמרו במסכת כלה רבתי פרק שלישי, וז"ל: הוי אוהב את התורה ומכבדה. אהוב התורה מנא לן? דכתיב "את" ["ואהבת את ה' אלוקיך"] לרבות התורה. גם בספר אגלי טל בהקדמת ספרו, וזה לשונו: "שמעתי קצת בני אדם טועין מדרך השכל בענין לימוד תורה הקדושה, ואמרו כי הלומד ומחדש חדושים ושמח ומתענג בלימודו, אין זה לימוד התורה כל כך לשמה כמו אם היה לומד בפשיטות שאין לו מהלימוד שום תענוג והוא רק לשם מצוה. אבל הלומד ומתענג בלימודו הרי מתערב בלימודו גם הנאת עצמו.
ובאמת זה טעות מפורסם. ואדרבא, כי זה היא עיקר מצות לימוד התורה להיות שש ושמח ומתענג בלימודו, ואז דברי תורה נבלעין בדמו. ומאחר שנהנה מדברי תורה הוא נעשה דבוק לתורה" [ועיין פירש"י סנהדרין נ"ח. ד"ה ודבק] עכ"ל. למדנו מדבריו שבשביל להדבק בדבר חייבים להתענג ממנו ולכן אנו מבקשים בברכות התורה "והערב נא...את דברי תורתך", וכך גם לגבי מצוות אהבת הארץ.
טיול של חיבה
[עריכה]כתוב בשו"ת תורה לשמה (סימן תיח) – "שאלה: אנכי העבד זכני השי"ת וקבעתי דירתי בארץ הקדושה תוב"ב צפת תוב"ב, והנה רחוק מן העיר באיזה שעות יש מקום אחד אשר גם הוא מארץ ישראל אשר גם בשאר ארצות המגדלות פירות טובים יש לפירות אלו שבח ויתרון, והנני שואל ממעכ"ת אם ארצה לילך בזמן גידול הפירות למקום ההוא ואשב שם איזה ימים כדי לאכול מפירות הטובים שבו, אם יש בזה איזה פקפוק ממידת חסידות ללכת ממקום למקום מהלך איזה שעות בשביל אכילה והנאה של מותרות הגוף, כי כל אכילה זו היא בכלל מותרות נחשב, או אולי שרי גם לפי מידת חסידים משום חיבוב ארץ ישראל, כי פירות הם של א"י ויש מצוה בהליכה לשם לאכול מפירות החשובים של א"י. יורנו המורה לצדקה ושכמ"ה.
תשובה: גם לפי מדת חסידים לית בהא פקפוק וחשש, דכן מצינו בגמרא דערובין דף ל' אמר רבב"ח כי הוה אזלינא בתריה דרבי יוחנן למיכל פירי דגנוסר כי הוינן בי מאה הוה מנקטינן לכל חד וחד מאה מאה, ולכל מאה מנייהו לא הוה מחזיק להו צנא בת תלתא סאוי, והוה אכיל להו לכולהון וכו' ע"ש, הרי מפורש שהיו הולכין רבי יוחנן וסיעת מרחמוהי מאה רבנן ממקום למקום, כדי לאכול פירות מתוקים וטובים, וכל הליכתם בשביל זה, שכן מוכח מן הלשון, ובודאי הם היו מכוונים בזה והנה ודאי כולם היו חסידים וקדושים נמצא ד"ז הוא משנת חסידים ולית ביה פקפוק".
מדבריו למדנו, שכאשר ההולכים לטייל מכוונים לשם חיבת הארץ, הרי זו מצווה גמורה. גם אם יש בזה ביטול תורה, סבר הבן איש חי, שמותר, אם כוונתו בשביל חיבת הארץ. וכעין שכתב החת"ס (סוכה לו.) - "ובועז זורה גורן השעורים הלילה משום מצוה [ישוב ארץ ישראל], וכאלו תאמר לא אניח תפילין מפני שאני עוסק בתורה ה"נ לא יאמר לא אאסוף דגני מפני עסק התורה". מצוות חיבת הארץ היא מצווה המוטלת על כל אדם ואדם, וכשם שכל תלמיד חכם משקיע מזמנו למצוות 'אוהבה כגופו', כך לפעמים צריך להשקיע זמן בחיבת הארץ. וח"ו לא ילמד מכאן הקורא לבלות כל זמנו בטיולים, ותלמוד תורה כנגד כולם, וכבר אמרו (סוכה כ"ז ב) משבח אני את העצלנים שאין יוצאים מבתיהם ברגל. ישמע חכם ויוסף לקח.
כתב הרב מרדכי גרוס (ספר מנוחת אמת פרק ז) – "רצוי שבדרכים ילמדו מקראות ומאמרי חז"ל הקדושים ממעלות וסגולות ארץ ישראל השייכות לחלק שבה. וישתדל להבחין בצד הרוחני שבטיול, לראות מעלותיה ותכונותיה של ארץ ישראל, וכן להכיר את גבולותיה של ארץ ישראל ונחלות השבטים. כשרואה נוף מיוחד וכדומה, יראה בזה מעשי ה', ויתבונן בנפלאות הבריאה של הקב"ה. כשנוסעים לטיול, ובפרט עם הבנים, ראוי לילך למקומות שיכולים לשייכם לדברי חז"ל כגון מקומות עתיקים וכלים עתיקים שנאמרו במשניות ובגמרא".
בטיול כדאי להתבונן בנס הנפלא של קיום ההבטחה (דברים ל ה): "וֶהֱבִיאֲךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבֹתֶיךָ". כיצד? ארץ שהייתה שוממה עד לפני כמאה וחמישים שנה, היום מתקיים בה (ישעיהו נא ג) - "כִּי נִחַם ה' צִיּוֹן נִחַם כָּל חָרְבֹתֶיהָ וַיָּשֶׂם מִדְבָּרָהּ כְּעֵדֶן וְעַרְבָתָהּ כְּגַן ה' שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יִמָּצֵא בָהּ". וכאשר רואים את זה, יש לנו תפקיד לתת "תּוֹדָה וְקוֹל זִמְרָה".
יהי רצון מלפני אבינו שבשמים, שיתן לכולנו טיול מהנה ומועיל לגוף ולנפש, טיול המרבה אהבת ה', אהבת ישראל [המשפחה] ואהבת ארץ הקודש.
ניתן לשמוע מהרב שיעורים בעניני ארץ הקודש והמסתעף בקול הלשון במספר: 03-6171111-1415-44.