ביאור:חיי שרה - כולן שוין לטובה

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

בס"ד כ"ד חשון התשס"ו

חיי שרה - כולן שוין לטובה

מבוא:

שרה אמנו אם האומה הישראלית מבטאת באישיותה את צדיקותן, חוסנן, נחישותן, וצניעותן של כלל נשות ישראל לדורותיהם, מקרב אישיותן זו של נשות ישראל זכה עם ישראל לשרוד את כל תלאות הדורות, ולהתעלות מעל כל העמים. לפיכך מתארת התורה בהרחבה את השפעתה של שרה אמנו הן בחייה והן לאחר מותה, בבחינת פרט המעיד על הכלל. פרשת חיי שרה מתארת את מותה הטראגי, ואת קבורתה של שרה במערת המכפלה אשר נרכשה ע"י אברהם אבינו. מתוך תאור זה עולה דמותה המגוונת של האם העבריה הראשונה, אשר גם בחייה ואף במותה קבעה כללים ומורשת ייחודית לכלל זרעה, כגון: שלמות המידות, קבלת הטוב והרע בברכה, קדושת קבורת המת וחשיבות הספדו, ירושת הארץ, וכו'. על כן נקראה הפרשה בשם "חיי שרה" למרות שלמעשה מספרת הפרשה על מותה וקבורתה, אלא משום ששמה של שרה הוא מלשון "שר ומושל", אשר נקבע ע"י ה' כסמל לדורות לציון מעמדה הרם, ולהודיע שהצדיקים אפילו "במיתתן קרויין חיים" (ירושלמי, ברכות, טו:), וכן אמר "חמא בר חנינא גדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהן" (חולין, ז:). לפיכך אף מפירוט שנות חייה של שרה הועבר מסר לדורות ישראל לפיו יש לקבל את כל גזרות ה' כמתנה טובה, וכי מגבלות הגיל ויצר היופי אינם תירוץ לפגם ברצף הצדיקות. כלומר, אישיותה הרב גוונית של שרה משקפת את החיבור הנצחי בין הגשמיות ורוחניות של עם ישראל, דרך החיבור שבין ארץ ישראל, ותורת ה', כפי שמבואר להלן בהרחבה:

א. חיי שרה – בעיני שרה היו חייה כולן שוין לטובה למרות כל תלאותיה.

ב. יופיה של שרה - יופיה של שרה לא פגם ברצף צדיקותה אלא התעצם לנוכח צניעותה.

ג. אי עמידת שרה בנסיון העקדה – רק על המקיים את המצוה בפועל ה' מגן מכל רע.

ד. הספדה של שרה - ההספד מועיל לחי וגם מחיה את רוחניותו של המת.

ה. קבורת שרה – המת הוא כתשמיש קדושה הטעון גניזה.

ו. רכישת מערת המכפלה - דינה של ההבטחה על ירושת הארץ להעשות בשלבים ולאורך זמן.

ז. ייחודיותה של שרה – אם האומה הישראלית בלבד.

חיי שרה:

פרשת חיי שרה נפתחת בפסוק: "ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה" (בראשית, כ"ג, א'), הרש"י פירש מדוע התורה פרטה את שנות חייה של שרה, ולא כתבה מאה עשרים ושבע שנים? ותשובתו היא: "לכך נכתב שנה בכל כלל וכלל, לומר לך: שכל אחד נדרש לעצמו, בת מאה כבת עשרים לחטא, מה בת עשרים לא חטאה שהרי אינה בת עונשין אף בת מאה בלא חטא, ובת עשרים כבת שבע ליופי". בהמשך מפרש הרש"י מדוע התורה כפלה את המלים שני חיי שרה? ותשובתו היא: "כלן שוין לטובה". לכאורה, קשה על פירושו של הרש"י: וכי כל חיי שרה היו טובים באופן שווה? והרי מצאנו שעברו על שרה צרות רבות, כגון: לקיחתה לפרעה, צרותיה עם הגר וישמעאל, לקיחתה לאבימלך, עקרותה רבת השנים, ועמידתה בעשרת הנסיונות שנתנסה בהם אברהם אשר שיאם התבטא בעקדת יצחק?

אלא שכוונת הרש"י לומר ששרה קבלה את כל תלאותיה מתוך אהבה, ובטחון בה' יתברך עד שלא הרגישה כלל בקשיים אלה, לפיכך היו כל חיי שרה שוין לטובה בעיניה, וכן מובא בגמ': "לעולם יהא אדם רגיל לומר כל דעביד רחמנא לטב עביד" (ברכות, ס:). כלומר, פירוט שנות חייה של שרה מעביר מסר לדורות ישראל לפיו יש לקבל את כל גזרות ה' כמתנה טובה, מתוך בטחון שזהו הדבר הטוב ביותר עבור האדם, כפי שמובא במדרש: "רבי עקיבא היה יושב ודורש והצבור מתנמנם, בקש לעוררן אמר: מה ראתה אסתר שתמלוך על שבע ועשרים ומאה מדינה? אלא תבא אסתר שהיתה בת בתה של שרה שחיתה מאה ועשרים ושבע, ותמלוך על מאה ועשרים ושבע" (מד"ר, בראשית, פרשה נח), דהיינו, אף מספר שנותיה של שרה השפיעו על זרעה, וכ"ש שמעשיה הטובים של שרה יש בהם השפעה לדורות עולם.

יופיה של שרה:

הרש"י פירש כי התורה מנתה את שנותיה של שרה בנפרד ע"מ לציין את יופיה: "ובת מאה כבת שבע ליופי", וכן מובא בגמ': "הכל בפני שרה כקוף בפני אדם" (ב"ב, נח.), וכן "אמר רבי יצחק: יסכה זו שרה, ולמה נקרא שמה יסכה?..דבר אחר יסכה שהכל סכים ביופיה" (מגילה יד.), ו"תנו רבנן: ארבע נשים יפיפיות היו בעולם: שרה, ואביגיל, רחב, ואסתר" (מגילה טו.). לכאורה ניתן לשאול האם יופיה של שרה הוא שבחה? והלא נאמר: "שקר החן והבל היפי אשה יראת ה' היא תתהלל" (משלי, ל"א, ל')?

אלא שחז"ל למדונו שיופיה של שרה גרם לה לנסיונות קשים, משום שבעקבות יופיה נלקחה שרה לפרעה ולאבימלך, ולמרות זאת נותרה שרה צדקת ויראת שמים, דהיינו, בא הכתוב ללמדנו ששרה היתה שלמה בכל המידות הן בחיצוניותה והן בפנימיותה. מטעם זה לגבי אברהם כתב הרש"י: "בן מאה כבן שבעים ובן שבעים כבן חמש בלא חטא" (בראשית, כ"ה, ז'), ולא הזכיר את ענין יופיו משום שיופיו החיצוני של אברהם לא עמד בנסיון כלשהוא. מטעם זה שיבח הרש"י רק את שרה באומרו: "כלן שוין לטובה", דהיינו, שרה היתה בכל שנותיה גם יפה וגם בלא חטא. כלומר, מגבלות הגיל ויצר היופי לא פגמו ברצף צדיקותה של שרה אמנו ע"ה, לפיכך תרגום אונקלוס לא התיחס לתוספת המילה שנה המופיעה בפסוק פעמיים: "ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה" (בראשית, כ"ג, א'), אלא תרגם: "והוו חיי שרה מאה ועשרין ושבע שנין שני חיי שרה", לומר לך: בפשטות "כלן שוין לטובה".

ודע, שהתורה הפליגה בתיאור יופיה של שרה, משום שרה מהוה סמל לכלל נשות ישראל בבחינת הפרח שבגן, ואברהם היה בבחינת הגן, והגנן בגנו הוא האל. לכן ביופיו ובהפצת ריחו של פרח צלם האלהים ראוים להשתבח רק הפרח, הגן, והגנן. אולם יצר הרע מסית את האשה להראות את יופיה גם מחוץ לביתה, ובמיוחד גדלה פעולתו כנגד אשה בעלת יופי חיצוני בלבד שהיא בחינת הקוצים שבגן, אולם שרה אמנו אע"פ שהעידה עליה התורה "כי אשה יפת מראה...כי יפה הוא עד מאד" (בראשית, י"ב, י"א, י"ד), בכל זאת שמרה על צניעותה לאורך כל חייה. כמובא בגמ': "ויאמרו אליו איה שרה אשתך ויאמר הנה באהל' להודיע ששרה אמנו צנועה היתה" (ב"מ, פז.). כלומר, יופיה של שרה התעצם בעיני אברהם לנוכח צניעותה בתוך גנו של האל. וכן פסק הרמב"ם (הלכות אישות, פי"ג, י"א): "גנאי הוא לאשה שתהיה יוצאה תמיד פעם בחוץ פעם ברחובות, ויש לבעל למנוע אשתו מזה ולא יניחנה לצאת אלא כמו פעם אחת בחודש או כמו פעמים בחודש לפי הצורך, שאין יופי לאשה אלא לישב בזוית ביתה שכך כתוב כל כבודה בת מלך פנימה". וכן מצאנו שכבודה של האשה הוא גם כבודו של יוצרה, כמובן מתוך מעשה שארע בזמן חרבן בית המקדש: "אמר ריש לקיש: מעשה באשה אחת וצפנת בת פניאל שמה, צפנת שהכל צופין ביופיה, בת פניאל בתו של כהן גדול ששימש לפני ולפנים, שנתעלל בה שבאי כל הלילה. למחר הלבישה שבעה חלוקים והוציאה למוכרה, בא אדם אחד שהיה מכוער ביותר, אמר לו: הראני את יופיה. אמר לו: ריקא, אם אתה רוצה ליקח קח, שאין כיופיה בכל העולם כולו. אמר לו: אף על פי כן. הפשיטה ששה חלוקים, ושביעי קרעתה ונתפלשה באפר. אמרה לפניו: רבונו של עולם, אם עלינו לא חסת על קדושת שמך הגבור למה לא תחוס? ועליה קונן ירמיה: 'בת עמי חגרי שק והתפלשי באפר אבל יחיד עשי לך מספד תמרורים כי פתאום יבא השודד עלינו' (ירמיה, ו', כ"ו), עליך לא נאמר, אלא עלינו. כביכול עלי ועליך בא שודד" (גיטין, נח.).

אי עמידת שרה בנסיון העקדה:

הרש"י פירש: "לספד לשרה ולבכתה, ונסמכה מיתת שרה לעקידת יצחק, לפי שע"י בשורת העקידה שנזדמן בנה לשחיטה וכמעט שלא נשחט, פרחה נשמתה ממנה ומתה" (בראשית, כ"ג, ב'), כלומר, ע"פ פשט רש"י זה, שרה לא עמדה בנסיון העקדה, לעומת אברהם אשר עמד בנסיון העקדה בגבורה. לפיכך נשאלת השאלה מדוע כתב הרש"י: "למדנו שהיה אברהם טפל לשרה בנביאות" (רש"י-בראשית, כ"א, י"ב)? ועוד, מובא במדרש: "ויבא אברהם לספוד לשרה מהיכן בא?.. מהר המוריה. ומתה שרה מאותו צער לפיכך נסמכה עקידה לויהיו חיי שרה" (מד"ר, בראשית פרשה נח), על מדרש זה נשאלת השאלה: הלא "א"ר חיננא בר אידי: כל העושה מצוה כמאמרה, אין מבשרין אותו בשורות רעות. שנאמר: 'שומר מצוה לא ידע דבר רע'. א"ר אסי ואיתימא ר' חנינא: אפילו הקב"ה גוזר גזירה הוא מבטלה (שבת, סג.), א"כ מדוע התבשר אברהם על מות אשתו לאחר קיום מצות העקדה?

אלא שהתורה קבעה כלל גדול לפיו על המקיים את המצוה בפועל ה' מגן מכל רע, כפי שנאמר בתורה: "ושמרתם את חקתי ואת משפטי אשר יעשה אתם האדם וחי בהם אני ה'" (ויקרא, י"ח, ה'), ונשנה בנביא: "ואתן להם את חקותי ואת משפטי הודעתי אותם אשר יעשה אותם האדם וחי בהם" (יחזקאל, כ', י"א, כ', י"ג, כ', כ"א), ושולש בכתובים: "שומר מצוה לא ידע דבר רע" (קהלת, ח', ה'), וכן מובא במשנה: "אמר רבי חנניא בן גמליאל: מה אם העובר עברה אחת נוטל נפשו עליה, העושה מצוה אחת, על אחת כמה וכמה שתנתן לו נפשו" (מכות, פ"ג, ט"ו), ואף מובא בגמ': "אמר רבי אלעזר שלוחי מצוה אינן נזוקין לא בהליכתן ולא בחזירתן" (קידושין, לט:). כלומר, אברהם נשמר ע"י השמירה האלהית מכל רע, משום שרק על אברהם בלבד חלה הפעולה המעשית של בצוע מצות העקדה, לעומת זאת על שרה שלא ידעה כלל על מצות העקדה, לא חלה עליה השמירה האלהית עקב ביצוע מצות העקדה, אלא ניתן לה להתמודד עם קושי מצות העקדה בכוחות הנפש של עצמה. מטעם זה אברהם שנצטוה לפעול, עמד בנסיון העקדה בקלות, ולעומת זאת יצחק שהיה שותף סביל למצות העקדה, שרד את מצות העקדה בדרך נס, כמובא במדרש: "ר' יהודה אומר כיון שהגיע החרב לצואר פרחה ויצאה נשמתו של יצחק, וכיון שהשמיע קולו מבין שני הכרובים: 'אל תשלח ידך אל הנער', חזרה נפשו לגופו והתירו ועמד יצחק, וידע יצחק שכך עתידים המתים לחיות, ופתח ואמר: בא"י מחיה המתים" (ילק"ש, בראשית פכ"ב, סימן קא). וכן מצאנו שהעקדה פגעה בבריאותו של יצחק לאחר זמן, כמובא במדרש: "יהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו'...שבשעה שעקד אברהם אבינו את בנו על גבי המזבח בכו מלאכי השרת...ונשרו דמעות מעיניהם לתוך עיניו והיו רשומות בתוך עיניו, וכיון שהזקין כהו עיניו" (מד"ר, בראשית, פרשה סה). לפיכך שרה אשר לא נטלה שום חלק במצות העקדה נפגעה מיידית, כמאמר רש"י: "פרחה נשמתה ממנה ומתה".

ודע, שבעקדת יצחק בנו, אברהם הראה כי ניתן לעשות את הבלתי אפשרי – לאפשרי (אפשרות השמדת זרע ישמעאל במדבר, ויצחק בעקדה) בצו האל, לעומת זאת תגובתה של שרה לעקדת יצחק הראתה כי ניתן לעשות את האפשרי (אפשרות השמדת זרע יצחק) - לבלתי אפשרי מבחינתה האישית, וגם זאת משום אמונתה בהבטחת ה': "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקלה כי ביצחק יקרא לך זרע" (בראשית, כ"א, י"ב). כלומר, הוכח מכאן שכאשר האדם מנסה לבחון את דרכי ה' בשכל וברגש האנושי, סופו שיצה"ר יטעהו בשלב זה או אחר מאמונתו התמימה. אולם כאשר אדם מבטל את דעתו בפני צו האל, אין יצה"ר יכול להטעותו מאמונתו התמימה כלל.

הספדה של שרה:

הספדו וקבורתו המיידית של המת נעשים בעיקר לכבודו של המת, כמאמר הגמ': "שמע מינה, יקרא דשכיבי הוא" (סנהדרין, מז.). שרה אמנו זכתה להנחיל לישראל את חשיבותו של ההספד למת, שנאמר: ויבא אברהם לספד לשרה ולבכתה" (בראשית, כ"ג, ב'), וכן מובא בגמ': "משום יקרא דאברהם משהו לה לשרה (רש"י-עד שבא אברהם מבית עקידת יצחק)? שרה גופה ניחא לה, כי היכי דמייקר בה אברהם" (סנהדרין, מו:). כלומר, נשמתה של שרה פרחה בעת עקדת יצחק כך שגופתה היתה מונחת לפחות שלשה ימים עד שחזר אברהם מהר המוריה בכדי להספידה. חז"ל לא ראו בהשהיית גופתה של שרה משום בזיון המת, אלא אף למדו מכאן את שבחה, משום שרצונה של שרה היה שגם במותה יתכבד אברהם ויזוכו הרבים, כלשון הגמ': "דמייקר בה אברהם". ממאמר הגמ' מעוררות השאלות: וכי אברהם רודף כבוד היה? ועוד, מה היה תוכן הספדו של אברהם? ועוד, כיצד הספדה של שרה גרם לאברהם יתר כבוד? ועוד, מדוע אברהם הספיד את שרה ואח"כ בכה בניגוד לסדר שקבעו חז"ל: "שלשה ימים לבכי ושבעה להספד ושלשים לגיהוץ ולתספורת (מועד קטן, כז:)?

נלענ"ד, שמותה של שרה בעקבות עקדת יצחק, נבע מכך ששרה חשה במפתיע כי אברהם אינו מעריך נכונה את אמונתה בה', עד שרחש לה אי האמון, ואף מעל באמונה לאחר דורות של נישואין ופעילות משותפת, כמתבאר מן המדרש: "וירא את המקום מרחוק', אמר אברהם: מה אעשה? אם אגלה לשרה, נשים דעתן קלה עליהן בדבר קטן כל שכן בדבר גדול כזה, ואם לא אגלה לה ואגבנו ממנה בעת שלא תראה אותו תהרוג את עצמה. מה עשה? אמר לשרה: תקנו לנו מאכל ומשתה ונאכל ונשמח. אמרה לו: מה היום מיומים? ומה טיבה של שמחה זו? אמר להם: זקנים כמותינו נולד להם בן בזקנותם כדי לאכול ולשתות ולשמוח. הלכה ותקנה המאכל, כשהיו בתוך המאכל אמר לה: את יודעת כשאני בן ג' שנים הכרתי את בוראי והנער הזה גדול ולא נחנך, ויש מקום אחד רחוק ממנו מעט ששם מחנכין את הנערים אקחנו ואחנכנו שם. אמרה לו: לך לשלום, מיד 'וישכם אברהם בבקר' ולמה בבקר? אמר: שמא שרה תחזור בדבורה ולא תניחני אקום בהשכמה קודם שתקום היא" (תנחומא, וירא, סימן כב). על כן הופתעה שרה כשסמאל "הלך ואמר לשרה: לא שמעת מה נעשה בעולם? אמרה ליה: לאו. אמר לה: לקח אברהם את יצחק בנך ושחטו והקריבו על עולת מוקדה. התחילה בוכה ומיללת שלש בכיות כנגד שלש תקיעות, שלש יללות כנגד שלש יבבות, ופרחה נשמתה ומתה" (ילק"ש, בראשית, פרק כ"ג, סימן קב).

לפיכך נאמר במדרש: "ויבא אברהם לספוד לשרה מהיכן בא?.. מהר המוריה. ומתה שרה מאותו צער לפיכך נסמכה עקידה לויהיו חיי שרה" (מד"ר, בראשית פרשה נח). כלומר, לאחר מעשה העקדה והשפעתו על חיי שרה, אברהם הספיד את שרה במילים: "ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה" (בראשית, כ"ג, א'). דהיינו, אברהם אמר בהספד כי שרה היתה "בת מאה כבת עשרים לחטא מה בת עשרים לא חטאה שהרי אינה בת עונשין, אף בת מאה בלא חטא. ובת עשרים כבת ז' ליופי", וסיים את הספדו שכל חייה היו "כלן שוין לטובה". בהספד זה הודה אברהם ולא בוש, כי טעה בהערכת תגובתה של שרה לעקדת יצחק, ובכך שיתף אברהם גם את שרה בנסיון עקדת יצחק. לפיכך נאמר בגמ': "שרה גופה ניחא לה, כי היכי דמייקר בה אברהם" (סנהדרין, מו:), דהיינו, משום שמתוך הספדו של אברהם הוכחה צדקתה של שרה לרבים, וגם נתכבד אברהם מהספדה של שרה בכך שהוכיח לעולם כי הוא איש החסד והאמת וזכותו עומדת לעד, כמאמר הגמ': "יהודה הודה ולא בוש, מה היה סופו? נחל חיי העולם הבא. ראובן הודה ולא בוש, מה היה סופו? נחל חיי העולם הבא" (סוטה, ז:), וכן נאמר במדרש: "כבוד חכמים ינחלו' (משלי, ג', ל"ה) זה אברהם" (תנחומא, צו, סימן ט'). כלומר, כבודו של אברהם התבטא בכנות הספדו את שרה.

ועוד מובא במדרש: "אשת חיל עטרת בעלה' (משלי, י"ב, ד') זה אברהם שהיה מקונן על שרה...התחיל אברהם לבכות עליה ולומר: (משלי, ל"א, י') 'אשת חיל מי ימצא בטח בה לב בעלה" (תנחומא, חיי שרה, סימן ד). "משל לחובל (ספן) גבור שהיה לו ספינה, כבש את המים ואת הרוחות, בא עליו פירטין (שודדי ים) ועמד והרג כולן. לאחר זמן הגיע לפתח הליון (הנמל) ובא עליו רוח קשה ונשברה ספינתו. התחיל מבקש רחמים מבני אדם: בבקשה מכם, הצילו אותי! אמרו לו: אתמול היית מכבש את המים והורג את הפירטין, ועכשיו אתה מבקש אחרים שיצילו אותך?! אמר להם: כל זמן שהיתה ספינתי קיימת הייתי גבור ולא הוצרכתי שיסייעוני, ועכשיו מנשברה ספינתי, נשבר כחי. כך אברהם גבור היה, וכשבא עליו פירטין ועמד והרג כולן שנאמר: 'ויחלק עליהם' וגו' (בראשית, י"ד, ט"ו), ומל עצמו ולישמעאל ולילידי ביתו שמונה עשר ושלש מאות וכל מקנת כספו ביום אחד, ראה גבורה שהיתה בידו שנאמר: 'בעצם היום הזה נמול' וגו' (בראשית, י"ז, כ"ו). אמרו לו (בני חת): אתמול היית שולט בכל העולם, דכתיב: 'ברוך אברם לאל עליון קנה שמים וארץ' (בראשית, י"ד, י"ט), ועכשיו עתה אומר גר ותושב אנכי עמכם' וגו' (בראשית, כ"ג, ד')?! אמר להם: ומה אעשה שמתה אשתי, שנאמר: ואקברה מתי וגו' (בראשית, כ"ג, ד'), מיד ואברהם זקן (תנחומא, א-שהלבין שער ראשו וזקנו)....כיון שמתה קפצה עליו זקנה והזקין, מיד 'נודע בשערים בעלה" וגו' (אגדת בראשית פרק ל"ד). דהיינו, לאחר מותה של שרה הודה אברהם כי כל כוחו נבע מחיותה של שרה. לפיכך נאמר בגמ': שרה גופה ניחא לה" (סנהדרין, מו:).

אברהם הקדים את ההספד על שרה לבכי על מותה, בכדי להדגיש בתחילה את ייחודיותה וצדיקותה של שרה לרבים, משום שע"י הספד המת מונצח לרבים ולאורך זמן, ולעומת זאת הבכי על המת הוא אישי ובר חלוף. וכן "א"ר יוחנן: כל שמתה אשתו ראשונה כאילו חרב בית המקדש בימיו" (סנהדרין, כב.), כלומר, בתחילה רצה אברהם לזכות את הרבים בהספדה, ע"מ שיהרהרו ויפשפשו במעשיהם, ורק לאחר מכן נפנה אברהם לצערו האישי, כנאמר בגמ': "אין אשה מתה אלא לבעלה" (סנהדרין, כב:).

ודע, שהספדו של הצדיק מעורר את השומעים לחזרה בתשובה ולמעשים טובים, וע"י זה "הצדיקים קרוין חיים במיתתן" (מד"ר, קהלת, פר' ט), וכן אמר "חמא בר חנינא גדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהן" (חולין, ז:). כלומר, ההספד מועיל גם לחי וגם מחיה את רוחניותו של המת, כמובא בגמ': "דאמר רב יהודה אמר רב, מאי דכתיב: 'אגורה באהלך עולמים', וכי אפשר לו לאדם לגור בשני עולמים? אלא אמר דוד לפני הקב"ה: רבונו של עולם, יהי רצון שיאמרו דבר שמועה מפי בעוה"ז, דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: כל ת"ח שאומרים דבר שמועה מפיו בעולם הזה שפתותיו דובבות בקבר" (יבמות, צו:). לפיכך נאמר בגמ' כי הספדה של שרה היה בבחינת "שרה גופה ניחא לה, כי היכי דמייקר בה אברהם" (סנהדרין, מו:), דהיינו, כאשר שומעי ההספד יחזרו בתשובה וינהגו כשרה הצדקת, אזי יש לשרה נחת רוח בעוה"ב, ובזכות זו מתכבד גם אברהם. וכן נאמר במדרש: "יודע ה' ימי תמימים', זו שרה שהיתה תמימה במעשיה, א"ר יוחנן: כהדא עגלתא תמימה. 'ונחלתם לעולם תהיה', שנאמר: 'ויהיו חיי שרה' מה צורך לומר שני חיי שרה באחרונה? לומר לך: שחביב חייהם של צדיקים לפני המקום בעולם הזה ולעולם הבא" (מד"ר, בראשית, פרשה נח).

קבורת שרה:

התורה מתארת בהרחבה את השפעתה של שרה אמנו הן בחייה והן לאחר מותה, מתוך תאור זה עולה דמותה המגוונת של האם העבריה הראשונה, שאף במותה נקבעו כללים ומורשת ייחודית לכלל זרעה. וכן מצאנו שהגמ' למדה מענינים הקשורים בשרה מספר הלכות, כגון: שינוי השם מקרע גזר דינו של אדם, "דכתיב: 'שרי אשתך אל תקרא שמה שרי כי אם שרה שמה', וכתיב: 'וברכתי אותה וגם נתתי ממנה לך בן" (ר"ה, טז:), ועוד למדו חז"ל את ענין צניעות האשה משרה, שנאמר: "ויאמרו אליו איה שרה אשתך ויאמר הנה באהל' להודיע ששרה אמנו צנועה היתה" (ב"מ, פז.), וכן למדו חז"ל: "אמר רבי אלעזר אמר ר' חנינא: אל תהי קללת הדיוט קלה בעיניך, שהרי אבימלך קלל את שרה: 'הנה הוא לך כסות עינים', ונתקיים בזרעה: 'ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו" (מגילה, טו.), ואף למדו "רבנן כל המבקש רחמים על חבירו והוא צריך לאותו דבר הוא נענה תחילה...מהכא: 'ויתפלל אברהם אל האלהים וירפא אלהים את אבימלך ואת אשתו ואמהותיו', וכתיב: 'וה' פקד את שרה כאשר אמר', כאשר אמר אברהם אל אבימלך (ב"ק, צא.), וגם למדו חז"ל קידושי אישה בכסף בגזרה שווה מקנית שדה עפרון, "קיחה קיחה משדה עפרון" (קידושין, ב.). כלומר, שרה אמנו חברה באישיותה בין יצירת גשמיות האומה הישראלית לבין יצירת רוחניותה של האומה, לפיכך נאמר: "ותמת שרה בקרית ארבע הוא חברון" (בראשית, כ"ג, ב'), דהיינו, אמנם שרה מתה בקרית ארבע, אך שרה היא החיבור הנצחי בין הגשמיות ורוחניות של עם ישראל דרך החיבור שבין ארץ ישראל ותורת ישראל. מטעם זה קבורתה של שרה היא גם בבחינת גניזת תשמישי קדושה, כפי שפסק הרמב"ם (הלכות תפילין, פ"י, ד): "תיק שהוכן לספר תורה והונח בו וכן המטפחות... תשמישי קדושה הן ואסור לזרקן אלא כשיבלו או כשישברו נגנזין", לפיכך גם גופה של שרה אשר שימש כנרתיק לנשמתה הקדושה נגנז במערת המכפלה. כלומר, למדנו משרה גם את ענין את קדושת הגוף לאחר המיתה, וכן מצאנו כי קבורת המת ביהדות היא ערך עליון המבטא את עומק האמונה בהשארות הנשמה ובעתיד בתחיית המתים.

רכישת מערת המכפלה:

בעקבות מותה של שרה נעשה הקנין הראשון בארץ ישראל ע"י אברהם אבינו. קנינה של מערת המכפלה בכסף מלא יצר מציאות חדשה שאין אומות העולם יכולות לטעון כנגדה לדורות, וכן מובא במדרש: "א"ר יודן בר סימון: זה אחד משלשה מקומות שאין אומות העולם יכולין להונות את ישראל לומר: גזולים הן בידכם, ואלו הן? מערת המכפלה ובית המקדש וקבורתו של יוסף" (מד"ר, בראשית, פרשה עט). כלומר, בקנין מערת המכפלה הגשים אברהם את צואתה של שרה, שנאמר: "ותאמר לאברהם...כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק" (בראשית, כ"א, י'), ונאמר: "שמה קברו את אברהם ואת שרה אשתו שמה קברו את יצחק ואת רבקה אשתו" (בראשית, מ"ט, ל"א), וכן מובא במדרש: "זממה שדה ותקחהו', זממה ונטלה שדה המכפלה ושם נקברה, שנאמר: 'ואחר כן קבר אברהם את שרה" (תנחומא, חיי שרה, סימן ד). דהיינו, לאחר מותה של שרה הוכיח אברהם לעולם את מסירות הנפש של שרה למען ירושת ארץ ישראל לדורות עולם, לפיכך מיד לאחר מותה של שרה הזדרז אברהם קנות את מערת המכפלה אף במחיר מופרז מידיו של עפרון, מערה אשר בה גם נקבר אברהם עצמו וגם זכו בה כל זרעם לקניין דורות. כלומר, מותה של שרה היה בבחינת בשורה טובה לאברהם ולזרעו, ומימוש מעשי של הבטחת העקדה: "וירש זרעך את שער איביו" (בראשית, כ"ב, י"ז).

לפיכך הקדישה התורה תיאור נרחב לקנין מערת המכפלה, תוך כדי הדגשת מעשי החסד של אברהם בקנין המערה. כלומר, אברהם לא קנה את מערת המכפלה ולא חמד בה לפני שמתה שרה, למרות שידע כי שם מקום קבורתו של האדם הראשון, אולם לאחר שמתה שרה שלח אברהם את בני חת כשלוחיו לעפרון, ע"מ לקיים את צואת שרה ולהעלות את חשיבותה של מערת המכפלה בקבורת שרה הצדקת, וזאת לאחר שהבין כי עפרון חומד כסף ואינו חומד בקדושת שדהו. לפיכך גאל אברהם את מערת המכפלה מידי עפרון בכסף מלא, והעלה את קדושת המערה בקבורת שרה בתוכו, דהיינו, זכתה שרה שאף במותה העלתה את קדושת מערת המכפלה לקדושתה הראויה לה מקדמא דנא.

יתרה מזאת, רכישת מערת המכפלה מלמדת שאברהם לא המתין לקבלת שכר מידי בעקבות מעשיו בכלל, ובגין מעשה העקדה האמור בסמוך בפרט, אלא אברהם הפנים את רצון האל לפיו: דינה של ההבטחה על ירושת הארץ להעשות בשלבים ולאורך זמן, וכן מובא בגמ': "אמרתי לאברהם: 'קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה', בקש מקום לקבור את שרה ולא מצא עד שקנה בארבע מאות שקל כסף ולא הרהר על מדותי" (סנהדרין, קיא.). לפיכך לא נחשבת רכישת מערת המכפלה כאחד מעשרת הנסיונות, כמובא במדרש: "ויקרא מלאך ה' שנית ויאמר בי נשבעתי', מה צורך לשבועה זו? אמר לו: השבע לי שאין אתה מנסה אותי עוד מעתה, ולא את יצחק בני...רבי חמא ב"ר חנינא, אמר לו: השבע לי שאין אתה מנסה אותי עוד מעתה. משל למלך שהיה נשוי למטרונה, ילדה ממנו בן ראשון וגרשה, שני וגרשה, שלישי וגרשה, וכיון שילדה ממנו בן עשירי נתכנסו כולם ואמרו לו: השבע לנו שאין אתה מגרש את אמנו מעתה, כך כיון שנתנסה אברהם אבינו נסיון עשירי, אמר לו: השבע לי שאין אתה מנסה אותי עוד מעתה. א"ר חנין: 'כי יען אשר עשית את הדבר הזה', נסיון עשירי הוא, ואתה אומר כי יען אשר עשית הדבר הזה? אלא זה נסיון האחרון שהוא שקול כנגד הכל שאילולי לא קבלו עליו אבד את הכל (כל מה שעשה)" (מד"ר, בראשית, פרשה נ').

כלומר, למרות שלכאורה ניתן לראות ברכישת מערת המכפלה כנסיון נוסף של אברהם, במיוחד לנוכח העובדה שה' נשבע לאברהם לאחר העקדה: "וירש זרעך את שער איביו" (בראשית, כ"ב, י"ז), אלא שבהבטחה זו ה' לא הבטיח לאברהם ירושה מיידית של כל ארץ ישראל, אלא הבטיח לזרעו את הגאולה העתידית, כפי שכתב הרמב"ן: "יען אשר עשית את הדבר הזה, גם מתחילה (בראשית, י"ג, ט"ז, ט"ו, ה') הבטיחו כי ירבה את זרעו ככוכבי השמים וכעפר הארץ, אבל עתה הוסיף לו: 'יען אשר עשית' המעשה הגדול הזה, שנשבע בשמו הגדול, ושיירש זרעו את שער אויביו. והנה הובטח שלא יגרום שום חטא שיכלה זרעו, או שיפול ביד אויביו ולא יקום. והנה זו הבטחה שלימה בגאולה העתידה לנו", וכן נאמר: "ונשל ה' אלהיך את הגוים האל מפניך מעט מעט לא תוכל כלתם מהר פן תרבה עליך חית השדה" (דברים, ז', כ"ב). כלומר, הבטחת ה' לאחר העקדה היתה לזרעו של אברהם לדורות עולם, לפיכך הבטחה זו מגמדת את ארבע מאות שקל הכסף שעלתה מערת המכפלה לאברהם, אשר אף הם שולמו מתוך העושר הרב שהעניק ה' לאברהם בחייו.

ודע, ששמה של שרה נקבע ע"י ה' כסמל לדורות לציון מעמדה הרם, כי "שרה" היא מלשון "שר ומושל", לפיכך נאמר: "ויאמר אלהים אל אברהם שרי אשתך לא תקרא את שמה שרי כי שרה שמה" (בראשית, י"ז, ט"ו). לצורך החלפת שמה בטל הקב"ה אות מן התורה, כמובא במדרש:"אמר לה (לתורה) הקב"ה: שלמה ואלף כיוצא בו יהיו בטלין וקוצה ממך איני מבטל, ומנין שבטל אותה מן התורה וחזר לתורה? שנאמר: 'שרי אשתך לא תקרא שמה שרי כי שרה שמה' (בראשית י"ז, ט"ו) והיכן חזר? (במדבר י"ג, ט"ז) 'ויקרא משה להושע בן נון יהושע" (מד"ר, שמות, פרשה ו). כלומר, ה' חלק את האות "יו"ד" בין שרה שבזכותה נעשה הקנין הראשון בארץ ישראל, לבין המנחיל הראשון של ארץ ישראל.

ייחודיותה של שרה:

ייחודיותה של שרה אמנו נובע מן העובדה ששרה אמנו היא אם האומה הישראלית בלבד, בכך ניכר יתרונה אף על פני אברהם אבינו אשר יצא ממנו ישמעאל ובני קטורה. לפיכך התורה מכנה את אברהם כאב "המון גוים" (בראשית, י"ז, ה'), ואילו את שרה אמנו מכנה הנביא כמחוללת האומה הישראלית, שנאמר: "הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה תחוללכם" (ישעיה, נ"א, ב'), ומובא בגמ': "ולבסוף נעשית שרה לכל העולם כולו" (ברכות, יג.), וכן "למדנו שהיה אברהם טפל לשרה בנביאות" (רש"י-בראשית, כ"א, י"ב), ועוד "אמר רבי יצחק: יסכה זו שרה, ולמה נקרא שמה יסכה? שסוכה ברוח הקדש. והיינו דכתיב: 'כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה' (מגילה יד.). לפיכך זכתה שרה שיכתבו בתורה מנין שנותיה בפירוט, הספדה, המשא ומתן לקנית מקום קבורתה, וקבורתה, בנגוד ליתר האמהות אשר לא זכו לפרסום מכלול דברים אלה בתורה.

על כן נקראה הפרשה בשם "חיי שרה", משום שהצדיקים אפילו "במיתתן קרויין חיים" (ירושלמי, ברכות, טו:), וכן מצאנו שמותה של שרה משפיע על זרעו של אברהם עד היום הזה, כפי שמצאנו שעקב מותה של שרה זכה אברהם ועם ישראל ליסוד חשיבות ההספד, והקבורה, וכו'. וכן מובא בגמ': "ר' מאיר אומר: מאי דכתיב: 'טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה באשר הוא סוף כל האדם והחי יתן אל לבו', מאי והחי יתן אל לבו? דברים של מיתה: דספד יספדוניה, דקבר יקברוניה, דידל דלוניה (מגביהין בהספד למי שמגביה קולו להספד אחרים-רש"י), דלואי ילווניה, דטען יטענוניה" (כתובות, עב.), דהיינו, מותה של שרה גרם תועלת עקיפה גם לאברהם, משום שכל אשר עשה אברהם למען קבורת שרה, למדו בניו לעשות לו, שנאמר: "ויקברו אתו יצחק וישמעאל בניו אל מערת המכפלה אל שדה עפרן בן צחר החתי אשר על פני ממרא" (בראשית, כ"ה, ט'), ומובא במדרש: "בא ללמדך שכל מי שגמל חסד לשרה, זכה לגמול חסד לאברהם. א"ר שמואל בר נחמן: שם ועבר היו מהלכין לפני מטתו" (מד"ר, בראשית, פרשה סב).

לסיכום:

נמצאנו למדים מן האמור לעיל את השפעתה הנצחית של אם האומה הישראלית, אשר הן בחייה והן לאחר מותה קבעה כללים ומורשת ייחודית לכלל זרעה. וכן מצאנו שהגמ' למדה מענינים הקשורים בשרה מספר הלכות, כגון: צניעות האשה, שמירת הלשון, קדושת האשה, שינוי השם, ירושת הארץ, קבלת הטוב והרע בברכה, וגילוי הכלל גדול לפיו על המקיים את המצוה בפועל ה' מגן מכל רע וכו'. כלומר, שרה אמנו חברה באישיותה בין יצירת גשמיות האומה הישראלית לבין יצירת רוחניותה של האומה אשר נולדה לאם העבריה הראשונה. ועוד למדנו משרה אמנו גם את ענין את קדושת הגוף לאחר המיתה, וכן מצאנו כי קבורת המת ביהדות היא ערך עליון המבטא את עומק האמונה בהשארות הנשמה ובעתיד בתחיית המתים, שנאמר: "שמעו אלי רדפי צדק מבקשי ה' הביטו אל צור חצבתם ואל מקבת בור נקרתם. הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה תחוללכם כי אחד קראתיו ואברכהו וארבהו. כי נחם ה' ציון נחם כל חרבתיה וישם מדברה כעדן וערבתה כגן ה' ששון ושמחה ימצא בה תודה וקול זמרה (ישעיה, נ"א, א'-ג'), וכן מובא בגמ': "אין הקב"ה מכה את ישראל אלא אם כן בורא להם רפואה תחילה" (מגילה, יג:).

יה"ר שזכותה של שרה אמנו תעמוד לנו לצדקנו, ויתקיים בנו מקרא שכתוב: "וזכרתי אני את בריתי אותך בימי נעוריך והקמותי לך ברית עולם. והקימותי אני את בריתי אתך וידעת כי אני ה" (יחזקאל, ט"ז, ס', ס"ב).

העל"ח רפאל ב"ר אשר חגבי (חגי רפי)

מקורות

על-פי מאמר של רפאל ב"ר אשר חגבי שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2008-01-13.

0

מאת: רפאל ב"ר אשר חגבי

בס"ד כ"ד חשון התשס"ו

חיי שרה – מקום מגורי אברהם ושרה

מקום מגורי אברהם ושרה - אוהליו של אברהם היו פרושים מחברון עד באר שבע.

מקום מגורי אברהם ושרה:

נאמר בתורה: "ותמת שרה בקרית ארבע הוא חברון בארץ כנען" (בראשית, כ"ג, ב'), ומאידך גיסא לאחר עקדת יצחק נאמר: "וישב אברהם בבאר שבע" (בראשית, כ"ב, י"ט). הרש"י פירש: "נסמכה מיתת שרה לעקידת יצחק, לפי שע"י בשורת העקידה...פרחה נשמתה ממנה ומתה" (רש"י-בראשית, כ"ג, ב'). כלומר, נובע מפירושו של הרש"י ששרה התגוררה ומתה בקרית ארבע. אם כן נשאלת השאלה: מדוע לאחר העקידה נאמר: 'וישב אברהם בבאר שבע', הלא שרה התגוררה בקרית ארבע?

נראה לענ"ד כי בית מגוריהם של אברהם ושרה בתקופת העקידה ומותה של שרה (בשנת קל"ז לחיי אברהם) היה בקרית ארבע, אך אוהליו של אברהם היו פרושים מחברון עד באר שבע. לפיכך כשחזר אברהם מן העקדה הלך תחילה לבאר שבע מקום מושבם של אוהליו, ומקום המועד לריב בין עבדי אברהם לעבדי אבימלך, וזאת בטרם ישוב לביתו אשר בקרית ארבע, משום שאברהם לא ידע ששרה מתה כבר בזמן העקדה. לפיכך כתב הרש"י: וישב אברהם בבאר שבע – "לא ישיבה ממש שהרי בחברון היה יושב י"ב שנה לפני עקידתו של יצחק" (רש"י- בראשית, כ"ב, י"ט). על כן פירש הרש"י: ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכתה (מהיכן בא?) - "מבאר שבע" (רש"י- בראשית, כ"ג, ב').

מקום מגורי אברהם בארץ ישראל הכתובים בתורה אינם סותרים זה את זה, כפי שהדבר עולה מפירושי הרש"י ומפורט להלן על פי גילו של אברהם:

מגיל ע"ה עד צ"ט - התגורר אברהם כ"ה שנה באלני ממרא, כפי שנאמר: "ויאהל אברם ויבא וישב אברם באלני ממרא אשר בחברון" (בראשית, י"ג, י"ח). דייק הכתוב לומר שאברהם עשה שתי פעולות: ויאהל, וישב. לומר לך שפרישת אוהלים לחוד ומגורים לחוד, וכן פירש הרש"י: ויאהל – "נטע אהלים לרועיו ולמקנהו" (רש"י- בראשית, י"ח, י" ב). כלומר, לאחר שנפרד אברם מלוט נטע את אוהלי רועיו מבאר שבע עד חברון ואת בית מגוריו קבע בחברון. הטעם לפרישה הנרחבת של אוהלי אברהם היתה: השתלטות על הארץ, הכנסת אורחים, הפצת ייחודו של האל, מרעה לבהמות, שליטה על מקורות המים, ואף קירבת מקום ללוט, כפי שפירש הרש"י: "בכל אשר תשב לא אתרחק ממך ואעמוד לך למגן ולעזר" (רש"י- בראשית, י"ג, ט'). לפיכך כתב הרש"י שאברהם עבר מחברון לארץ פלשתים מיד כשנהפכה סדום "מפני הבושה של לוט" (רש"י- בראשית, כ"א, ל"ד).

מגיל צ"ט עד קכ"ה - התגורר אברהם כ"ו שנה בארץ פלישתים (גרר נמצאת בין עזה לרפיח) כפי שנאמר: "ויגר אברהם בארץ פלשתים ימים רבים", ופירש הרש"י: "מרובים על של חברון, בחברון עשה כ"ה שנה וכאן כ"ו" (רש"י- בראשית, כ"א, ל"ד). כלומר, אוהליו של אברהם נפרשו מארץ פלישתים עד באר שבע. וכן נאמר: "על כן קרא למקום ההוא באר שבע כי שם נשבעו שניהם...ויטע אשל בבאר שבע... ויגר בארץ פלשתים ימים רבים" (בראשית כ"א, ל"א-ל"ד).

ודע, שבאר שבע היתה מקור המים לרועים בדרום ארץ ישראל, לפיכך התקיים בבאר שבע ריב תמידי על הבארות בין רועי אברהם ויצחק לרועי הפלשתים. מטעם זה נטע שם אברהם אשל, דהיינו, פונדק לאכסניא ובו כל מני פירות, הן על מנת לארח את הולכי המדבר והן כדי להוכיח לעולם את בעלותו על המקום ועל מקורות המים, וזאת למרות שבאר שבע לא היתה מקום מגוריו עם שרה אע"ה אלא קרית ארבע. וכן מצאנו שיצחק חזר וקרא לעיר באר שבע, שנאמר: "ויקרא אותה שבעה על כן שם העיר באר שבע עד היום הזה" (בראשית כ"ו, ל"ג), דהיינו, גם יצחק קרא למקום אוהליו בשם באר שבע, על מנת לבסס ולהוכיח את בעלותו על המקום.

מגיל קכ"ו עד קע"ה - התגורר אברהם מ"ט שנה בחברון כפי שפירש הרש"י: "מיד יצא משם וחזר לחברון ואותה שנה קדמה לפני עקידת יצחק י"ב שנה כך שנויה בסדר עולם" (רש"י- בראשית, כ"א, ל"ד).

העל"ח רפאל ב"ר אשר חגבי (חגי רפי)

קיצור דרך: tnk1/messages/sofrim_hagay_index_2