ביאור:חטא מי מריבה לפירוש המהר"ל

באור נפלא מהמהר"ל מפראג (גור אריה) על חטא מי מריבה.

שאלות

מה ההבדל בקידוש שם שמים אם משה מדבר לסלע והוא מוציא מים או שמכים את הסלע ויוצא מים, הרי שניהם נס שלא בגדר הטבע כלל (קושית הרמב"ן)?

אינו ראוי שיאמר בזה "לא האמנתם בי להקדישני" (פסוק יב), כי אין כאן חסרון אמונה כלל? (הרי מה שהכו בסלע לא היה מחמת חיסרון באמונה, אלא מחמת חוסר הבנה מה רוצה ה')

מה שייך לומר שמשה רבינו שתמונת ה' יביט לא האמין בה' ח"ו?

כתב רש"י שאילו דברתם וכו'. משמע הכא מפני שלא דברו אל הסלע - חטאו, ואילו בפרשת בהעלותך כתב (רש"י לעיל יא, כב) 'וכי איזה קשה, זו או "שמעו נא המורים"', משמע שחטא שלהם היה במה שאמרו "שמעו נא המורים"? (קושית הרא"ם).

פירוש המהר"ל

ומפני שרבים נבוכים בפירוש ענין זה, ולא ידעו לעמוד על אמיתת החטא, יש לפרש החטא הזה.

חסרון אמונה

אמנם כאשר תדע האמת, כי שני החטאים מה שאמר "שמעו נא המורים", וכן מה שהכה את הסלע פעמיים הכל חטא אחד. כי החטא של משה ואהרן כדכתיב בקרא "יען אשר לא האמנתם בי להקדישני וגו'", כי זהו יציאה מן האמונה, כי עשו מעשה זה דרך כעס, ומי שעושה מצות השם דרך כעס, בפרט כאשר נעשה להם נס כזה, כמו שעשו הם. שאמרו "שמעו נא המורים", וכן שהכו אל הסלע, אין זה אמונה.

כי האמונה הוא מי שבוטח בו יתברך, אין לו בו רק שמחה, שזה ענין אמונה, שמאמין בו ובוטח בו, ועם הבטחון השמחה (כדכתיב כי בו ישמח לבנו כי בשם קודשו בטחנו). אבל עם הכעס אין כאן אמונה. ומה שהכו פעמיים יורה זה על מעוט האמונה ובטחון בו, ולכך הוא כועס. ודבר זה ידוע, כי מי שאינו מאמין ובוטח בו יתברך בבטחון גמור, הוא בכעס ובמכאובות.

סיכום:

אמונה זה שמחה, שכן המאמין שה' אוהב אותו ועושה הכול לטובתו - שמח.

לא האמנתם בי פירושו - לא החיתם בליבכם את השמחה הנובעת מהביטחון בטוב ה'

אדם העושה מצווה בלי שמחה - זה מראה לסובבים אותו חסרון באמונה.

שלושת הדברים: א. חסרון השמחה במצווה, ב. שמעו נא המורים, ג.הכאת הסלע - ענינם אחד.

נספח - הוספת העורך

תכלית עבודת ה'

מה הדבר שאשה רוצה בתוך ליבה להשיג מחיי הנישואין?

כתב הקהילות יעקוב (אגרות קודש): "אשר כידוע עיקר תאוות האשה בעולמה הוא: שיהיה לה בעל האוהב אותה וכשהיא רואה שזה אינו, כמעט שקרוב לפקוח נפש מרוב צער ויגון על היותה גלמודה כאלמנות חיות". (מופיע בחוברת וידעת כי שלום אהלך עמוד כח עש שהאריך)

ראינו שאשה משתוקקת שבעלה יאהב אותה, ולזה נשואות עיניה בכל מעשיה, דע! כי תפקיד האדם בעולמו הוא להפנים בליבו חזק את הידיעה ה' אוהב אותי, להסתובב כל היום עם ההרגשה אני אהוב, הבורא אוהב אותי, הבורא עושה הכול לטובתי הניצחית, גם אם לא התנהגתי כראוי בורא עולם ממשיך לאהוב אותי, נתבונן בורא עולם ברא בטבע שאבא ואמא אוהבים מאוד את ילדיהם, אפילו הציפורים והחיות שבטבע אוהבים את צאצאיהן באופן אינסטנקטיבי עד כדי כך שיגנו עליהם עד חרוף נפש, כל זה טבע הבורא בבריאה כדי שכל אחד ירגיש את עצמו ביחס אל הבורא תמיד כבן לאב הרחמן.

תפקיד היהודי בעולמו כמה שיותר לחיות את זה בכל רגע בחייו הרגשה נפלאה זו, ידיעה זו מכניסה באדם שמחה עצומה, ככתוב (תהילים ) כי בו ישמח לבנו כי בשם קדשו בטחנו, שכן בשעה שאדם מרגיש שהוא מושגח בידי כל יכול הטוב והמטיב הוא דבוק בו יתברך הוא מלא ביטחון וממילא הוא מלא שמחה עצומה שהרי ואני קרבת אלוקים לי טוב.

לכן אמונה זו שמחה. וזה מצוות הביטחון להאמין בכל ליבך שה' רוצה בטובתך תמיד. וכך כתב המהר"ל "כי האמונה הוא מי שבוטח בו יתברך, אין לו בו רק שמחה, שזה ענין אמונה, שמאמין בו ובוטח בו, ועם הבטחון השמחה:

נסביר כשם שאשה משתוקקת שבעלה יאהב אותה, כך משתוקקת כל נפש יהודית (שהיא בחינת אשה של בורא עולם) להרגיש בורא עולם אוהב אותי מאוד, אלא שבורא עולם בורא עולם של עבודה וניסיונות, ולכן אין האדם מרגיש כך מעצמו בלא עבודה, רק על ידי התבוננות גדולה אדם מתחיל לחיות את ההרגשה הנפלאה אהבת עולם אהבתנו, הבוחר בעמו ישראל באהבה.

עכשיו נבין כמה חשוב היה לבורא שמשה רבינו יתן לעם ישראל את התחושה שה' אוהב אותם ושמח בהם, אבל כאשר כעס עליהם הרגישו עם ישראל שהם דחוים מהבורא וכמו שכתב הרמבם אבל אמרו בו "מריתם פי" (להלן כז יד) (ומה היה כאן חטא של מרי?) הוא כמו שאבאר, שהוא לא היה מדבר עם סכלים (עמי הארצות) ולא עם מי שאין לו מעלה אבל אשה קטנה שבנשיהם היתה כיחזקאל בן בוזי כמו שזכרו החכמים (מכילתא שירה ג), וכל מה שיאמר או יעשה יבחנוהו, וכאשר ראוהו שכעס אמרו שהוא עליו השלום אין בו פחיתות מדה ולולי שהיה יודע שהשם כעס עלינו בבקשת המים ושאנחנו הכעסנו אותו יתברך לא היה כועס (וזהו מריתם פי שגרמם לעם לחשוב שה' כועס עליהם - לא אוהב אותם), ואנחנו לא מצאנו לשם יתעלה שכעס בדברו אליו בזה הענין, אבל אמר (פסוק ח) קח את המטה והקהל את העדה אתה ואהרן אחיך ודברתם אל הסלע לעיניהם ונתן מימיו והוצאת להם מים מן הסלע והשקית את העדה ואת בעירם והנה התרנו ספק מספקי התורה שנאמרו בו דברים רבים ונשאל פעמים רבים אי זה חטא חטא, וראה מה שנאמר בו ומה שאמרנו בו אנחנו, והאמת יורה דרכו אלו דבריו ז"ל:

נלמד מכאן דבר נפלא: שאדם עושה מצוות ה' בשמחה הוא עושה קידוש ה' גדול שכן הוא מראה לכולם - דעו לכם ה' אוהב אותנו, לעשות מצוותיו אין דבר טוב מזה. ולא רק שעושה מצוותיו אלא אדם ששמח תמיד וששואלים אותו למה אתה שמח? הוא אומר כי ה' אוהב אותי ודואג לי זה קידוש ה' נפלא.

ד. שעושה בשמחה - מקדש שם ה'. וכאשר אמר השם יתברך אל משה להוציא מים מן הצור, היה להם לעשות באמונה בו יתברך, שהרי השם יתברך עושה נס כזה לישראל להוציא מים מן הסלע, ואז היו רואים הבטחון בו יתברך מה שהוא עושה עם הנבראים. (דהינו שהיו ישראל רואים את משה שמח בעשית רצון ה', היו מבינים את אהבת ה' לעמו) והיה למשה ולאהרן להתחדש באמונה ובטחון יתירה, ואז היו עושים בשמחה עם הנס הגדול שעשה השם, שהיה ראוי לחדש להם אמונה ובטחון בו יתברך, והיה ראוי להם להוסיף אמונה ובטחון, והיה ראוי להם השמחה. ואל תאמר, הרי לא היה הכעס רק על ישראל? הנה אין זה קשיא, כי עם האמונה נתחדש שמחה, לא כעס, ולפיכך לא היה כאן אמונה. (דהינו אמונה גורמת שאין לאדם כעס גם על הנבראים) וזה שאמר "יען אשר לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל", כי אם עשו את הדבר באמונה, והיה להם שמחה במצוה זאת, שעם כל אמונה שמחה - לפי שהוא בטחון בטובו יתברך, היה זה קדושה לעיני ישראל שיש להאמין ולהיות בוטח בו כאשר היה עושה נס. והנה שני הדברים, האחד מה שאמר "שמעו נא המורים", ומה שהכו בצור פעמיים, הכל היפך האמונה. ולכך תמצא פעמים אומרים רז"ל שהחטא מה שהכה צור פעמיים, ופעמים אומרים שהחטא מה שאמר "שמעו נא המורים", והכל ענין אחד, שבשעה שעשה השם יתברך נס להם, היה להם להוסיף אמונה ובטחון, ועם האמונה ובטחון אין כאן כעס:

סיכום: א. קידוש ה' הוא כאשר בני ישראל רואים את הביטחון בטוב ה' לעמו. ב. עם משה היה בשמחה היו בני ישראל מרגישים שטוב ה' לעמו. ג. הכאת הסלע וכעסו של משה - מנעו קידוש ה'. ה. הכאת הסלע לעומת הדיבור. ומה שכתב רש"י שאילו דברתם אל הסלע היה זה קידוש שמו, שהיו אומרים כי הסלע שאינו מדבר ואינו שומע מקיים מצות בוראו - אנו על אחת כמה וכמה, דמשמע מזה הפירוש "להקדישני" שעל ידי זה (שבני ישראל ילמדו קו לעצמם) יהיה הקדושה, לא כמו שאמרנו (שעצם הראיה של משה מדבר אל הסלע מתוך אהבה שמחה ואמונה בה' גורם קידוש ה' שהרי רואים שזה שמחה לעשות דבר ה'), וכן איתא גם כן במדרש כמו דברי רש"י, שזה אינו, שאם כן יקשה לך קושית הרמב"ן ז"ל, כי אין חילוק בין הכאה שמכין בסלע גדול כזה, או בדבור.

אבל עיקר הפירוש, כי השם יתברך היה רוצה שיקנו ישראל אמונה שלימה, ויראו כי הנמצאים נמשכים אחריו יתברך ודבורו (דהינו עושים מאהבה מחמת ההכרה בטוב ה' לעמו ולא מיראה). ואל יהא ספק לך, כי הסלע היה מקבל הדבור של השם יתברך בדרך נס, כמו שהאדם מקבל את דבר ה', כדכתיב (פסוק ח) "ודברתם אל הסלע", כי נס היה, והיה הוא יתברך רוצה שיהיו כל הנמצאים נמשכים אחר דבור השם יתברך לעשות רצונו מעצמם, לא על ידי הכרחי, ובזה יעשו ישראל גם כן רצון השם יתברך מעצמם בשמחה. ולכך אמרו שידברו אל הסלע, כי כאשר יקיים מכח דבור, הנה העשיה היא מרצון ומשמחה, וזהו ענין האמונה. ולפיכך אם דיבר אל הסלע, והיה מקבל דבריו ברצון בלי פעל הכרחי, היה זה קידוש שמו לעשות רצונו באמונה, ומעשה משה היפך האמונה. שהכה פעמיים בצור, גם כעס שאמר "שמעו נא המורים". וזה שאמר "יען אשר לא האמנתם להקדישני לעיני בני ישראל", שאילו דברתם - והיו הנמצאים נמשכים אחר השם יתברך ברצון, היה קדושה לעיני ישראל, שיהיו נמשכים גם כן אחריו: הנה התבאר לך אמיתת הפירוש אשר הוא אמת וברור, ועיין ותעמיק בפירוש הזה, ומה שאמרו בזה, ודבר זה ברור.

סיכום: א. יסודו של המהרל הוא כל שורש החטאים הוא אחד - חסרון ביטחון בטוב ה' (ונקרא זה אמונה) ב. משה עצוב שווה לסלע מוכה - שכן שניהם גרמו לעם ישראל חסרון בהכרת טוב ה'. ג. אם היו מדברים אל הסלע - היו לומדים שכל הבריאה נמשכת אחר רצון ה'. ו. ספר גבורות השם - פרק ז והנה אדון כל הנביאים השלם בתכלית השלימות שלא היה ולא יהיה כמוהו, בא אליו מכשול זה שנאמר (במדבר כ') יען אשר לא האמנתם בי. ופירוש זה כאשר אמר משה שמעו נא המורים דרך כעס, וכן מה שהכה הצור פעמים הכל דרך כעס, ודבר זה לא היה ראוי לו כי מאחר שעשה הקדוש ברוך הוא נס ראוי היה לו להתחזק ולהתגבר באמונה בהקדוש ברוך הוא. ואם היה מתחזק ומתגבר באמונה, היה מתחדש לו השמחה לא לעשות דרך כעס. וזהו אשר לא האמנתם שהיה ראוי למשה להיות חזק באמונתו, ואם היה חזק באמונתו בהקדוש ברוך הוא היה נוטה אל מעלה נבדלת והיה עושה בשמחה ולא היה מתפעל לכעוס, ואז היה זה קדושה לעיני ישראל, שהיה משה ואהרן מראים האמונה בו יתברך ואז היה שמו מקודש לעיניהם על ידי האמונה. וזהו שאמר יען אשר לא האמנתם בי להקדישני, כלומר היה לכם להתחזק באמונה. ואם עשיתם זה לא היה לכם לכעוס, כי האמונה מביא לידי שירה ושמחה, ומשה הכה פעמים דרך כעס ואמר שמעו נא המורים וזה הפך האמונה. כלל הדבר כי הנס שנעשה להם להוציא המים מביא האמונה, והיה למשה ולאהרן להתחזק באמונה במקום הזה וזה לא היה כן כמו שאמרנו. וזהו יען אשר לא האמנתם בי להקדישני, ולא שהיה החטא להם הכעס בעצמו רק שהכעס הזה מורה שחטא משה באמונה, ופירוש זה אמת ונכון מאוד והבן הדברים: ז. משה מפרש את דבר ה'. שאלה: מדוע משה היכה את הסלע ולא דיבר אל הסלע כמו שציווה ה'? כיצד זה קשור לחוסר אמונה/שמחה שהיה למשה ואהרון כדברי המהרל שזה שורש כל החטא? תשובה: לפי דברי המהרל ניתן לפרש שמשה לא ידע האם ה' התכוין שידברו אל הסלע (כמו שפירש רשי), ומה שציווה לקחת את המטה כתב המהרל "ומה שאמר כאן שיקח המטה בידו (פסוק ח) , לא בשביל שיכה בו, רק בכל האותות והמופתים לקח מטה אלהים בידו (שמות ד, יז), והרי במלחמת עמלק כשעלה ראש הגבעה נאמר גם כן (ר' שמות יז, ט) "ומטה אלהים בידך", וכן בכל מקום". או שה' רוצה שיכו את הסלע ומה שאמר לדבר הכוונה שידבר לפני הסלע לעם ישראל שה' רוצה לתת להם מים (וכמו שמסביר כך הרמבן) וכמו שאמר לו לעשות במדבר סין (שמות יז) הִנְנִי עֹמֵד לְפָנֶיךָ שָּׁם עַל הַצּוּר בְּחֹרֵב וְהִכִּיתָ בַצּוּר וְיָצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם וְשָׁתָה הָעָם. (נמצא שמשה הסתפק האם לפרש דבר ה' כרשי או כרמבן) ובסוף הכריע שכוונת ה' להכות את הסלע, ומה שגרם למשה לחשוב כך היה מחמת שלא ידע כמה חשוב לה' להראות את אהבתו לישראל, ולא היה חי בכל ליבו את אהבת ה' לעמו, וזה גרם לו לכעוס עליהם, וזה גרם לו לחשוב שכוונת ה' להכאה שאין העדפה אם מכים או מדברים, שכן סלע מוכה שווה למשה בכעס שעושה רצון ה' וכמו שכתבנו למעלה. אבל אם היה מחיה בליבו את האמונה שהיא הביטחון בטוב ה', שה' בכל מצב אוהב את עמו ישראל ורוצה להטיב להם מאוד ורוצה תמיד להראות לעם ישראל כמה הוא אוהב אותם, היה הולך בשמחה לעשות דבר ה' וממילא היה מפרש שה' רוצה שידברו אל הסלע, כדי להראות להם שכל הבריאה נמשכת אחריו. (ובכלל שאדם בשמחה הוא מבין טוב מה רוצה ה') וזה יסוד לכל יהודי שאם הוא רוצה לדעת מה רצון ה' יתברך ממנו, דבר ראשון שיחיה בליבו את ההרגשה שה' אוהב אותו ודואג לו להכי טוב בשבילו וממילא ישמח בחלקו עד מאוד, וכאשר יחיה כך יוכל להבין בקל מה רצון ה' יתברך ממנו ולא יטעה להכות את הסלע. ח. לחיות אמונה. כתב בספר גן האמונה: כאשר אדם חי באמונה שהכול בהשגחה והכול לטובה, ואין הוא חושד בהקב"ה שיוליך אותו שולל, הוא דומה לאדם שיושב באוטובוס, וסומך על הנהג שיודע לאן הוא נוסע, וכיצד לנהוג באוטובוס. הוא בודאי יושב לו ננוח על מושבו, ומתבונן בנופים החולפים לנגד עיניו, ונהנה מכל רגע ורגע. לעומתו אדם שחסרה לו אמונה, דומה לנוסע עצבני, שחושב שהוא הנהג, וגם חושב שהוא יודע את הדרך, והוא מנסה לנהוג באוטובוס מהספסל שבו הוא יושב. הוא כל הזמן