ביאור:ושננתם ביצה ג משנה ד

משנה ד'

בְּכוֹר שֶׁנָּפַל לַבּוֹר, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, יֵרֵד מֻמְחֶה וְיִרְאֶה, אִם יֶשׁ בּוֹ מוּם, יַעֲלֶה וְיִשְׁחוֹט. וְאִם לָאו, לֹא יִשְׁחוֹט. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, כָּל שֶׁאֵין מוּמוֹ נִכָּר מִבְּעוֹד יוֹם, אֵין זֶה מִן הַמּוּכָן:

בְּכוֹר שֶׁנָּפַל לַבּוֹר במקרה שבכור בהמה טהורה נפלה אל הבור. הדין של בכור בהמה טהורה היא שצריך להקריבה כקרבן בבית המקדש. אולם, במקרה ובבכור יש מום שמונע את הקרבתה בבית המקדש, מותר לשוחטה כאילו הייתה בהמה רגילה. משנתינו עוסקת במקרה ולבכור היה מום, אך איננו יודעים בערב יום טוב אם המום קבוע או לא. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, יֵרֵד מֻמְחֶה וְיִרְאֶה, אִם יֶשׁ בּוֹ מוּם, יַעֲלֶה וְיִשְׁחוֹט. וְאִם לָאו, לֹא יִשְׁחוֹט ר' יהודה סובר שמומחה למומים צריך לרדת אל הבור והוא יקבע אם המום שהיה בבכרו מערב יום טוב הוא מום קבוע או לא. באם יש מום בבהמה, מותר להעלותה ולשוחטה, היות והבעלים של הבכור ידע מערב יום טוב שיש מום, והוא חשב שאם המום קבוע הוא ישחט את הבהמה ביום טוב. אם המום שהיה בבהמה לא היה מום קבוע, אסור להעלותו וגם אם העלה את הבהמה – אסור לשוחטו, היות והמום הוא מום עובר, הבהמה נחשבת מוקצה, היות ואסור לאוכלה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, כָּל שֶׁאֵין מוּמוֹ נִכָּר מִבְּעוֹד יוֹם, אֵין זֶה מִן הַמּוּכָן ר' שמעון סובר שאם לא היה ידוע לבעלים במפורש שהמום שיש בבהמה הוא מום קבוע עוד בערב יום טוב, הבהמה אינה נחשבת מהמוכן, היות ואסור לראות מומים ביום טוב (משום שיש בכך דמיון לכך שדנים דין):