ביאור:ושננתם ביצה א משנה ה

משנה ה'

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אֵין מְסַלְּקִין אֶת הַתְּרִיסִין בְּיוֹם טוֹב. וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין אַף לְהַחֲזִיר. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אֵין נוֹטְלִין אֶת הָעֱלִי לְקַצֵּב עָלָיו בָּשָׂר. וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אֵין נוֹתְנִין אֶת הָעוֹר לִפְנֵי הַדָּרְסָן וְלֹא יַגְבִּיהֶנּוּ, אֶלָּא אִם כֵּן יֵשׁ עִמּוֹ כַּזַּיִת בָּשָׂר. וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אֵין מוֹצִיאִין לֹא אֶת הַקָּטָן וְלֹא אֶת הַלּוּלָב וְלֹא אֶת סֵפֶר תּוֹרָה לִרְשׁוּת הָרַבִּים. וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין:

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אֵין מְסַלְּקִין אֶת הַתְּרִיסִין בְּיוֹם טוֹב. וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין אַף לְהַחֲזִיר נחלקו בית שמאי ובית הלל בדין "תריסין" – דלתות של ארונות ותיבות שיש להם ציר באמצען. בית שמאי אוסרים לסלק דלתות אלה, משום שהם סוברים שגוזרים בדלתות אלה בגלל דלתות שיש להם ציר מהצד (אז לכולם אסור לסלק אותם משום שדומה לבניין וסתירה) ובית הללה סוברים שמותר לא רק לסלק אותם, אלא שמותר גם להחזירם (אלא שסוברים שכאשר הציר נמצא בצד הדלת או התיבה שאסור להחזירם). בית שמאי מודים לבית הלל במקרה ואין לדלת או לתיבה ציר כלל. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אֵין נוֹטְלִין אֶת הָעֱלִי לְקַצֵּב עָלָיו בָּשָׂר. וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין נחלקו בית הלל ובית שמאי בדין ה"עלי", גליל שהיו משתמשים איתו לכתישה. בית שמאי אוסרים להשתמש בו משום שהוא כלי שמלאכתו לאיסור, שהרי כותשים בו דברים שאסור לכתוש אותם ביום טוב ולעומתם סוברים בית הלל שמותר לטלטל כלי שמלאכתו לאיסור לצורך גופו ולכן מותר להשתמש איתו. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אֵין נוֹתְנִין אֶת הָעוֹר לִפְנֵי הַדָּרְסָן וְלֹא יַגְבִּיהֶנּוּ, אֶלָּא אִם כֵּן יֵשׁ עִמּוֹ כַּזַּיִת בָּשָׂר. וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין נחלקו בית שמאי ובית הלל בדין עור של בהמה שנשחטה ביום טוב: לפי בית שמאי אסור להניח את עור הבהמה במקום שרבים ידרסו אותו משום שעל ידי כך העור עובר תהליך של עיבוד, וכן אסור להגביה את העור לטלטל אותו משום שהוא מקוצה, אלא אם יש עליו כזית בשר, ואז הבשר מוציא את העור ממצב של מקוצה. בית הלל מתירים בשני המקרים הואיל והם סוברים שאם לא יתירו לו לעשותם, יימנע האדם מלשחוט את הבהמה ולאכול את בשרה ביום טוב על מנת שלא יפסיד את העור. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אֵין מוֹצִיאִין לֹא אֶת הַקָּטָן וְלֹא אֶת הַלּוּלָב וְלֹא אֶת סֵפֶר תּוֹרָה לִרְשׁוּת הָרַבִּים. וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין נחלקו בית שמאי ובית הלל בהוצאה מרשות לרשות ביום טוב שלא לצורך אוכל נפש: בית שמאי אוסרים, ולכן הם סוברים שאסור להוציא את הקטן, הלולב ואת ספר התורה לרשות הרבים, ולעומתם מתירים בית הלל להוציא מרשות לרשות ביום טוב גם כשאין מדובר על צורך אוכל נפש, ולכן הם מתירים להוציא כל דבר שיש לו צורך ביום טוב: