ביאור:וכלה לא אעשה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.



בנבואת פורענות של ירמיהו (ירמיהו ד כג-כו) נאמר:

"ראיתי את הארץ - והנה תוהו ובוהו; ואל השמיים, ואין אורם. ראיתי ההרים - והנה רועשים; וכל הגבעות התקלקלו. ראיתי - והנה אין האדם; וכל עוף השמיים נדדו. ראיתי - והנה הכרמל המדבר; וכל עריו ניתצו מפני ה', מפני חרון אפו"

זהו אחד החזונות הקשים ביותר שיכולים להיות. כל הבריאה נהרסת:

  • הארץ חוזרת להיות תוהו ובוהו (כמו שהיתה בבראשית א),
  • אין אור (ניגוד ל"ויהי אור"),
  • ההרים והגבעות רועשים (ניגוד ל"יעלו הרים, ירדו בקעות, אל מקום זה יסדת להם").
  • כל חלקי הבריאה נעלמים: מְדַבֵּר, חי, צומח ודומם: האדם, עוף השמיים, הכרמל, עריו.

למרות זאת, בפסוק הבא: "כי כה אמר ה': שממה תהיה כל הארץ; וכלה לא אעשה." איך ייתכן ש"כלה לא אעשה"? מה כבר יכול להישאר אחרי חזון כל-כך "סופני"?!

לדעתי צריך לשים לב למילה אחת בחזון - המילה "ראיתי" – מילה שחוזרת בו 4 פעמים. בגלוי, כלפי חוץ, נראה ששום דבר לא נשאר - "אין האדם". אבל למעשה נשארו בני אדם - הם רק ברחו והתחבאו. וכך כתוב אחר-כך (ירמיהו ד כט): "מקול פרש ורומה קשת, בורחת כל העיר - באו בעבים, ובכפים עלו; כל העיר עזובה, ואין יושב בהן איש."

מכאן ניתן ללמוד שבשום מקרה אסור להתייאש; גם אם כלפי חוץ הכל נראה אבוד - עדיין ייתכן שיש בני אדם שמתחבאים אי-שם, ואולי מהם תצמח הישועה. "שממה תהיה כל הארץ; וכלה לא אעשה!"

ראו גם: נדידת הציפורים כמשל לעזיבה זמנית .

מקורות[עריכה]

על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה בנ..נח..נח"ת טבת ס' וגם ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2000-01-01.


דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.

קיצור דרך: tnk1/nvia/yrmyhu/yr-04-2329